הנס היינריך לאמרס (בגרמנית: Hans Heinrich Lammers; 27 במאי 1879 – 4 בינואר 1962) היה משפטן ופוליטיקאי גרמני, חבר במפלגה הנאצית ובשוצשטאפל, מבכירי מעגלו הפנימי של אדולף היטלר, אשר בלט בכהונתו כראש לשכת קנצלר הרייך בגרמניה הנאצית בין השנים 1933–1945[1][2]. במהלך משפט המיניסטריונים נמצא אשם בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ונידון לעשרים שנות מאסר[3].
הנס לאמרס נולד בלובלינייץ (אנ'), שלזיה העליונה (אנ'), באותה העת בקיסרות הגרמנית, וכיום בפולין, ב-27 במאי 1879[1]. אביו היה מנתח וטרינרי[4]. מעט מאוד ידוע על שנותיו המוקדמות, למעט כי לאחר שסיים את חוק לימודיו פנה ללימודי משפטים באוניברסיטת ורוצלב ומאוחר יותר באוניברסיטת היידלברג.
בעת שהותו בוורוצלב הצטרף לאיגוד התלמידים טבעת מילטנברגר (גר'), ולאחר שעבר את בחינותיו האקדמיות ב-1901, התגייס לצבא הפרוסי כמתנדב, לתקופת שירות בת שנה. כעבור שלוש שנים, ב-1904, סיים את הדוקטורט שלו, ועם מעבר הבחינות המדיניות החל לעבוד כגרישטאססור (גר'), מעין תפקיד זמני עבור שופטים מתמחים. רק לאחר שמונה שנים, ב-1912, מונה לשופט בעל קביעות לכל החיים, בבית הדין המחוזי של ביטום[5]. ב-29 באפריל 1913 נישא לאלפריד טפל בגליביצה, ולשניים נולדו שתי בנות, ב-1914 וב-1918.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לאמרס לצבא הקיסרות הגרמנית, והפך לקצין זוטר בגדוד החי"ר ה-51 בקורפוס השישי. במהלך שירותו נפצע ואיבד את עינו הימנית. לאחר החלמתו הועבר לאובר אוסט, ומונה לתפקיד עורפי של ראש המדור הכלכלי. בהמשך קיבל את עיטור צלב הברזל מדרגה ראשונה ושנייה.
בתום המלחמה הצטרף למפלגת העם הלאומית הגרמנית והחל לעבוד כעורך דין, ובשנתיים הבאות מונה למשרות בכירות שונות במשרד הפנים הגרמני, תחילה כאוברגירונגסרט (גר'), ומאוחר יותר כמיניסטריאלרט (גר'), ככל הנראה הודות לעזרתו של תיאודור לוולט (אנ')[6].
נציגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לא חיבבו את לאמרס בשל שנאתו לרפובליקת ויימאר, והפוליטיקאי קארל סברינג (אנ') אף נזף בו באופן רשמי בעקבות מאמר שפרסם, אשר לדבריו ”זלזל בחוקת הרייך”. קודמו של סברינג, ולטר פון קוידל (אנ'), השקיע את מאמציו בהרחקתו של לאמרס מדרכם של קידומים נוספים, ובכך אולי תרם למשיכתו לזרם הנציונל-סוציאליסטי.
אף על פי שלאמרס החזיק תחילה בהשקפות פרו מונרכיסטיות והצטרף לארגונים הפוליטיים השונים שנבטו בראשיתה של רפובליקת ויימאר, כגון מפלגת העם הלאומית הגרמנית, כאמור, וכן ארגון קסדת הפלדה והמועדון הלאומי של ברלין (גר'), הוא הגיע לבסוף למפתן דלתה של המפלגה הנאצית, אליה נרשם בפברואר 1932. הוא נאם את נאומו הפוליטי הראשון ב-24 בספטמבר אותה שנה בפני כנס בכירי הפרלמנט של פרוסיה, בו נכח שר התעמולה העתידי, יוזף גבלס.
לאמרס התקדם במהרה בשורות המפלגה הנאצית וזכה להצלחה רבה. לאחר הצטרפותו מונה לראש המחלקה המשטרתית, ועם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, הפך למזכיר המדינה, ומאוחר יותר לראש לשכת קנצלר הרייך[7][8]. בספטמבר אותה שנה הצטרף לשורות השוצשטאפל, ובאוקטובר עזר להנס פרנק לייסד את אקדמיית החוק הגרמני (אנ'). בהמלצתו של שר הפנים וילהלם פריק, הפך לאמרס בחלוף הזמן לקצין הקישור המרכזי שתיאם בין כל המשרדים הממשלתיים בגרמניה הנאצית. היטלר נהג להתייעץ עמו לעיתים קרובות בכל הנוגע לעניינים שנגעו לחוק, ואף מינה אותו ב-1 בדצמבר 1937 לשר בלי תיק בקבינט שלו[7].
מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-30 באוגוסט 1939, הורה היטלר על מינויו של לאמרס לאחד מששת חברי מועצת השרים להגנת הרייך (אנ'), אשר נועדה לשמש כקבינט המלחמה[7]. תפקידו החדש העניק לו גישה למסמכים אשר נגעו לענייני הביטחון הלאומי ומדיניות הפנים של גרמניה הנאצית, אפילו בטרם הגיעו לידיו של היטלר.
לדעת היסטוריונים, מרכוז הכוח הרב שהצטבר בלשכת קנצלר הרייך, ובייחוד בידי האדם אשר עמד בראשה, קרי לאמרס, הפך אותו ל”אחד האישים החשובים ביותר בגרמניה הנאצית”. מנקודת מבטם של מרבית השרים בממשלה, כל הוראותיו של לאמרס כאילו הגיעו מפיו של היטלר בכבודו ובעצמו, אשר היווה בעיניהם את הסמכות הבלתי מעורערת של המדינה. ניתן לומר כי תפקידו של לאמרס היה, הלכה למעשה, תרגום הוראותיו של היטלר, אשר היו ברובן ספונטניות, לשפה פרקטית איתה היה ניתן לכתוב ולנסח מסמכים וצווים רשמיים, אשר יכלו לעבור דרך הצינורות המקובלים ובכך לצאת לפועל[9].
לאמרס היה בין הבכירים הראשונים שפתחו את מכתביהם הרשמיים עם הביטוי ”הייל היטלר”, אשר הפך תחילה לברכת השלום הרשמית בין עובדי השירות האזרחי, ובחלוף הזמן צבר פופולריות כה רבה ברחבי הרייך, עד שהשמטתו הייתה עלולה למשוך תשומת לב וחשד מצד הגסטפו.
התקדמותו המהירה של לאמרס בשורות השוצשטאפל ראויה לציון. עם הצטרפותו הפך לאס. אס. אוברפיהרר, וכעבור פחות משנתיים, ב-20 באפריל 1935, קודם לדרגת האס. אס. בריגדפיהרר. לאחר כמעט שלוש שנים, ב-30 בינואר 1938, קיבל את דרגת האס. אס. גרופנפיהרר, וב-20 באפריל 1940, הוענקה לו דרגתו הסופית והאחרונה, אס. אס. אובר-גרופנפיהרר[10].
מינואר 1943 החל לשמש כנשיא קבינט המלחמה, לפחות בכל פעם שהיטלר נעדר ממנו. הוא החזיק בהשפעה אדירה על הפיהרר, ויחד עם מרטין בורמן, שלט כמעט בכל דרכי הגישה לאוזניו.
בעקבות משבר כוח האדם שהתהווה בגרמניה בראשית 1943 כתוצאה מהמלחמה, הסכים היטלר להקים ועדה שתכיל שלושה נציגים מטעם המדינה, המפלגה והצבא, וזאת בניסיון למרכז את השליטה בכלכלה. שלושת החברים שנבחרו היו הנס לאמרס, וילהלם קייטל, ומרטין בורמן, ככל הנראה מפני שצייתו באמונה עיוורת לכל פקודותיו של הפיהרר, ולא איימו על מעמדו בשום צורה[11][12].
הוועדה החדשה הייתה אמורה להציע באופן עצמאי אמצעים שונים להתמודדות עם הבעיות שבהן עסקה, אפילו אם סתרה בפעולותיה את נהליהם של שאר משרדי הממשלה, כאשר היטלר שמר לעצמו את הזכות לקביעת ההחלטות הסופיות.
חברי הוועדה נפגשו אחת עשרה פעמים בין ינואר לאוגוסט 1943, אולם ספגו התנגדות תקיפה מצד שאר שרי הקבינט של היטלר, ביניהם יוזף גבלס, אלברט שפר, הרמן גרינג והיינריך הימלר, אשר ראו בקבוצתם המצומצמת איום, והובילו בהדרגה להחלשת כוחה, עד שהפכה לחסרת רלוונטיות.
בחלוף הזמן הפכו סמכויותיו של לאמרס לחסרות משמעות, בעיקר בשל התבוסות הרבות שספגה גרמניה במלחמה, אך גם בשל השפעתו הגוברת של מרטין בורמן על היטלר, שאיבד את אמונו בו בהדרגה[13].
בימיה האחרונים של גרמניה הנאצית נעצר לאמרס בידי חיילי השוצשטאפל באשמת השתתפות במזימתו, לכאורה, של הרמן גרינג, לחטיפת השלטון מידיו של היטלר. מספר ימים קודם לכן, ב-23 באפריל, עם התהדקות האחיזה הסובייטית על ברלין, התייעץ גרינג עם גנרל הלופטוואפה קארל קולר ועם לאמרס[14]. שלושתם הסכימו כי גרינג היה יורשו המיועד של היטלר, וכי היה עליו לפעול במקומו במקרה שיאבד את כשירותו, דבר שגרינג טען שכבר התרחש, כאשר בחר היטלר להישאר בפיהררבונקר ולא להימלט מברלין, החלטה שהעמידה אותו בפני מוות ודאי. בשל כך, שלח גרינג מברק ללשכתו של היטלר, בו כתב כי ינטול את השלטון מידיו אם לא יקבל הוראה אחרת עד לסוף אותו יום. היטלר הגיב בזעם והורה לעצור אותו יחד עם כל קציניו, וכן את לאמרס, אשר הושם במעצר בית באוברזלצברג (אנ')[15][16].
בימים הבאים נעצר לאמרס בידי הכוחות האמריקאים ונלקח למחנה אשקן (אנ') במונדורף לה באן (אנ'), לוקסמבורג, בו הוחזקו אסירים נאצים רבים. אשתו, אלפריד, התאבדה באותה העת, וכעבור יומיים גם אחת מבנותיו, אילזה.
בחקירותיו סייע לבאר את היחסים הפוליטיים שהתקיימו בצמרת השלטון הנאצי. הדעה הרווחת סברה כי היטלר שלט ביד נוקשה על הבכירים האריסטוקרטים שישבו תחתיו, אולם המציאות הייתה שונה. לדבריו של לאמרס, מתנות יקרות ערך כגון אחוזות ורכבים הוענקו לקצינים ולגנרלים שונים, לרבות ריינהרד היידריך, היינץ גודריאן, ואחרים, בתמורה למסירותם.
במשפטי נירנברג שימש לאמרס כעד, ובמשפטים הנוספים, שבמסגרתם נערך משפט המיניסטריונים, נשפט בעצמו. הוא הודה כי הכיר את פקודת הפתרון הסופי, אשר לטענתו נמסרה להיידריך מידיו של גרינג, אך הכחיש את מעורבותו בביצועה. על אף כן נמצא אשם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, ונידון לעשרים שנות מאסר. בהמשך הופחת עונשו לעשר שנות מאסר בידי הנציב העליון של הכוחות האמריקאים, ג'ון מקלוי (אנ'), ובתאריך מסוים בין 1951 ל-1954, הוא שוחרר לחופשי מבית הסוהר לנדסברג. ב-4 בינואר 1962 מת בדיסלדורף[3] ונקבר בברכטסגאדן, באותה חלקה בה נקברו אשתו ובתו.