הומופוביה הוא מונח ממדעי החברה המתאר פחד, רתיעה או סלידה (אנטיפטיות) מחברי קהילת הלהט"ב (הומואים, לסביות ועוד).[1] בהגדרה רחבה יותר, המונח מתאר את ביטוי תכונות אלה באפליה, דחייה, שנאה, או תוקפנות כלפי נטייתם המינית, כלפי מימושה של הנטייה המינית, כלפי זוגות בני אותו המין, וכלפי גילויי חיבה בין בני אותו המין.
החקיקה במדינת ישראל בסוף המאה ה-20 הוציאה אל מחוץ לחוק אפליה מחמת נטייה מינית במספר תחומים, והתיקונים לחוק איסור לשון הרע והחוק למניעת הטרדה מינית אוסרים על ביטויים המבזים אנשים בשל נטייתם המינית. לצד זאת, מדינת ישראל עודנה מתנגדת להעברת תיקון לחוק הפרשנות הקובע כי בכל מקום בספר החוקים בו מופיעה התייחסות לאפליה – יוחל החוק גם על אפליה הנוגעת לזהות מינית או מגדרית, כך שהחוק אינו מכסה את מרבית החוקים הנוגעים לאפליה בספר החוקים של מדינת ישראל. במהלך השנים אירעו בישראל מקרי הומופוביה בולטים שבאו לידי ביטוי בביזוי והשפלה וחלקם אף הגיעו לאלימות פיזית. אנשי ציבור, בהם חברי כנסת וממשלה, התבטאו בצורה הומופובית. וגילויי הומופוביה התרחשו גם בקרב מוסדות המדינה וחברות ממשלתיות וכן בכלי התקשורת.
עם הקמתה ירשה מדינת ישראל, באמצעות פקודת סדרי השלטון והמשפט, את חוקי המנדט הבריטי, שלפיהם נחשב קיום יחסי מין הומוסקסואליים לעבירה שדינה עד עשר שנות מאסר (סעיף 152(2) לפקודת החוק הפלילי, שהפך לסעיף 351(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). בישראל לא הועמד אדם לדין פלילי בעוון קיום יחסי מין הומוסקסואלים כשלעצמם, אם כי קרה שחיילים הועמדו לדין צבאי על עברה כזאת. נאשמים בישראל הורשעו בסעיפי האיסור על משכב "שלא כדרך הטבע"; על פי רוב מדובר בנאשמים שהואשמו בעבירות מין חמורות יותר, והורשעו גם בעבירה זו.
החוק הוא הסיבה לכך שב-1975, כשקמה העמותה הישראלית לזכויות הומוסקסואלים, היא נקראה תחילה "האגודה לשמירה על זכויות הפרט" (כיום: אגודת הלהט"ב), כדי שלא תואשם בעידוד עבירה על החוק. האגודה לשמירת זכויות הפרט ניסתה להביא לביטול האיסור הפלילי מימיה הראשונים. ב-1976 נפגשו אנשיה עם אהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, וב-1983 היא שלחה לכל חברי הכנסת חוברת שבה קראה 'להפסיק להפלות הומוסקסואלים ולסביות'. ב-22 במרץ1988 אושר בכנסת תיקון מס' 22 לחוק העונשין שכלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין, ובוטל סעיף 351, האוסר על משכב "שלא כדרך הטבע".
גילויי הומופוביה סביב מצעדי הגאווה
מפגינים מניפים כרזות הומופוביות במצעד הגאווה בחיפה 2010: "זו לא אהבה זו תועבה" ו"חיות לגן חיות".דגל הגאווה מתנוסס מעל בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים בעת השבעה על רצח שירה בנקי במצעד הגאווה 2015
מצעדי הגאווה היוו ומהווים מוקד להיקף גדול של תופעות הומופוביה:
במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים שהתקיים ב-1 ביולי2005, דקר ישי שליסל, חרדי בן 30, באמצעות סכין שלושה משתתפים ופצע אותם באופן בינוני. שליסל טען במשפטו כי בא "לרצוח בשליחות השם", הורשע בניסיון רצח ונידון ל-10 שנות מאסר בפועל ולתשלום 280,000 ש"ח לקורבנות.[3] התקיפה שביצע שליסל הייתה ביטוי קיצוני של העוינות והטינה שהופגנו כלפי הצועדים במצעד, שהתקבלו לאורך מסלולו בחרפות ובגידופים ובהשלכת שקיות שתן.[4] ביטויי תמיכה במעשהו של שליסל גררו אחריהם תגובות הומופוביות נוספות. כך לדוגמה הוגשה בשנת 2011 תלונה למשטרת ישראל בדבר הסתה לרצח נגד אתר "תנועת הימין האמיתי" שפרסם את סרטון הדקירה תחת הכותרת "הרב ישי שליסל שליט"א דוקר הומואים במצעד המחלה".[5]
בהקשר של מצעד הגאווה שהתקיים בירושלים ב-2006 נרשמו מספר אירועים הומופובים:
בנובמבר 2006 התגלה ביישוב עלימטען חבלה, שאליו הוצמד שלט ובו נכתב: "סדומאים החוצה". חבלנים פוצצו את המטען באופן מבוקר, והמשטרה העריכה כי הוא הוכן על רקע מצעד הגאווה בירושלים.[6]
באותה השנה חולקו בשכונות החרדיות בירושלים מנשרים הקוראים לרצח הומוסקסואלים תמורת פרס כספי[7] ומנשרים הכוללים הסברים ליצירת אמצעי חבלה לפגיעה בצועדים,[8] ובו הסבר כיצד להכין אמצעי חבלה על מנת לפגוע במשתתפים במצעד הגאווה בעיר.
במצעד הגאווה שנערך באילת ב-15 במאי2009 אירעו מספר תקריות הומופוביות על רקע נטייתם המינית של הצועדים[11] כאשר במהלך המצעד נקראו קריאות גנאי והושלכו על הצועדים ביצים. כמו כן אדם אחד הותקף על רקע נטייתו המינית ופונה לבית חולים. במצעד הגאווה בירושלים שנערך ב-2010 תקפו נערים שני צעירים וגרמו להם לחבלות. התוקפים נמלטו תוך שהם צועקים "מוות להומואים, להרוג את כולכם".[12]
במצעד שנערך בירושלים ב-30 ביולי2015, דקר ישי שליסל, כחודש לאחר ששוחרר ממאסר על עבירה דומה, שישה משתתפים, בהם שירה בנקי, בת ה-16, שנפטרה מפצעיה.[15][16]. ב-29 בספטמבר 2015, נשאל הרב שלמה משה עמאר, רבה של ירושלים ולשעבר הרב הראשי לישראל, על המאבקים בעיר בסוגיית הצניעות. בתשובתו, לאחר גינוי לרצח שביצע שליסל חודשיים לפני כן, אמר: "ירושלים אחרי הכל, היא במצב יחסית טוב, אפשר לומר מכל ערי הארץ. המצב עדיין טוב. אני מאמין שתופעה כזאת תתמעט ותתבטל מאליה. ישתקע הדבר ולא יהיה בעזרת ה', כי רוב ככל הציבור נגעל מזה ומואס בזה. הם מנסים היום לתת לזה לגיטימציה גם על ידי מקומות רשמיים כמו בית המחוקקים ובבתי המשפט, אבל זה לא דבר טבעי, לא דבר נורמלי, התורה קראה לזה תועבה ובוודאי אנחנו צריכים למצוא את הדרכים הנכונות איך להילחם בצורה יותר מחושבת".[17]
ב-2016 המשטרה אישרה לקיים את מצעד הגאווה בבאר שבע ברחוב הראשי של העיר, שדרות רגר, אולם בתחילת יולי 2016 האישור בוטל עקב חשש לירי על הצועדים. בעקבות כך החליטו המארגנים לבטל את המצעד ובמקומו לערוך מפגן מחאה מול העירייה, בו השתתפו כ-2,500 משתתפים.[18]. ביולי 2016 נאמרו או צוטטו מספר התבטאויות של רבנים בגנות הומוסקסואלים. כך לדוגמה, הרב יגאל לוינשטיין בהרצאה ב"כנס ציון וירושלים" כינה אותם "סוטים" וטען שהם 'נכנסו לצבא בכל הכוח', באמצעות הרצאות, הצגת סרטים ונידוב חיילים על ידי הצבא.[19] דבריו ספגו ביקורת מפי מספר רבנים בציונות הדתית ופוליטיקאים.[20][21] בעקבות הביקורת, כ-300 רבנים בציונות הדתית חתמו על מכתב תמיכה פומבי ברבנים, לפיו: "האהבה כלפי כל אדם מישראל והחובה לנהוג בכל אדם בכבוד, אינן יכולות לשמש סיבה לסילוף האמת ההלכתית או ל'עיגול פינות' ביחס למעשים אסורים."[22] מאידך, יושב ראש הסתדרות הפסיכולוגים בישראל כתב בשם ההסתדרות גילוי דעת המתנגד ומוחה על הצגת להט"ב כסוטים או כזקוקים לטיפול פסיכולוגי, בנימוק שהצגה זו מנוגדת ל"עמדה המקובלת על הגופים המובילים בתחום בריאות הנפש בעולם ובארץ".[23]
במצעד הגאווה שנערך בבאר שבע ב-2017 נעצרו שני חשודים בלבוש חרדי כשאחד מהם החזיק עליו סכין[24]
ב-2019, באזור ההתכנסות לקראת מצעד הגאווה, נעצר אדם חמוש בסכין בחשד שתכנן לפגוע בצועדים[25][26].
באוגוסט 1983 פנתה יו"ר האגודה לזכויות האזרח, ד"ר רות גביזון לראש אכ"א בצה"ל בעקבות פרסום בעיתון על כך שחוזהו של קצין הותר בעקבות תלונה של אשתו על נטיותיו ההומוסקסואליות. ראש אכ"א, תא"ל עמוס ירון, השיב באוקטובר 1983 כי נטיות הומוסקסואליות אינן מונעות מחייל שירות צבאי.[28]
חודש לפני תשובת ראש אכ"א, בספטמבר 1983, נכנסה לפקודות מטכ"ל הוראת קבע[29] שכותרתה "שירות הומוסקסואלים בצה"ל". הפקודה קבעה כי שיבוצם של חיילים הומוסקסואלים מוגבל בגין נטייתם המינית משום שזו עלולה להוות סיכון ביטחוני (בדומה ל"בהלת הלבנדר" בארצות הברית). בחוברת ההנחיות הבסיסית למאבחנות הפסיכוטכניות בצה"ל אופיינה ההומוסקסואליות כסטייה מינית, וכרכה בינה לבין נשיות ובעיות בבריאות הנפש. המאבחנות הונחו כי כאשר עולה חשד לנטיות הומוסקסואליות, יש לבחון את התאמת המועמד לשרת ביחידת שדה.[30] במהלך השנים נעשו שינויים אחדים בפקודות אלו להם היה אחראי במישרין פרופ' עוזי אבן.
הוראות הקבע של שנת 1983 קבעו עוד כי כל מפקד יחידה שנודע לו כי חייל ביחידתו הוא הומוסקסואל – נקרא להפנותו למרכז בריאות הנפש ובמקביל לדווח לגורמי ביטחון שדה הנוגעים בדבר. אלו יכלו להחליט על אחת משלוש החלטות: לשחרר את החייל, לשים הגבלות על שיבוצו או לערוך תחקיר ביטחוני מקיף בהתאם לתפקיד אליו מיועד. הפקודה קבעה עוד כי חייל הומוסקסואל לא יישרת בתפקידי "סוד מועדף", בקהיליית המודיעין ובתפקידי הצפנה והסתרה, וכי חייל שהועלה "חשד סביר" כי הוא בעל נטייה הומוסקסואלית יימצא בפיקוח ביטחוני כל תקופת שירותו הסדיר בצה"ל.[31]
בשנת 1998 בוטלה כליל הוראת הקבע ומאז אין בצה"ל כלל פקודות הנוגעות במישרין להומוסקסואלים ואין אפליה רשמית על רקע נטייה מינית. ב-2004 פרסם הרמטכ"למשה יעלון פקודת יום המחדדת את הצו המוסרי של צה"ל בנושא שמירת כבוד האדם.[33]
בשנת 2001 הוציאה עמותת "המועצה הפוליטית לזכויות הגייז בישראל" דו"ח הסוקר את נושא המאבק הלהט"בי בישראל בתחומים שונים. בפרק שיוחד לצה"ל, דרשה המועצה התנצלות על היחס המפלה בו נהג הצבא בהומואים ולסביות עד לשנת 1993, אז התקבלה הוראה האוסרת על אפליה בגיוס לצה"ל ובשירותם של הומואים: "על צה"ל לפרסם הודעת התנצלות חד משמעית הקובעת כי רדיפתם של הומואים ולסביות במסגרת המדיניות שנקבעה בצה"ל היא בבחינת מעשה פסול מוסרית וללא כל הצדקה ואחיזה במציאות", נכתב בדו"ח.[34]
אקלים השירות
מחקר שנערך באוקטובר 2006 מצא כי הסביבה הצבאית רוויה באלימות מילולית הומופובית. חיילים הומו-לסבים דיווחו על רמת חשיפה גבוהה לאלימות מילולית במקומות שונים בבסיס. לטענתם ההווי הצבאי רווי בביטויי גנאי כלפי הומוסקסואליות המתבטאים בבדיחות ובשירים המגנים את ההומוסקסואליות כמביישת, בלתי ראויה או פחותת-ערך ובכך משפילים את ההומוסקסואל ומדירים אותו מחוץ למחנה הנורמלי, התקין והבריא. החיילים דיווחו על משאבי תמיכה מוגבלים ועל תחושת אי-נוחות לשוחח על הנושא עם בעלי תפקידים בצבא על נושאים הקשורים לנטייתם המינית.[31]
בספטמבר 2005 הגישה חיילת בגדוד קרקל של הנח"ל קבילה לנציב קבילות החיילים ותלונה למצ"ח, שלפיהן חבריה ליחידה התעללו בה והשפילו אותה על רקע נטייתה המינית, בעוד המפקדים ואנשי הסגל מתעלמים מהמקרים גם לאחר שדיווחה עליהם בפניהם.[35] נציב קבילות החיילים קבע כי "אירוע כה חריג עלול להתרחש ביחידה צבאית כלשהי, רק בהתקיים אקלים חברתי ופיקודי מסוימים שיאפשרו לאירועים מעין אלה להתרחש" – והטיל את האחריות על מפקד הגדוד.[36] באותו הדו"ח ובדו"ח שיצא שנה לאחר מכן התפרסמו תלונות נוספות[37] וצוין כי חלה עלייה בתלונות אלה. דוגמה אחרת היא מקרה מאפריל 2011, אז חייל במהלך הטירונותיצא מהארון בפני חבריו, ושלושה מהם בתגובה השפילו אותו, התעללו בו והטרידו אותו מינית בתגובה לכך.[38]
המחקר הראשון בישראל שבחן את מצבם והתנסויותיהם של תלמידים הומואים, לסביות וביסקסואלים במערכת החינוך בישראל נערך בשנת 2004 וממנו עלה כי השימוש במילה "הומו" ככינוי גנאי הוא גבוה מאוד ונפוץ בכל חלקיו של בית הספר (דווח על ידי 62% מהתלמידים), והערות הומופוביות אחרות נאמרות גם על ידי מורים. הממצא העיקרי של המחקר היה כי על אף שהערות הומופוביות וגילויי אלימות על רקע נטייה מינית נעשות בנוכחות מורים, הם נוטים כמעט שלא להגיב כלל.[39] ממצאי הדו"ח הוצגו בכנסת בפני ועדת החינוך, התרבות והספורט, במסגרת דיון בנושא "התייחסות מערכת החינוך לקהילה ההומו-לסבית".[40]
בשנת 2007 הודיעה שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, שמשרד החינוך יילחם בהומופוביה במערכת החינוך.[41] לאחר חודש השירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד החינוך הוסיף תכנים על הומוסקסואליות לאתר האינטרנט של המשרד. וביולי 2007 הכריזה תמיר על הכנסת הנושא לתוכנית הלימודים של כיתות ח'. תמיר השתתפה בפעילות של חוש"ן - חינוך ושינוי ומשרד החינוך החליט להכיר בארגון ולתמוך בו. המשרד אף הקים ועדה לענייני הומואים ולסביות.
מחקר נוסף נערך בשנת 2008, והוא קבע כי למרות השינויים שחלו במערכת החינוך בשנים שעברו, לא נמצאו הבדלים ניכרים באקלים החינוכי בין השנים. אף על פי שאלימות מילולית נמצאה במחקר הנוכחי כסוג האלימות וההטרדה הנפוצה, שיעורים גבוהים יחסית של תלמידים חוו אלימות פיזית והטרדה מינית על רקע נטייתם המינית. בנוסף, הממצאים הראו כי התלמידים אינם רואים בצוות החינוכי כתובת לשיתוף, התייעצות וסיוע בנושאים הקשורים לנטייה מינית.[42] ממצאי המחקר וההשוואה בין ממצאיו למחקר משנת 2004 הוצגו בכנס האגודה לחינוך השוואתי שנערך בשנת 2008 באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.
במחקר אשר נערך בישראל בשנת 2009, רואיינו 20 משתתפים – הומואים, לסביות וביסקסואלים בטווח הגילאים 15–18. מטרתו הייתה ללמוד על החוויה הבית-ספרית של נוער להט"ב מתוך זווית ראייתו הסובייקטיבית, בהתבסס על המשמעויות שהוא יוצק לתוכה. במחקר נמצא כי החוויה הבית-ספרית של תלמידים אלה מאופיינת הן בדחק של מיעוט והן בפיתוח עמידות מפניו. במילים אחרות, בהיעדר משאבי תמיכה בבתי-הספר בישראל גם מתבגרים רבי תושייה וסתגלניים יתקשו להתמודד עם הומופוביה על כל היבטיה. בה-בעת, כאשר הצרכים הדיפרנציאליים של תלמידים הומואים, לסביות וביסקסואלים מקבלים מענה הולם ומקיף, החוויות וההתנסויות שלהם בבית-הספר דומות במידה רבה לאלו של בני גילם.[43]
ארגון חוש"ן - חינוך ושינוי הפועל בבתי ספר שונים ברחבי הארץ בניסיון לשנות סטריאוטיפים ועמדות שליליות בקרב נוער.
בשנת 2014 נכנס לתוקפו תיקון לחוק זכויות התלמיד, האוסר על אפליה בשל נטייה מינית.
לפי מחקר משנת 2017 עמותות הסיוע הקהילתיות (כגון איגי), מתפקדות כ"בלמי לחץ" בכך שהן מפחיתות את ההשפעות המזיקות של בריונות הומופובית בבית הספר על הרווחה הנפשית של בני נוער להט"בים מרקעים חברתיים ולימודיים מגוונים. ממצאי המחקר מדגישים את הצורך בהתערבות בית-ספרית של גילוי מוקדם וסיוע, במטרה ליצור דיאלוג משמעותי בין תלמידים הטרוסקסואליים לבין תלמידים להט"בים.[44]
במגזר הערבי
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להשלים על אירועים הומופובים, היחס של חברי כנסת ערביים (והבולט בתחום, אחמד טיבי) ללהט"בים ועוד.
ב-2020 הודיעה חברת הטחינה "אל-ארז", כי היא תתרום כסף לאגודה למען הלהט"ב להקמת קו סיוע וקשב ללהט"ב בערבית. הייתה זו הפעם הראשונה שחברת מזון ישראלית בבעלות ערבית הביעה תמיכה פומבית בקהילה הגאה. בעקבות זאת עלו קריאות בחברה הערבית-ישראלית להחרים את החברה.[45]
ב-2023 נרצחה שרית אחמד שקור, צעירה בת 18, על רקע הומופובי. לפני הרצח זכתה אחמד שקור לאיומים ממשפחתה בשל נטייתה המינית.[46][47]
בשנת 2006 צוין בישראל לראשונה היום הבינלאומי נגד הומופוביה לצד כ-50 מדינות נוספות בשם הבנ"ה - מונח שנבחר מתוך תפישה לפיה יש להדגיש את המסר החיובי (בעד הבנה, סובלנות, פלורליזם), ומתוך תפיסה לפיה רוב גילויי ההומופוביה, הלסבופוביה, הטרנספוביה והביפוביה נובעים מבורות ומפחד ולא רק משנאה. במהלך היום התקיימו 25 פעילויות שונות ברחבי הארץ, בהן השתתפו פעילים ואישי ציבור.[67] מאז מצוין בישראל היום הבינלאומי נגד הומופוביה בכל שנה, והוא מלווה בפעילויות שונות.[68]
עמותת חוש"ן - חינוך ושינוי עוסקת בחינוך והסברה נגד הומופוביה ומעבירה שיעורים בנושא לבתי ספר שמסכימים לקבל את פעיליה (בתי ספר רבים ברחבי הארץ מסרבים לשתף פעולה עם העמותה). באוגוסט 2010 אישרה ועדת החינוך של עיריית תל אביב הצעה לשלב בתוכנית הלימודים של כל בתי הספר בעיר את תוכני הלימוד של ארגון שמטרתם שינוי סטריאוטיפים בנושאי נטייה מינית וזהות מגדרית.[70]
קו הקשב והמידע יש עם מי לדבר של אגודת הלהט"ב משמש מזה שנים רבות כמקור מידע ותמיכה לנפגעי הומופוביה. בנוסף למתן אוזן קשבת פועל הקו בשיתוף המחלקה המשפטית של האגודה לסייע לפונים.
במסגרת האגודה למען הלהט"ב בישראל פועל מרכז ניר כץ למאבק באלימות ובלהט"בופוביה המרכז בשותפות עם קו הקשב את הטפול בפניות על רקע להטבפוביה כולל תמיכה טלפונית, לווי במתן תלונה במשטרה, ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית. כמו כן עוסק המרכז ברכוז דווחי נפגעים מהומופוביה (אפשרי באופן מקוון באתר אגודת הלהט"ב) לצורכי עבודה מול גופי הממשלה והכנסת.
במאי 2011 הודיעו חברי הכנסת ניצן הורוביץ (מרצ) ונינו אבסדזה (קדימה) על הקמת שדולה חדשה בכנסת, שתתמקד במאבק בהומופוביה וטרנספוביה.[71] זו הפעם הראשונה בישראל בה תעסוק הכנסת באופן קבוע בטיפול בנושא, ולא רק במסגרת דיונים מיוחדים או במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה המקיימת דיון בנושאי הקהילה מדי שנה, ביום הגאווה.[71]
בפברואר 2015 התקיימה לראשונה הפגנת נוער נגד הומופוביה, בה השתתפו מאות בני-נוער ומחו כנגד התבטאויות הומופוביות שנאמרו במערכת הפוליטית לקראת הבחירות. להפגנה הגיעה שרת הבריאות, יעל גרמן, והח"כים מיכל רוזין ואיתן כבל. ההפגנה נערכה בעזרת איגי, ארגון הנוער הגאה.
חיים אברהם ותמר גדרון, "דיבור שטנה וקהילת הלהט״ב", בתוך: זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית, וזהות מגדרית, עורכים: עינב מורגנשטרן, יניב לושינסקי, ואלון הראל, הוצאת נבו, 2016
בן עמי, א. וארהרד, ר. (2017). נוער גאה במערכת החינוך: גורמי חוסן ומנגנוני התמודדות עם הומופוביה. חברה ורווחה, ל"ז(2), 317-342.
^גרוס, א. (2000) מיניות, גבריות צבא ואזרחות: שירות הומואים ולסביות בצה"ל במשקפיים השוואתיים. פלילים, ט, 95-183
^"זכותם של כל חיילת וחייל לשמור על כבודם, ליהנות מסביבת שירות בטוחה ומכבדת המאפשרת לשרת עם חברים ועם מפקדים הרואים בהם אדם, ללא חשש וללא רתיעה. אל לו לאף חייל להטריד אחר, להשפילו, לבזותו, לנצלו או לפגוע בו בכל דרך אחרת. זהו העיקרון שצריך להדריכנו. זהו צו מוסרי ופקודה חד משמעית המתלווה לכל פעולה ולכל מעשה של המשרת בצה"ל ושל כל אדם באשר הוא אדם". רא"ל משה יעלון, ראש המטה הכללי, פקודת יום של הרמטכ"ל, 14 ביולי 2004
^Oren Pizmony-Levy; Amit Kama; Guy Shilo; Sari Lavee, Do My Teachers Care I'm Gay? Israeli Lesbigay School Students' Experiences at their Schools, Journal of LGBT Youth, Volume 5, Issue 2 June 2008, pages 33 - 61
.jpg)
