אלון ושר הביטחוןמשה דיין ביקשו להתמודד על ראשות המפלגה. עם זאת, הם לא היה חלק אינטגרלי בממסד המפלגה, וכל אחד מהם נתקל בהתנגדות משמעותית מצד חלקים משמעותיים במפלגה.[1] אלון נחשב לשמאלני מדי על ידי הסוציאליסטים של "הממסד הישן".[4] דיין היה דמות שנויה במחלוקת, ופופולרי יותר בקרב צעירים מאשר בממסד המפלגה.[4][5] בסופו של דבר, הממסד הישן של המפלגה (שהייתה לו השפעה רבה על תהליך הבחירות) החליט לתמוך בגולדה מאיר.[1][6] מאיר הייתה אחת הדמויות המשפיעות ביותר במפלגת העבודה הישראלית, ואויבת פוליטית של דיין.[4] עם זאת, מאיר נרתעה מלהתמודד לתפקיד, והביעה דאגה לבריאותה במקרה שתיבחר.[7][4] מאיר תמכה באלון לראשות הממשלה.[4]
ב-2 במרץ 1969 נערכה הצבעה בין שרי הממשלה המשתייכים למפלגת העבודה שבה הם העדיפו שמאיר תנהיג את המפלגה. ב-3 במרץ 1969 אישרה הנהגת המפלגה את הבחירה במאיר בהצבעה פה אחד, עם שבעה נמנעים.[8] הנמנעים היו דיין ושישה חברים נוספים מחברי מפלגת רפ"י לשעבר שהתמזגו שנה קודם לכן עם מפלגת העבודה. לאחר בחירת ההנהגה במאיר, דיין הצהיר כי יעמוד מאחורי כל החלטה שמרכז המפלגה יקבל ב-7 במרץ, ולא יתמודד על ההנהגה.[9] זו הייתה הפתעה. מאיר מצידה ציינה לאחר הישיבה כי היא מוכנה לשקול לכהן כראש המפלגה, והעירה, "אני תמיד מקבלת את ההחלטות של מוסדות המפלגה. אחשוב על מה ששמעתי בוועדה הזו, ואז אגיע למסקנה".[4][8]
היו שראו בהצבעה רק בחירת יורש זמני של אשכול, ולא הצבעה ארוכת טווח.[4] לא היה ברור, מפאת גילה ובריאותה, כמה זמן עשויה מאיר לכהן אם תיבחר. רבים שיערו כי היא רק תכהן כראש ממשלת מעבר.
תוצאות ההצבעה
ב-7 במרץ נערכה ההצבעה במרכז המפלגה.[10][2] מרכז המפלגה בחר פה אחד (אם כי היו 45 נמנעים) במאיר לראשות המפלגה. ככל הנראה כמעט כל הנמנעים היו תומכי דיין. לאחר ההצבעה קיבלה מאיר את תפקיד ראש המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השביעית, והצהירה כי תקבל את המינוי כפי שקיבלה את כל החלטות המפלגה הקודמות. היא גם נשבעה לשמור על אחדות בין סיעות הממשלה.
_(1).jpg)
