חנה ק' הוא סיפורה של חנה קאופמן, בת לניצולי שואה מארצות הברית, המגיעה לישראל אחרי משבר בנישואיה עם
ויקטור, צרפתי פטריארכלי. היא הולכת בעקבות אהובה המשורר לקיבוץ, אך הוא עוזב אחרי שלושה חודשים וחוזר לניו־יורק. היא נשארת מחוסר־ברירה כי היא חוששת שאם תחזור לבעלה תודה בכישלון. היא מחליטה להשלים את לימודי־המשפטים שלה, והמקרה הראשון שהיא מקבלת לידיה הוא המקרה של פלסטיני, סלים בכרי, הנאשם בטרור והסתננות. חנה ק׳ מגלה לאט־לאט, ביחד עם הצופים, את בעייתו של סלים, שהוא גבר צעיר הרוצה לשוב הביתה, אל אדמתו שנגזלה ממנו על־ידי היהודים. ומבעייתו של סלים, שהיא אישית, הקהל מובל לבעיה הכללית של הפליטים שנעקרו מאדמתם[2].
בבית הדין הצבאי סלים טוען שהוא ניסה להחזיר לעצמו את בית משפחתו. המשפט זוכה לתשומת לב בינלאומית והחשש הישראלי הוא מפני תקדים משפטי שעלול לשמש כל פלסטיני שאדמתו נלקחה ממנו. חנה מצילה אותו מעונש מאסר, אך הוא מגורש לירדן. סלים חוזר בסופו של דבר, נכלא על הגירה בלתי חוקית, והוא שוב מבקש את שירותיה. חנה חוקרת את סיפורו ומגלה כי בית משפחתו של סלים הפך לאטרקציה תיירותית ב"כפר רימון", יישוב שנבנה על חורבות כפר ילדותו ("כפר רומנה") וכעט גרים במקום עולים חדשים מרוסיה. הכפר לשעבר של בכרי, כפר רומנה, נהרס כמעט לגמרי למעט כמה ערמות אבנים ועצים[3].
אנשי הפרקליטות מציעים לחנה עסקה: אם תבטל את ההליכים, הם ידאגו שסלים יהפוך לאזרח דרום אפריקה, ואז הוא יוכל לחזור לישראל ולנסות להחזיר את רכושו. חנה מצדה מנסה לתמודד עם העובדה שאחת מתוצאות השואה והקמת מדינת ישראל הייתה נישול הפלסטינים, בעוד עמיתיה מנסים לשכנע אותה ביתרונות ההסדר עבור סלים בטענה שיש "להגן" על ישראל גם אם ישללו מהפלסטינים את זכויותיהם.
הפקת הסרט החלה בסוף 1982, כאשר קוסטה גברס הגיע לישראל לצורך מחקר, איתור אתרי צילום וליהוק השחקנים הישראלים[4]. את הליהוק בישראל ניהלה לביאה הון[5]. המפיקים של הסרט היו אשתו של קוסטה גברס, מישל ריי גברס והמפיקה הישראלי אבי קליינברגר (צ'רופה)[2].
הסרט צולם ברובו בירושלים וסביבתה בתחילת 1983[6]. במטרה לפנות לקהל הבינלאומי כמעט כל הדיאלוגים בסרט הם באנגלית. במהלך הצילומים בישראל סירב גאבראס להתראיין או לחשוף פרטים על הסרט[7].
הקרנת הבכורה של הסרט ביוון, ארץ הולדתו של הבמאי גברס, נערכה באתונה בינואר 1984[9]. בישראל הוצג הסרט בהקרנת בכורה בסינמטק חיפה בפברואר 1984[2]. ואחר כך בהקרנה מסחרית לתקופה קצרה בתל אביב[1].
הסרט הוצג בכמה ערים בארצות הברית לזמן קצר וקיבל ביקורות שליליות, ולאחר מכן הורד בפתאומיות מהאקרנים על יד חברת סרטי יוניברסל, המפיצה האמריקאית של הסרט. קוסטה גאבראס פרסם באופן אישי את הסרט בעיתון "הניו יורק טיימס", בעלות של 50,000 דולר. אך יוניברסל אסרה עליו להשתמש במודעות שהוכנו לסרט על ידיה[10].
וינסנט קנבי מבקר הסרטים של "הניו יורק טיימס" כינה אותו סרט בכייני עם דמויות שטוחות ודיאלוג מטומטם[11]. אדוארד סעיד אמר בביקורת שכתב בשבוען "וילג' ווייס", כי "לסרט חשיבות פוליטית כמו גם קולנועית, הסרט הוא הצהרה בעלת משמעות גדולה, ואני מאמין, מתמשכת"[10].
הסרט הוקרן שוב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ב-2003 שגברס היה בו אורח הכבוד[12]. הסרט הוקרן גם שבוע קודם ברמאללה, שבה ביקר גברס לפני הגיעו לחיפה, ואף פגש את יאסר ערפאת. לשאלה אם בכוונתו לעשות סרט נוסף שיעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, השיב שלא. "המצב כעת מסובך מדי; לא הייתי יודע כיצד לטפל בסכסוך ומאיזו זווית לדון בו. בתקופה שעשיתי את 'חנה ק.' הדברים נראו לי פשוטים הרבה יותר. אז, או שהיית פרו-ישראלי או פרו-פלסטיני. היום החלוקה הזאת, שכבר אז הייתה קלה מדי, בלתי אפשרית"[13].
מורשת
בספרה מ-1986 Israel and the American National Interest, A Critical Examination, שריל א. רובנברג ציינה כי הסרט היה הפעם הראשונה שתעשיית הבידור האמריקאית שינתה את העמדה המסורתית החיובית שלה כלפי ישראל, כפי שהיה בסרטים דוגמת אקסודוס, "הנבחר", "אישה ושמה גולדה", ו"אנטבה", והציגה את ישראל באור שלילי יחסית[10].
^ 123Cheryl A. Rubenberg. "Israel and the American National Interest, A Critical Examination". University of Illinois Press, 1986. מסת"ב 0-252-01330-1. p 340
