במהלך חייו חווה יוז טרגדיות אישיות. הוא היה נשוי למשוררת האמריקאית סילביה פלאת', עד ליום שבו שמה קץ לחייה בגיל 30. מעריצים רבים של פלאת' האשימו את טד יוז בהידרדרותה הנפשית[2] מכיוון שמוצג בשיריה כבעל גרוע ובוגדני. בנוסף לכך, בעקבות מכתבים שכתבה פלאת' למטפלה, עלו האשמות לפיהן נהג יוז להתעלל בה ורצה במותה[3]. מאהבתו אסיה גוטמן, שעמה החל לנהל מערכת יחסים אינטימית בעודו נשוי לסילביה פלאת', שמה אף היא קץ לחייה וגם רצחה את בתם המשותפת בת הארבע, לאחר שסירב להינשא לה. בנו ניקולס שם קץ לחייו עשר שנים לאחר מותו של יוז.
עבודתו הפיוטית האחרונה הייתה ספר שירים חושפני בשם "מכתבי יום הולדת", שבו גלל את מערכת היחסים הסבוכה שניהל עם פלאת'. דמותו המורכבת, והטרגדיות שליוו את חייו, היוו השראה לכתיבת מספר ביוגרפיות וסקירות רבות עליו ועל עבודתו הספרותית.
ראשית חייו
רחוב אספניול 1, מייטלמורד - מקום הולדתותעלת רוצ'דייל שעל גדותיה בילה יוז את ילדותו המוקדמת עם אחיו
טד יוז נולד ב-17 באוגוסט 1930 ברחוב אספינול 1 בעיירה מייטלמרוד (Mytholmroyd) השוכנת במערב יורקשייר, לוויליאם הנרי יוז ולאדית פראר (Edith Farrar), כאח הצעיר של אולווין (Olwyn) בת השנתיים ושל ג'רלד בן העשר. אמו הייתה נצר לוויליאם דה פריירה (William de Ferrières) שהגיע לאנגליה עם ויליאם הכובש במאה ה-11 בראש כוח שמנה 600 ספינות. ניקולס פראר שהיה אחד מאבותיה, ייסד בשנת 1626 את הקהילה האנגליקנית הדתית בליטל גידינג (Little Gidding)[4]. הדורות המאוחרים יותר של משפחתו עסקו בתעשיות הטקסטיל והכרסום שהתפתחו באזור. אביו שהיה נגר במקצועו, השתתף כחייל במלחמת העולם הראשונה במערכת גליפולי. הוא היה אחד מ-17 חיילים בגדוד ששרדו את הקרב וחזרו לביתם.
יוז גדל ב-6 שנותיו הראשונות תחת השפעתם של סיוטי הלילה שחווה אביו כתוצאה ממוראות המלחמה, ושל הנוף שסבב אותו, אדמות בור וביצות באזור סחוף רוחות. בראיון שערכה עמו איילת נגב אמר כי נפשו של אביו הייתה מלאה חורים וקרעים. כמו כן הביע צער על כך שלא שוחח עמו על המלחמה, "אולי השירה היא דרך לדבר עם אהוביך כשמאוחר מדי, ולמצוא מעט נחמה". לאחר מות אביו כתב "שתיקות היום שלך היו חוסר ההכרה/ ממנו חלומות הלילה שלך הקיצו בצעקה"[5]. יוז אמר בראיון אחר כי אינו יכול להשתחרר מהרושם שהאזור כולו שרוי באבל על מלחמת העולם הראשונה, וכי שש שנותיו הראשונות היו השנים המשמעותיות ביותר שעיצבו את חייו.[6]
בילדותו השקיע יוז את זמנו בלימודים בבית הספר ברנלי רוד (Burnley Road School) ובשהייה ארוכה בחיק הטבע שכללה טיולי ציד ודיג משותפים עם אחיו הבוגר, שלימד אותו לצוד ולהשתמש בנשק. הטיולים בחברת אחיו לימדו אותו רבות על אורחות חייהם של בעלי החיים, מהם שאב תובנות על טבע האדם. רשמי ילדות אלה מצאו מקום נרחב בשירים ובסיפורים שכתב.
בשנת 1938, כאשר יוז היה בן שבע, עברה משפחתו להתגורר בעיירת הכורים מקסבורו (Mexborough) בדרום יורקשייר, שם פתחו הוריו חנות לממכר עיתונים ומוצרי טבק. שלושת ילדי המשפחה לא נטו חיבה יתרה למקום החדש. ג'רלד, האח הבכור, שהיה באותה עת בגיל 17, עבר להתגורר במשך שנה בדבון, שם מצא עבודה כשומר יערות. יוז הסתגל אט אט לסביבה החדשה ולנופים שהקיפו את אזור מגוריו. הוא מצא אזור ציד בפאתי העיירה, בגדה הנגדית של הנהר, שבו טמן מלכודות לעכברים ולחפרפרות. מפגשיו עם שועלי הסביבה והחיות שגדלו בחוות שהיו פזורות באזור, היוו מאוחר יותר השראה לכתיבת הפואמות הראשונות שלו "שועל המחשבה" (Thought-Fox) ו"סוס הגשם".
יוז החל ללמוד בתיכון של מקסבורו (Mexborough Grammar School), ושם התחבר עם נער שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. אביו של הנער, שהיה שומר יערות, התגורר עם משפחתו בבקתה בפאתי היער. משפחה זו "אימצה" את יוז והוא נהג מדי פעם ללון בביתם בסופי שבוע ולצוד ולדוג עמם באזור מגוריהם. סופי שבוע אלה היוו עבור יוז פיצוי על חסרון אחיו. במשך השבוע היה נפגש בשעות הערב עם חברים מהעיירה. את הזמן שחילק בין הטבע לעיירה, תיאר כ"חיים כפולים"[6].
יוז סיפר כי מגיל 8 עד גיל 12, קרא כמעט את כל חוברות וספרי הקומיקס שהיו זמינים באנגליה ובחנות של הוריו. בגיל 11 החל לכתוב אנקדוטות משעשעות בסגנון הקומיקס שהסבו את תשומת לבם של חבריו לכיתה ומוריו בבית הספר. בגיל 13 קנתה לו אמו אנציקלופדיה לילדים שכללה אגדות עם ופולקלור. מרגע זה ואילך העיד יוז, כי הפך לאספן כפייתי של סיפורים עממיים ומיתולוגיים, שהשפעתם המאוחרת ניכרה היטב בכתיבתו ובסגנון חייו.
כתיבתו המוקדמת
בגיל 14 התוודע יוז לשיריו של קיפלינג והוקסם מחריזתם הקצובה. הוא החל לנסות את כוחו בכתיבת שירים בסגנון הקצבי של קיפלינג וזכה לעידוד רב ממורי בית הספר שהבחינו בכישרונו. הם הציגו בפניו את שירתם של טי אס אליוט והופקינס. יוז נזכר כי אחת ממורות בית הספר כינתה את השירים שכתב כ"שירה של ממש"... "מבחינתי זה היה רגע קריטי ...מילותיה כיוונו אותי איכשהו להנאה העיקרית בחיי שלי... התחלתי לחשוב, טוב, אולי זה מה שאני רוצה לעשות, ובהגיעי לגיל 16, זה כל מה שרציתי לעשות"[6]. בגיל זה פרסם יוז בעיתון בית הספר את השיר "מערב פרוע" וסיפור קצר שכתב.
בתום לימודיו בבית הספר התיכון, זכה יוז במלגת לימודים במכללת פמברוק באוניברסיטת קיימברידג', אבל בחר קודם לעשות שירות לאומי. בין השנים 1949–1951, שירת כמכונאי אלחוט קרקעי בחיל האוויר המלכותי. הוא הוצב במחנה קטן במזרח יורקשייר שהיה מאויש בשלושה אנשים בלבד. לא הייתה לו במקום תעסוקה רבה והוא ניצל את זמנו הפנוי, כך אמר, כדי "לקרוא שוב ושוב את שייקספיר ולצפות בדשא הצומח"[7]. כמו כן העמיק בעת ההיא בשירתו של ייטס.
לימודיו בקיימברידג'
מכללת פמברוק - קיימברידג'
בשנת 1951 החל יוז ללמוד ספרות אנגלית במכללת פמברוק בקיימברידג' תחת הנחייתו של הודהרט (Hodhart), שהיה אוטוריטה בסוגת הבלדות. כסטודנט בתחילת דרכו, גילה בקיאות רבה בעבודותיהם של רוב המשוררים הרומנטיים. יוז קיווה כי לימודיו בחוג לספרות יסייעו להתפתחותו ככותב, אך המציאות הייתה שונה. בשנתיים הראשונות לשהותו במקום, חש מבודד: "הייתי מעין אאוטסיידר...חשתי כאילו אני נמצא בארץ אויב...הייתי חסר ביטחון מבחינה חברתית...וחשתי חנוק ממסורת הלימוד של האקדמיה הספרותית". המשורר ברייאן קוקס (Brian Cox) שלמד אף הוא במקום, כתב בזיכרונותיו כי "השנים הדומיננטיות במכללת פמברוק, לא היו מאירות פנים לעבודתם המוקדמת של משוררים צעירים"[8].
כתוצאה מכך חדל יוז לכתוב באותה עת ובהגיעו לשנת הלימודים השלישית נטש את לימודי הספרות האנגלית לטובת לימודי אנתרופולוגיה וארכאולוגיה. במשך שנים נהג יוז לספר על חלום שחלם, שדרבן אותו לבצע החלטה זו. לאחר מאבק לילי מייגע לסיים מאמר ספרותי שכתב, חלם כי שועל הופיע בחדרו בקיימברידג' והניח כף מדממת על הדף הריק במחברתו. השועל הותיר טביעת דם על דף הנייר ואמר "עצור, אתה הורס אותנו". שנתיים מאוחר יותר, כתב יוז בעקבות ליל השימורים שחווה אז, את הפואמה "שועל המחשבה".
"השועל הוא השיר והשיר הוא השועל" כתב טד יוז, "וזמן רב לאחר לכתי מן העולם, כל עוד יהיה בנמצא עותק של השיר, בכל פעם שמישהו יקרא אותו, יופיע השועל מאיזשהו מקום מתוך האפלה וילך לקראתו"[10].
המעבר ללימודי האנתרופולוגיה והארכאולוגיה, השתלב היטב עם סיפורי האגדות שקרא בילדותו ועם דמיונו הפורה שניצת בעת שיטוטיו במרחבי הטבע ובמפגשיו עם חיות הבר. הלימודים העניקו לו הזדמנות להרחיב את ידיעותיו במיתולוגיות הקדומות. הוא התעמק בשמאניזם, באסטרולוגיה, בתורת הנסתר ובכישוף. כל אלה העשירו את עולמו הפנימי ומצאו ביטוי רב עוצמה בשיריו ובסיפוריו. הוא החל לפרסם פואמות שכתב במגזינים הספרותיים של קיימברידג', כולל במגזין הספרותי היוקרתי "גרנטה" ולעיתים השתמש בפסאודונים דניאל הירינג (Daniel Hearing).
חייו עם סילביה פלאת'
הכרות ונישואין
שדרות אלטיסלי, רחוב מגוריהם של יוז ופלאת' לאחר שנישאו
בשנת 1954 סיים יוּז את לימודיו ועבר להתגורר בלונדון, שם עסק לפרנסתו במגוון עבודות מזדמנות: גנן, שומר לילה ושוטף כלים בגן החיות המקומי. כמו כן קרא ותמצת תסריטים וכתבי יד עבור חברת סרטים בריטית. שנתיים לאחר שסיים את לימודיו, הקים יוז עם קבוצת חברים מתקופת לימודיו בקיימברידג' את כתב העת "בוטולפס ריוויו" (Botolph’s Review), שבגיליונו הראשון הודפסו ארבעה שירים שכתב.
ב-26 בפברואר 1956, נסע מלונדון לקיימברידג' כדי להשתתף במסיבת ההשקה של כתב העת, שלימים נודע יותר בשל אירוע הפתיחה שלו מאשר בתוחלת החיים שלו. במסיבה זו פגש לראשונה במשוררת האמריקאית סילביה פלאת' שהייתה סטודנטית בקיימברידג' במסגרת תוכנית פולברייט. באותה עת הספיקה פלאת' לפרסם חלק מכתבי היד שלה ואף זכתה במספר פרסים. העניין שגילו זה בזה היה הדדי, אך רק חודש מאוחר יותר, נוצר ביניהם קשר משמעותי, כאשר פלאת' ביקרה אותו בלונדון בעת חזרתה מביקור בפריז. פלאת' תיארה את מפגשה הראשון עם יוז במילים הבאות: "פגשתי את האיש החזק בעולם, בוגר קיימברידג', משורר מבריק שאת עבודתו כבר אהבתי בטרם היכרתיו, גדול וגמלוני, איש בריא, חצי צרפתי, חצי אירי שקולו נשמע כמו רעם האלוהים – משורר, מספר סיפורים, אריה, נווד שלעולם לא יעצור"[11].
יוז חזר לקיימברידג' כדי להיות בקרבתה של פלאת'. באותה עת, טרם ידע כי שנתיים קודם ניסתה פלאת' לשים קץ לחייה לאחר שנודע לה כי בקשתה להתקבל לקורס הקיץ לכתיבת סיפורים קצרים שהתקיים בהרווארד, נדחתה[12].
ארבעה חודשים לאחר שנפגשו לראשונה, ב-16 ביוני 1956, נישאו השניים בכנסייה האנגליקנית סנט ג'ורג' הולבורן המרטיר. יוז ופלאת' בחרו להינשא ביום זה, כיוון שהיה זה יום החג המכונה בלומסדיי, הנחגג מדי שנה לזכרו של הסופר ג'יימס ג'ויס. החתונה נערכה בחשאי ורק אמה של פלאת' נכחה בה. הסיבה לחשאיות הייתה, כי פלאת' חששה שמא תילקח ממנה מלגת הלימודים בגין נישואיה. חשש זה התברר מאוחר יותר כמופרך. הזוג חגג את ירח הדבש עם אמה של פלאת' בעיירת דיג שלווה בספרד.
בשובם לקיימברידג', שכרו דירה בקומת קרקע בשדרות אלטיסלי מס' 55. בשנה זו פורסמו כמה משיריהם בכתבי עת אמריקאיים יוקרתיים. פלאת' השקיעה חלק ניכר מזמנה בקידום אוסף שיריו של יוז "נץ בגשם" (Hawk In The Rain), שבו באה לידי ביטוי שימושו בהברות מוטעמות ובאליטרציה תכופה, המאפיינים את מקצבי החריזה האנגלו-סקסונית[13]. היא הקלידה 40 שירים ושלחה אותם לתחרות שירה שנערכה מטעם מרכז המוזיקה של המרכז היהודי הקהילתי בניו יורק. קובץ השירים זכה בפרס הראשון ויצא לאור בספטמבר 1957 על ידי הוצאת הרפר (Harper). אגודת הסופרים הבריטית העניקה ליוז את פרס סומרסט מוהם (Somerset Maugham Award), המוענק מדי שנה לסופרים הטובים ביותר מתחת לגיל 35 שספריהם יצאו לאור בשנה הקודמת להענקת הפרס.
מאוחר יותר יצא הספר לאור בהוצאת "פייבר & פייבר" (Faber & Faber) – הוצאת ספרי השירה היוקרתית ביותר בבריטניה[13]. בעקבות פרסום הספר, נחשב יוז לאחד מהמשוררים האנגלים החשובים ביותר שקמו לבריטניה מאז מלחמת העולם השנייה[6]. השירים שהופיעו בספר ביססו את מעמדו של יוז כ"משורר שהצליח לחדש את הקשר בין שירה והתגלות"[13]. עשרות שנים לאחר שהספר יצא לאור הוא עדיין נחשב לאחד מהאוספים החשובים שהיוו את הטון ביצירתו של טד יוז[13].
שהותם בארצות הברית
בשנת 1957 עבר הזוג להתגורר בארצות הברית. פלאת' נענתה להצעה ללמד במכללת סמית' בנורת'האמפטון מסצ'וסטס, כיוון שחפצה ליהנות בין השאר מהיוקרה האקדמית הנלווית למשרת הוראה באוניברסיטה. הזוג עבר להתגורר ברחוב אלם 337 המשקיף על מכללת סמית'. יוז מצא אף הוא משרת הוראה באוניברסיטת מסצ'וסטס. בעת ההיא התוודעו לליאונרד בסקין. הוא לימד פיסול והדפס במכללת סמית' ובאוניברסיטת מסצ'וסטס ולימים אייר רבים מספריו של טד יוז. לא חלף זמן רב ושניהם הגיעו להכרה כי עבודת ההוראה שואבת מהם אנרגיות רבות. ממכתבים שכתב יוז לאחותו באותה עת עולה כי "מטלות ההוראה באות על חשבון כתיבתו היצירתית"[14]. מסיבה זו, התפטרו מעבודתם בסוף השנה האקדמית ועברו להתגורר בבוסטון ברחוב וילו (Willow) מס' 9. פלאת' עבדה במשרה חלקית בבית חולים, אך רוב הזמן התרכזו שניהם בכתיבה. פלאת' סבלה ממצבי רוח הפכפכים שהקשו על חייהם המשותפים. שירו של יוז הנושא את שם הרחוב ומספר הבית שבו גרו, שהופיע בקובץ השירים "מכתבי יום הולדת", מבטא היטב את התקופה העגומה שחיו בבוסטון.
בשנת 1959 החליטו יוז ופלאת' לשוב לאנגליה, אך תכננו להתגורר בתקופת הסתיו במושבת האמנים יאדו (Yaddo) בסרטוגה ספרינגס, ניו יורק. במקום זה חשו כי חדוות היצירה שוב פוקדת אותם. פלאת' כתבה באותה עת כשליש משיריה שהושלמו מאוחר יותר לכדי אוסף מגובש, ואילו יוז כתב באותה עת טקסטים ליצירות קוליות. עבודה זו מעולם לא הושלמה, אך השפעתה ניכרה מאוחר יותר במספר יצירות שכתב[15].
שובם לאנגליה
עם שובם לאנגליה, שכרו דירה קטנה בלונדון שהייתה שייכת לזוג חברים שפגשו בבוסטון. הצפיפות בדירה אילצה את יוז לכתוב על שולחן קטן שהוצב לצורך כך במסדרון. למרות התנאים הקשים, הצליח יוז להביא לידי סיום את קובץ שיריו השני "לופרקל" (Lupercal), שבו שוכללו התמות המקצביות שלו, כפי שהופיעו באוסף השירים "נץ בגשם"[16]. בחודש מרץ 1960 יצא הספר לאור וזכה לביקורת מחמיאה מאל אלוורז (Al Alvarez), שהיה באותה עת עורך ומבקר השירה בעיתון אובזרבר ואחד מהדמויות המשפיעות ביותר בסצנה הספרותית באנגליה. שנה מאוחר יותר, זכה הספר בפרס הת'ורנדן.
יוז כתב גם סקירות על ספרים עבור הבי בי סי ובמקביל ניהל עם אשתו חיי חברה שלוו במפגשים עם המשוררים טי אס אליוט, סטיבן ספנדר ואחרים. ב-1 באפריל 1960 נולדה בתם הבכורה פרידה רבקה, והדירה שבה גרו הייתה צרה מלהכיל את המשפחה המורחבת. יוז ופלאת' המשיכו לכתוב בעודם מטפלים בתינוקת במשמרות, ותרים אחר בית למגורים מחוץ ללונדון. בחודש אוקטובר 1960 סיימה פלאת' לכתוב את אוסף שיריה הראשון "הקולוסוס" (The Colossus) ובאוגוסט 1961 סיימה לכתוב את הרומן "פעמון הזכוכית". היא שוב הרתה והמשפחה עברה להתגורר בבית רחב ידיים שרכשה לא מכבר בדבון בכפר נורת' תאוטון.
הבית שגבל בכנסיית הכפר, נבנה על שטח אדמה גדול שהיה מוקף בחלקו בבוסתן תפוחים. את הדירה שבה גרו בלונדון העבירו בשכירות משנה למשורר הקנדי דייוויד ווביל (David Wevill) ולאשתו אסיה גוטמן (Assia Gutmann) בת ה-34. גוטמן, שאלו היו נישואיה השלישיים, הייתה ילידת ברלין שחיה בנעוריה בתל אביב ועקרה לאנגליה לאחר נישואיה ב-1946 לסמל בריטי. שני הזוגות התיידדו זה עם זה. התפנית הדרמטית בחייהם של יוז ופלאת' החלה, כאשר אסיה ובעלה הוזמנו ללון בביתם של יוז ופלאת'. עם בוקר סיפרה אסיה ליוז על חלום שחלמה שהצית את אהבתו כלפיה. בקובץ שיריו "מכתבי יום הולדת", הופיע השיר "חולמים", שבו באו לידי ביטוי סערת רגשותיו ברגעי הבוקר הללו:
"We didn’t find her - she found us.
She sniffed us out. The Fate she carried
Sniffed us out [...]
I refused to interpret. I saw
The dreamer in her
Had fallen in love with me and she did not know it.
That moment the dreamer in me
Fell in love with her, and I knew it."
יוז נמשך ליופייה של אסיה, לשיערה ה"מונגולי השחור", לשורשיה היהודים והגרמנים, לסיפור חייה כקורבן שברח עם הוריה מאימת הנאצים בגרמניה, ולשפתה העברית שהייתה לדידו חלק מהמיסטיקה היהודית. באחד משיריו שהופיעו בקובץ "שירים נבחרים חדשים" בשנת 1994 (New Selected Poems), תיאר אותה כ"נמר מפואר מקיבוץ עין גדי השוחר לטרף ליד ים המוות"[17]. סילביה פלאת', שכבר האשימה בעבר את יוז בפלירטוט עם נשים אחרות, חשה במתח שנוצר בין אסיה ובעלה וביקשה מאורחיה לעזוב את ביתם. בני הזוג שוב טיפלו בתינוקת במשמרות, כדי שיוכלו להתפנות כל אחד בתורו לקידום הקריירה האישית. בשעות הבוקר עסק יוז בשיפוץ הבית, בגינון, בגידול דבורים ובהשגחה על ילדתם. בחודש פברואר 1961, הסתיים הריונה השני של פלאת' בהפלה, בחורף 1962 ילדה פלאת' את בנם ניקולאס פראר. למרות האווירה הכפרית השלווה שאפפה אותם, סבלה פלאת' מדיכאונות תכופים בשל ייסורי הכתיבה שלה, הטיפול בשני תינוקותיה, ותחושתה כי נישואיה מתפוררים.
מותה של סילביה פלאת'
לאחר לידת בנם, החל יוז לנסוע פעמים רבות ללונדון על מנת להקליט שירים לבי בי סי. פלאת' גילתה לדאבונה לאחר מספר חודשים כי היעד העיקרי לנסיעותיו התכופות היה אהובתו החדשה, אסיה גוטמן, שתפסה את מקומה בחיי האהבה של בעלה. לא עבר זמן רב ויוז עזב את הבית כדי להיות עם אהובתו, ומצבה הנפשי של פלאת' התערער. בחודשים הללו כתבה את קובץ השירים "אריאל"[18], הנחשב לפסגת יצירתה. לקראת החורף עזבה את הכפר עם שני ילדיה ושכרה בלונדון דירה מרווחת, לאחר שראתה כי בחזית הבית בו נמצאת הדירה, מתנוסס שלט כחול שבו נישא שמו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, שהיה דייר בבית זה בעבר. היא ראתה בכך נקודת אור שדרבנה אותה לשכור את הדירה. אך המציאות החדשה בלונדון טפחה בפניה. הקשיים הכלכליים, הבדידות, הפרידה מיוז והחורף שהיה מהעזים שפקדו את בריטניה במאה השנים האחרונות, גרמו לה לשקוע בדיכאונות קשים.
סיבה נוספת לדרדור במצבה הנפשי, כך הסבירה חברתה הטובה אליזבט זיגמונד, הייתה הידיעה המכאיבה כי אסיה נושאת את ילדו של יוז ברחמה[19]. דוקטור ג'ון הורדר, חבר קרוב שהתגורר בבית הסמוך, עשה מאמצים רבים כדי לשכנע אותה להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר שסירבה, נתן לה כדורים נוגדי דיכאון ודאג כי אחות תגיע לביתה מדי יום[20]. כל זה לא הועיל. חייה הגיעו לסיומם הטראגי ביום 11 בפברואר 1963, פחות מחמישה חודשים מאז פרידתה מטד יוז. היא פתחה את ברז הגז במטבח ונטלה את חייה במו ידיה, בשעה שילדיה ישנו מוגנים במיטתם בקומה השנייה. עשר שנים לפני כן, בקיץ 1953, בגיל 21, כתבה לפני ניסיונה הראשון להתאבד: "למות / זאת אמנות, כמו כל דבר אחר. / אני טובה בזה עד כדי גאונות. / אני עושה את זה עד גיהנום"[21].
חייו עם אסיה גוטמן
"זהו סוף חיי. השאר הם חיים שלאחר המוות". כך כתב יוז לאחד מחבריה של פלאת' שלמדו עימה במכון סמית'[22]. התמודדותו של יוז עם החיים שלאחר מותה של פלאת', הייתה קשה. הוא עבר להתגורר בביתה של פלאת' כדי להעניק לילדיו יציבות בתקופה הקשה שלאחר מות אמם, ובעצה אחת עם אסיה, הם בחרו להפסיק את הריונה. בספטמבר 1963 חזר יוז לביתו הכפרי בדבון. אחותו עזבה משרה בפריז ועברה להתגורר עמו כדי לסייע לו בגידול ילדיו ובקריירה הספרותית שלו.
כיורש החוקי של עיזבונה האישי והספרותי של פלאת', פיקח יוז על פרסום כתבי היד שלה. קצפן של נשים מקרב הקהילה הפמיניסטית לא אחר לבוא. הן טענו בתקשורת כי לא ייתכן שהאיש שיכול היה למנוע את מותה של פלאת', יהיה אחראי למורשת הספרותית שלה. כאשר הקריא את שיריו בציבור, לא אחת נשמעו קולותיהן מתוך הקהל המטיחים בו את האשמה "רוצח", והקיצוניות שביניהן טרחו אף להסיר מקברה של פלאת' את שם משפחת נישואיה לטד יוז. חלקן טענו כי יוז ממשיך בחייו "על מנת להיענש". חלק ממבקריו הספרותיים, מחו על הסלקציה שביצע בכתבי היד שלה בטרם פרסומם. להגנתו טען כי הצנזורה שביצע בכתבי פלאת' נועדה להגן על ילדיו הרכים.
לאחר מותה של פלאת' כתב יוז במשך 3 שנים שירים ספורים בלבד, ביניהם השיר "יללות זאבים" (The Howling of Wolves) שנכתב בהשראת קולם של הזאבים שנשמעו מגן החיות של לונדון עד ביתה של סילביה פלאת, שאליו עבר לאחר מותה[23] ו"שיר של עכברוש" (Song of a rat), שנכתב מנקודת ראותו של עכברוש שנתפס במלכודת. שני השירים הללו היוו אינדיקציה למצוקה הרגשית שבה היה שרוי יוז[24].
כתחליף לכתיבת שירה, עסק יוז בעת ההיא בכתיבת מאמרי ביקורת וסקירות על ספרים והיה מעורב בניהול פסטיבל שירה בינלאומי באלברט הול, שבו באו לידי ביטוי ידיעותיו הנרחבות בספרות העולמית. בחודש יוני 1964, כתב לאחיו כי נסיבות חייו אינן מאפשרות לו לבצע עבודה רצינית משלו, "כל מה שעניין אותי מעולם, הוא לפשט את הקיום שלי לכדי כתיבה, אך כל מה שעשיתי עד כה, הוא התערבותי בחיי אנשים, באופן כזה שאיני יכול לנוע עוד מבלי לחוש בתוצאות הקשות שמופיעות מכל עבר"[25].
בשנת 1965, יסד יוז עם חברו דניאל וייסברוט, את המגזין "שירה מודרנית מתורגמת" (Modern Poetry In Translation), שבו הופיעו שירים מתורגמים לאנגלית של משוררים אירופיים בעיקר ושירים של יהודה עמיחי.
ב-3 במרץ של אותה שנה, בגיל 37 ובעודה נשואה לדייוויד ווביל, ילדה אסיה בלונדון את בתה המשותפת עם יוז, אלכסנדרה טטיאנה, ששם החיבה שלה היה שוּרה[26]. שלושה חודשים לאחר הלידה התגרשה מבעלה. בחודש ספטמבר 1965, עזבה אחותו של יוז את בית אחיה, ואסיה עברה להתגורר עמו והתמסרה לגידול שלושת הילדים. זמן קצר לאחר מכן, הזמין יוז את הוריו להתגורר עמם, כיוון שאמו סבלה מדלקת מפרקים שיגרונית ומאסתמה, והוא קיווה כי מזג האוויר בדבון ישפיע לטובה על מצב בריאותה. לאחר שהוריו התמקמו בביתם, נסע לשלושה חודשים עם אסיה ושלושת הילדים לטיול באירלנד. תקופה זו הייתה פורה ביותר, שכן הוא סיים לכתוב את "וודו" (Wodwo) - אוסף שירים וסיפורים קצרים, שאליהם חבר גם תסכית רדיו שכתב. הספר יצא לאור בשנת 1967 בהוצאת פייבר & פייבר, ובו הצהרה של יוז כי "שירה, מחזות וסיפורים, אמורים להיקרא יחדיו כמקשה אחת"[27].
בשנת 1966 כתב שירים בהשראת המיתולוגיה הנוצרית. אסופת שירים זו קיבלה מאוחר יותר את הכותרת "חיים ושירים של עורב", ויצאה לאור בשנת 1970 כספר הנושא את השם "עורב", המלווה באיורי עורבים פרי יצירתו של לאונרד בסקין. באותה עת עסקה אסיה בעיקר בגידול הילדים. שיגרת חייהם של יוז ואסיה, לא הצליחה להפיג את צללי העבר הקרוב, שהעיבו על חייהם המשותפים. תקוותיה של אסיה להשתקם מהטראומה שחוו ולחיות חיי משפחה שלווים עם יוז עלו בתוהו. הוריו של יוז וחבריו הקרובים האשימו אותה באחריות למשבר בחיי הנישואין שלו ושל פלאת' ונידו אותה מכל קשר עימם עד יומה האחרון. הבידוד והעוינות שחשה וסירובו העיקש של יוז למסד את חייו עמה במסגרת נישואין, הובילו למריבות ולהתפייסויות חוזרות ונשנות. אסיה האשימה לא אחת את יוז, כי הוא חי עימה אך ורק כדי שתשמש כמטפלת לילדיו.
בחורף 1967, גוללה אסיה את מצוקתה הרגשית במכתב שכתבה לאחותה היחידה, צילי חייקין, שחיה עם שלושת ילדיה בקנדה. היא התייחסה לעוינות של הוריו של יוז כלפיה, לבוז שרוחשים כלפיה ידידיו, לבדידותה הרבה ולחשדותיה (המוצדקים בדיעבד), כי יוז מנהל מאחורי גבה פרשת אהבים עם אישה נשואה, ברנדה הדן, שהייתה אורחת קבועה בביתם. "היא האויב האמיתי שלי", כתבה והוסיפה עוד כרמז לבאות כי היא ממנה את אחותה לאפוטרופסית לבתה שורה, אם יארע לה אסון. היא אף שלחה לה כתבי יד של פלאת' שהעלימה, מתוך כוונה שמכירתם תוכל להבטיח את עתידה של בתה[28].
בסוף שנת 1968, לא יכלה אסיה לשאת עוד את חייה המשותפים עם יוז ואת המתח התמידי ששרר בינה לבין הוריו. בעידודו של יוז, עקרה עם בתה ללונדון ושכרה דירה בקלפהאם קומון, בתקווה כי יבוא יום והם יוכלו שוב להתאחד, הרחק מהמקום שבו ריחפה עדיין, לתחושתה, רוח הרפאים של סילביה פלאת'. באותה עת החלה לתרגם מעברית לאנגלית את שיריו של יהודה עמיחי, שהיה חבר קרוב של יוז. בעת ביקוריו של יוז בביתה, הוא סייע לה רבות בעבודה זו. עם הזמן, תדירות ביקוריו פחתה ובעקבות זאת פרצו ביניהם מריבות רבות שהובילו בסופו של דבר לחיפוש אחר בית שבו קיוו להתאחד מחדש.
בשנה זו יצא לאור ספרו של יוז, "איש הברזל" - "סיפור ילדים בחמישה לילות" ("The Iron Man" - "A Story in Five Nights") הכולל חמישה פרקים שנכתבו כסיפור לפני השינה עבור ילדיו. זהו סיפור על רובוט ענק עשוי ברזל שניזון אך ורק ממתכת. הוא מופיע יום אחד בכפרי אנגליה ומתחיל לזלול טרקטורים וציוד מתכתי תעשייתי נוסף של בעלי החוות. ילד קטן בשם הוגרת מצליח להשביע את רעבונו של איש הברזל באמצעות מזון מתכתי משומש וחלוד שאין בו צורך יותר, ובדרך זו מציל את הציוד החיוני לתושבי האזור. כאשר יצור מפלצתי מגיע מן העולם החיצון ומאיים אף הוא על התושבים, נחלץ איש הברזל להגנת התושבים ומצילם מידיו. בשנת 1999, יצא למסכים סרט אנימציה הוליוודי "ענק הברזל", המבוסס על סיפורו של יוז[29].
התאבדות אסיה ורצח הבת
בצהרי יום ראשון, ב-23 במרץ 1969, טלפנה אסיה לטד יוז לביתו שבכפר, לאחר שכמה ימים קודם לכן כשלו ניסיונותיהם למצוא בית ביורקשייר. בשיחה זו טענה אסיה כי יחסיהם אינם מובילים לשום מקום, וכי היא אינה מאמינה עוד כי יוז אכן מתכוון לחיות עמה. יוז שהיה מורגל בשיחות מעין אלה ניסה להרגיעה, אך גם שיחה זו הפכה לוויכוח חסר תכלית, שהגיע למבוי סתום. בתום השיחה נכנסה אסיה לחדר האורחים. אלזה לודוויג האו-פר הגרמנייה, שעבדה בביתה לא הבחינה בהלך רוח יוצא דופן אצל אסיה. היה זה יום קר במיוחד וכולן היו ספונות בבית. בשעות הערב עזבה אלזה את הבית כדי לבקר את חברתה אולגה שגרה בקרבת מקום, לאחר שקיבלה את רשותה של אסיה מוקדם יותר. בטרם צאתה, ראתה כי אסיה נמצאת בחדר השינה שלה וכי שורה ישנה במיטתה[30]. אסיה ניצלה את ההזדמנות לבצע את המהלך האחרון בחייה. היא החליטה להתאבד ולרצוח את בתה הקטנה. היא וידאה כי חלון המטבח סגור, פינתה את חלל הרצפה מחפצים ופרשה למרגלות תנור האפייה סדינים, כרים ושמיכת פוך שהביאה מחדר השינה. היא לגמה כמות רבה של ויסקי עם כדורי שינה, נטלה בזרועותיה את ילדתה מתוך מיטתה והשכיבה אותה על המצע שפרשה על הרצפה. היא סגרה את דלת המטבח, פתחה את ברזי הגז, כיבתה את האור, נשכבה לצד בתה וחיבקה אותה בשעה שהמתינה למוות הקרב שיקטוף את חייהן וישים קץ לסבלה.
טקס ההלוויה התקיים בקלפהאם מול קומץ אנשים שהתכנסו בבית התפילה, ששם הוצבו ארונותיהן של אסיה ושורה. רק הכומר הספיד אותן, ואילו יוז, שהיה הלום מאבדנו הכפול, לא הצליח לומר ולו מילה. במכתב ששלח לאחותה של אסיה זמן קצר לאחר האסון הכפול, כתב כי בתו הייתה ילדה נפלאה ומלאת חיים, כי הוא חש שחייו התרוקנו לחלוטין, וכי שאילו רק היה מעניק לאסיה בשיחתם האחרונה תקווה במילים ברורות יותר, הכל היה בא על מקומו בשלום. עוד כתב כי אסיה הייתה אשתו האמיתית והחברה הטובה ביותר שהייתה לו מעודו. בראיון שהעניק לעיתון הגארדיאן אמר כי מותה של סילביה פלאת' היה בלתי נמנע, כיוון שרוב חייה הייתה על המסלול שהוביל אותה לסופם. באשר לאסיה, כך אמר, היה בכוחה למנוע את מותה, "זו הייתה תגובתה לדרך בה פעלה סילביה פלאת"[28].
רק 25 שנים מאוחר יותר, ניתן היה לגלות בספרו "מבחר שירים חדש" (New Selected Poems) שפורסם בשנת 1994, מספר שירים נוקבים שכתב יוז, המתייחסים לאבדן אסיה ובתו: בשיר שנקרא "Eror", כתב "כאשר קברה פער את פיו המכוער/ מדוע פשוט לא ברחת/ מדוע כרעת על פי הקבר/ להיות מזוהה/ נאשמת ומורשעת/... בתך התינוקת/ שש שנים הזנת את הלהבות/ כאילו את מזינה ילד...ידייך החזקות יותר מזעקתך החנוקה/...בתך נלקחה ממך, היא הופשטה ממך/ כסותך האחרונה נאחזה סביב צוארך..."[31][32]. בריאיון שערכה עמו איילת נגב, התייחס לשירים החושפניים אודות חייה ומותה של אסיה. הוא אמר כי רצונו לשמור על אנונימיות, שלא יצביעו עליו ברחוב, אינו עומד בקנה אחד עם אי יכולתו כסופר להימנע מכתיבה. כך הבהיר "כשקורה אסון לאדם מן השורה, הוא מתמודד איתו וממשיך הלאה. אבל אם אתה סופר או משורר, היצירות נדפסות, ילדים קוראים אותן, והאסון תלוי על צווארך, נלעס שוב ושוב. אתה מוצא את עצמך חי בתוך תקליט מקולקל, שמסתובב באותה נקודה. במקום להיפטר מהעבר ולהביט לעתיד, אתה מוצא שלפניך עומד האתמול"[33].
גם יהודה עמיחי שידידותו עם אסיה התהדקה לאחר שתרגמה עם יוז חלק משיריו, כתב מעין שיר פרדה בשם "מותה של אסיה ג'" שהתפרסם בספרו "ולא על מנת לזכור" שיצא לאור בשנת 1971 בהוצאת שוקן: "קשה לי להבין את מותך בלונדון בערפל, כשם שקשה לי להבין את חיי כאן, בבהירות". חודשיים לאחר מות אסיה, נפטרה אמו של יוז. ביום הלווייתה, הצליח לרכוש בית מהמאה ה-18 שהיה ממוקם בנוף של יערות ונהרות, סמוך לבית הוריו, ליד הבדן ברידג' במערב יורקשייר ועבר להתגורר בו זמן מה, בעודו דואג לתחזוקת ביתו בדבון. בחודש ינואר 1974, החל לשפץ את הבית במטרה להשכירו מאוחר יותר ל"קרן ארבון" (Arvon) – ארגון לכתיבה יוצרת, שהיה שותף להקמתו בשנת 1968. המקום הוסב למעין בית הארחה שבו מתקיימים מאז ועד היום, סדנאות לכתיבת שירה, סיפורת, ביוגרפיות ועוד המיועדות לקבוצות וליחידים[34].
1970–1998 נישואיו בשנית, יצירתו ומותו
לם בנק - (Lumb Bank) הבית שרכש יוז והושכר ל'מרכז ארבון'לם בנק -(Lumb Bank)
בחודש אוגוסט 1970, נישא יוז לקרול אורצ'רד, אחות במקצועה ובתו של ג'ק אורצ'רד, חוואי מקומי שאיבד שנים קודם את המשק שלו עקב קשיים כלכליים. הזוג חי יחדיו חיים יציבים בבית הכפרי בדבון עד יום מותו של יוז. עם היכנסם לבית, החלה קרול לחדש את פניו בתקווה כי צללי העבר לא יאיימו על עתידם המשותף. בשנה זו יצא לאור הספר 'עורבים', שהוקדש לזכרן של אסיה ובתו שורה. באותה שנה יסד יוז עם אחותו אולווין את 'עיתון הקשת' (Rainbow Press), שבו פורסמו במשך עשור משיריהם של סילביה פלאת, טד יוז, שיימוס היני ואחרים. ילדיו של יוז למדו באותה עת בפנימייה בלונדון והיו נוהגים לבוא לבית בדבון בסופי שבוע, בחגים ובחופשות.
בשנת 1971, כתב יוז בשיתוף פעולה עם במאי התיאטרון והקולנוע הבריטי פיטר ברוק, את המחזה 'אורגסט' (Orghast), תוך שימוש בשפה אוניברסלית שהמציא. מחזה זה נכתב עבור פסטיבל פרספוליס שנערך באיראן, שהופק במיוחד כדי לבחון כיצד ניתן ליצור תיאטרון אוניברסלי שאינו תלוי תרבות או שפה, שאותו תיארה המשוררת אוסוולד כתיאטרון שיש לו יכולת "לעקוף את תעתועי המילים" באמצעות "אמת גולמית הטמונה במחווה ובאינטונציה"[35].
בשנת 1972, רכש הזוג משק חקלאי שנקרא 'מורטאון' שהשתרע על שטח של 95 אקרים (כ-380 דונם), 6 קילומטרים צפונית מביתם. את המשק ניהל אביה של קרול בסיועו של הזוג הטרי. יוז למד רבות מחמו אספקטים שונים בנושאים חקלאיים. במכתב ששלח באותה עת לידידו המשורר מיכאל המבורגר, כתב כי עבודתו במשק, מחברת אותו שוב לעולם היחיד שאותו הוא מכיר ושאותו החל לאבד וכי השהות במקום, עד כמה שהוא יכול לשפוט, מיטיבה את כתיבתו[36]. ג'ק אורצ'רד נפטר בשנת 1976 ובספרו של יוז, 'יומן מורטאון' שיצא לאור בשנת 1979, שהוקדש לזכרו, מופיע אוסף של שירי טבע שאפיינו את הרשמים שחווה במורטאון. לדברי המשוררת אוסוולד, "דמותו של ג'ק אורצ'רד מרחפת" לאורך כל הספר[35]. את השירים הללו כתב יוז בין השנים 1972–1976. בסופו של הספר הוסיף יוז הערות המתייחסות לדאגתו העמוקה לשימור הסביבה ולטענותיו הקשות כלפי החקלאות התעשייתית בבריטניה והתעשיות הכימיות שמזהמות את הסביבה. בשנת 1990 כתב יוז מאמר פוליטי שהתפרסם בגארדיאן, המתריע בפני הפוליטיקאים ובפני הציבור על הסכנות הסביבתיות הלאומיות המאיימות על בריטניה ועל העולם כולו.
בשנת 1976, השתתף יוז בפסטיבל ספרות שנערך באוסטרליה. אביו התלווה אליו למסע, כדי שיוכל לבקר את בנו הבכור, ג'רלד שהיגר למדינה זו בשנת 1948. שנה לאחר מכן יצא לאור "גאודט" - מעין סיפור בשיר שנכתב במשך עשור, שנושאו הוא כומר אנגלי כפרי שחייו ניטלו ממנו על ידי רוחות שהחליפוהו בכפיל, שכל רצונו הוא להביא לעולם צאצא ילוד אישה. אחד מהשירים הבולטים בספר, נסוב על אסונו הטראגי של יוז שאיבד שתיים מנשותיו ואת בתו בת הארבע: "אָכֵן הַגֵּיהִנּוֹם שָׁמַע אוֹתִי/ הִיא נָפְלָה אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה/ וַאֲנִי אֻכַּלְתִי"[37].
בשנת 1984, התמנה יוז למשורר הלאומי של בריטניה לאחר מותו של סר ג'ון בצ'מן שהחזיק בתפקיד זה עד ליום מותו. מוקדם יותר באותה שנה, יצא לאור בהוצאת פייבר & פייבר ספרו של יוז 'מהי האמת' (What is the Truth?) - אוסף של שירי חיות המיועדים לילדים, שאוירו על ידי ר.ג'. לויד ( R. J. Lloyd). על עבודה זו זכה יוז בפרס השנתי הספרותי לילדים מטעם הגארדיאן (Guardian Children's Fiction Prize), שניתן לקבלו רק פעם אחת בחיים.
בעשור האחרון של חייו הקדיש יוז חלק ניכר מזמנו לתרגום שירה קלאסית ודרמות כגון, חתונת הדמים, פרי עטו של המחזאי הספרדי פדריקו גארסיה לורקה, האביב מתעורר, מחזה פרי עטו של המחזאי הגרמני פרנק ודקינד, אוֹרֶסְטֵיאָה - טרילוגיה של טרגדיות מאת המחזאי האתונאי איסכילוס, אלקסטיס מאת אוריפידס ופדרה מאת ז'אן ראסין. אחד מתרגומיו הבולטים ביותר "הוא סיפורים מאובידיוס" – 24 סיפורים מתוך מטמורפוזות, שבהן מצא יוז בתהליך התרגום דרך לספק צורת ריפוי לאירועים הטרגיים שליוו את חייו, כפי שציין במבוא לספר: "הדמויות של אובידיוס הם אנשים רגילים שחוויותיהם הלוהטות מובילות אותם למעוד החוצה אל זירה מיתית והמעבר הזה מהיומיומי למיתי מיוצג באמצעות הסמל של המטמורפוזה". במאמר "המיתוס והחינוך" שכתב בשנת 1970, ביטא את הרעיון שלסוגים מסוימים של סיפורים דמיוניים יכולים להיות השפעה מרפאת"[38].
בשנת 1992 יצא לאור בהוצאת פייבר & פייבר, ספרו של יוז "שייקספיר והאלה כהוויה שלמה" - (Shakespeare and the Goddess of Complete Being), עבודה מונומנטלית בהשראת רעיונותיו של רוברט גרייבס. הספר קיבל ביקורות חיוביות ושליליות. חלק ראו בעבודה זו מקור חשוב של פרשנות ליצירת שייקספיר וחלק ראו בה פרשנות שנובעת ממערכת האמונות האישיות של יוז.
מכתבי יום הולדת
זמן קצר טרם מותו פרסם יוז את קובץ השירים האוטוביוגרפיים החושפניים "מכתבי יום הולדת" - שמונים ושמונה שירים שנכתבו לאורך תקופה של יותר מ-25 שנה. כמעט כל שיר נכתב כמכתב הממוען ישירות לפלאת'. עד לעת זו, שמר יוז על שתיקה והדף כל ניסיון של עיתונאים וביוגרפים לקבל מידע על יחסיו עם אשתו. בקובץ זה פתח יוז צוהר לסודות שהיו נצורים בלבו במשך שנים רבות ושרטט דיוקן אינטימי על יחסיו עם פלאת' החל מפגישתם הראשונה בשנת 1956. את דמותה של פלאת' תיאר בשני אופנים: האחד, כילדה קסומה וקינטית שבה התאהב והשני, כאישה עצובה ומפוחדת, שאליה אין הוא יכול עוד להגיע"[39]. כמו כן תיאר אותה "ככוהנת גדולה של כוחות האם הגדולה שנפלה קורבן לכוחות מיסטיים " שלא היה ביכולתה לשלוט בהם"[40]. באחד השירים כתב, "אף אחד אינו רוצה את ריקודך/ אף אחד אינו רוצה את הזוהר המוזר שלך את דגיגותך/ חיים טובעניים ומאמצייך להצילך..."[41] "אחד הדברים המרתקים ביותר בקובץ השירים "מכתבי יום הולדת" הוא התמודדותו של יוז עם זיכרון אשתו וחוויותיהם המשותפות": חתונתם, ירח הדבש שלהם, הטיול שערכו לארצות הברית, לידת ילדיהם. הוא זוכר את עיניה "התאהבות של יהלומים בהירים מאוד, בהירים כמו התאהבות של דמעות"[40].
מותו
לפני מותו מונה יוז לחבר במסדר ההצטיינות, על ידי המלכה אליזבת' השנייה. הוא המשיך לחיות בביתו בדבון, עד שחלה בסרטן המעי הגס. הוא אושפז בבית חולים בלונדון וב-28 באוקטובר 1998 נפטר בבית החולים מהתקף לב. טקס הלווייתו נערך ב-3 בנובמבר 1998 בכנסיית פטרוס הקדוש בצפון Tawton. בהלוויה נשא שיימוס הייני דברים והקריא שניים משיריו של יוז ואת שירו של דילן תומאס "אַל נָא תֵּלך בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה" ("Do Not Go Gentle into That Good Night") שכתב לאביו הגוסס. "אַל נָא תֵּלך בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה/ קוּם, זְעַק חָמָס בּטֶרֶם בּוֹא יוֹמָך./ עַל הַזִּקנָה למרֹד עַד כּלוֹת בָּאוֹר הַמּתמַעט"[42].
התמה המרכזית בעבודתו
יוז הושפע עמוקות מרעיונותיו של המשורר והסופר רוברט גרייבס כפי שבאו לידי ביטוי בספרו "האלה הלבנה" שהפך ל"אחד מספרי היסוד של התנועה הפגאנית המודרנית". הוא היה שותף לאמונתו של גרייבס כי השירה המודרנית נותקה משורשיה העתיקים והמיסטיים, וכי כתוצאה מכך, היא איבדה את כוח התגלותה[13]. בדומה לגרייבס סבר יוז כי המשוררים הם למעשה נושאי דברה של האלה הלבנה השולטת ביקום[43]. במכתב שכתב לאחד מחבריו, הזכיר יוז את הפעם הראשונה שבה קרא את הספר בספטמבר 1951, ואת ה"טינה הקלה" שחש כלפי גרייבס, שהצליח לבטא היטב את מה שחווה כבר שנים רבות, ושנחשב עבורו כחלק מתיקון הסוד שלו[44].
בשיריו שילב יוז רבים מהרעיונות המיתיים של גרייבס עם רעיונותיו מתחומי המיסטיקה, הקבלה, השמאניזם, האסטרולוגיה והכישוף. "טז יוז האמין שהכוח החשוב ביותר בתרבות האנושית הוא הכוח האלים והאפל של האלה הגדולה, ושעל התרבות המערבית הרציונלית הורסת הטבע תבוא לבסוף שואה שתתחולל כאשר לא ניתן יהיה עוד לדכא את כוחות הטבע הנשיים של האלה". רעיונות אלה מתיישבים עם עבודתו הפיוטית שאת ההשראה של חלק ניכר ממנה ינק מהנופים ומבעלי החיים שהקיפו את ילדותו.
"כל אישה שחיה", כתב, "מייצגת את המבחן שמציבה האלה בפני הזכר". על פי יוז, זהו משא ומתן נצחי שהוא מנהל עם האלה באמצעות כוחה הקסום של המילה, וזוהי הדרך שבה ניתן להשיג ריפוי אישי ואוניברסלי. שירה, לדבריו, היא "כמו קסם הגורם לדברים לקרות כפי שהיה רוצה לראותם קורים". אחת הטכניקות שבאמצעותן ביקש יוז לכונן מחדש את הקשר בין שירה והתגלות, הייתה שימושו בהברות מוטעמות ובאליטרציה תכופה. טכניקה זו באה לידי ביטוי באופן מובהק בספרו "נץ בגשם"[13]. השימוש של יוז בדיאלקט של ילדותו נותר מרכיב עיקרי בשירתו והטון התמציתי והחסכוני העולה מתוך שיריו הוא נדבך נוסף שהפך את שירתו לשירה רבת עוצמה. יהודה עמיחי, שהיה חברו של טד יוז, כתב כי "שירתו היא מעצמה ספרותית, שהספרות האנגלית לא ידעה כמוה זמן רב"[45].
הנצחה ומורשת
אבן זיכרון לזכרו של טד יוז בדארטמור מעל נהר TAWאתר הנצחה לזכרו של טד יוז. שירו של טד יוז "6 אנשים צעירים", מופיע על לוח המתכת
בשנת 2005 נחנך שביל הליכה המוביל מהכפר דבון לדארטמור - המקום האהוב על יוז, שבו הוצבה אבן זיכרון עשויה גרניט הנושאת את שמו, מעל נהר TAW.
בחודש אפריל 2011 הסירה קרול יוז את הלוט מאבן הזיכרון שהונחה בצפון Tawton על ידי 'קרן אלמט'. על האבן הותקן שלט מתכת שבו מופיע שירו של טד יוז "שישה גברים צעירים", שנכתב בהשראת תצלום של שישה צעירים שצולמו באותו מקום זמן קצר לפני שקיפדו את חייהם במלחמת העולם הראשונה.
מדי שנה מתקיים "פסטיבל טד יוז" בעיירת הולדתו מייטלמרוד על ידי 'קרן הנאמנות אלמט' שנוסדה כדי לתמוך בעבודתו ובמורשתו.
בשנת 2010 הוכרז כי תוקם אנדרטה לזכרו של טד יוז שתוצב בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר. ב-6 בדצמבר 2011, התקיים הטקס במקום ולמרגלות האנדרטה של טי אס אליוט, הוצבה אנדרטת צפחה לזכרו של טד יוז. האנדרטה נושאת שורות מהשיר "הבוקר ההוא" ("That Morning"), שכתב יוז בהשראת להקת אילתיות ענקית שזהרה בעת שהוא ובנו ניקולס בוססו את דרכם בנחל באלסקה. "כך מצאנו את סופו של המסע שלנו/ כך עמדנו מלאי חיים בנהר של אור/ בקרב יצורים של אור/ יצורים של אור". בין הנוכחים שהשתתפו באירוע, היו המשוררים שיימוס הייני, אנדרו מושן, מייקל מורפורגו ואחרים.
בשנת 2009 נוסד "פרס טד יוז" באישורה של קרול יוז. פרס של 5,000 יורו ניתן על ידי חבר שופטים למשורר שיצר שירה חדשנית התורמת לחיי התרבות באנגליה.
ב-16 בנובמבר 2013, נחנך נתיב טיול שראשיתו בבית בו גדל יוז בעיירה מקסבורו. האירוע כולל טיול בן שעתיים במסלול שבו חילק יוז עיתונים בעודו נער ובנופי ילדותו שהשפיעו עליו.
עיזבונו
החומר הארכיוני של טד יוז מוחזק על ידי מוסדות שונים, ביניהם אוניברסיטת אמורי, אוניברסיטת אטלנטה ואוניברסיטת אקסטר. העיזבון הגדול ביותר נמצא בספרייה הבריטית, שרכשה בשנת 2008 במחיר של 500,000 לירות שטרלינג מעל 220 קבצים והותירה בידי המשפחה את זכויות היוצרים. האוסף מכיל כתבי יד, מכתבים, יומנים אישיים וטיוטות המהווים מקור רב ערך לחוקרים אודות פועלו של טד יוז שנמשך למעלה מ-40 שנה[46].
בלב הארכיון נמצאים כתבי היד של "מכתבי יום הולדת", הכוללים את טיוטות הגרסאות של שירים שפורסמו, החושפים בפירוט מרתק שלבים בתהליך היצירה על פני תקופה של עשרים וחמש שנה, כמו גם שירים רבים שטרם פורסמו. כמו כן כולל האוסף טיוטות עבודה ודפים המכילים מחשבות מפורטות והערות לשירים, יומנים אישיים, תכתובת ענפה עם אנשי רוח מובילים, ביניהם שיימוס הייני, אנדרו מושן תום גאן ואחרים, הקלטת אירועים יומיים, רשמיו מהמקומות שגר בהם או ששהה בהם ועוד.
בשנת 2010 יצאה הודעה מטעם הספרייה הבריטית בכנס בינלאומי שנערך במכללת פמברוק, על רכישת ארכיון מאחותו של טד יוז במחיר 29,500 ליש"ט. הארכיון כולל 41 מכתבים ששלח יוז לאחותו בעת ששהה עם פלאת' בארצות הברית. בשולי המכתבים מופיעות הערות שהוסיפה פלאת'. כמו כן מכיל האוסף 18 עמודים כתובים של מחזה ללא שם, וכן 39 טיוטות של שירים, ששלושה מהם לא פורסמו מעולם. לן ברודריק, אוצרת כתבי היד של הספרות המודרנית בספרייה הבריטית, אמרה כי "הרכישה המרגשת הזאת מאפשרת מבט אמיתי על השנים הראשונות בקריירה הספרותית של יוז ופלאת, בשעה שעדיין חיפשו פרסום והכרה בעבודתם"[14].
חברת טד יוז
חברת טד יוז (Ted Hughes Society) נוסדה בשנת 2010. היא עוסקת בפרסום מקוון של כתב העת הספרותי "טד יוז", הניתן להורדה על ידי מנויים בלבד. כמו כן היא מאפשרת גישה חופשית למאמרים ולסקירות שנכתבו על עבודתו הענפה, במטרה לעודד חוקרים וסטודנטים להמשיך בעבודת מחקר אודותיו. מעת לעת מקיימת החברה כנסים במכללת פמברוק בקיימברידג', שבהם ניתן לחלוק מידע על חייו ועל עבודתו[47].
פרסים ספרותיים עיקריים שזכה בהם
פרס על פרסום ראשון מטעם 'מרכז השירה' בניו יורק, 1957 - The New York Poetry Center First Publication Award
William Wootten, The Alvarez Generation: Thom Gunn, Geoffrey Hill, Ted Hughes, Sylvia Plath and Peter Porter, Liverpool University Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)
