לאחר מספר שנים הקים לסרי את "האקדמיה הדיאלוגית" לנוער בגילאי תיכון ואת "האקדמיה הדיאלוגית" למבוגרים, שתי מסגרות שמטרתן לתת מענה לנוער המעוניין בלמידה חופשית ודיאלוגית ולמבוגרים המעוניינים ללמוד מתוך רצון ובאופן השונה מהגישה האוניברסיטאית.
לסרי עוסק במחקר פסיכולוגי, תרבותי וחינוכי, ובכתביו באים לידי ביטוי רעיונותיו שנחשבים לעיתים פורצי דרך וחוץ-ממסדיים.[דרוש מקור]
כיום עוסק לסרי בעיקר בכתיבה, בייעוץ לבתי ספר, ובהדרכת מבוגרים בכלל והורים בפרט בתהליך החינוך הדיאלוגי.
הגותו וחינוך דיאלוגי (משמעותי)
לסרי שאב את דעותיו מנושאי דגל החינוך החלופי בעולם, כולל חינוך ביתי ושיטות חינוך מאליו, ולפיהם הלמידה קורית אך ורק בהשתתפות פעילה של הלומדים. לסרי מרחיב תפיסה זו ומדבר על הויה של חברה משותפת בה המשתתפים (במקרה של בית ספר דיאלוגי לילדים: המבוגרים והילדים) עוסקים יחדיו בהתפתחות רגשית מחשבתית ולימוד יכולות חדשות, כאשר חברת המבוגרים וחברת הילדים מזינים האחד את השני. במשך השנים, לסרי תיאר זאת כ"חינוך ביתי במקום משותף".[2]
עיקר תפקידו של בית הספר הדיאלוגי הוא להעצים את המשתתפים בו, לפתח אצלם את הקשב החברתי והחברות, תוך שאיפה לשיפור תמידי. מכיוון שהם עוסקים בדברים המעניינים אותם ומעסיקים אותם, הם נוטים להתמיד במשימות הרבה מעבר לגבולות הזמן והמקום של בית הספר, והופכים לאנשים רחבי דעת ומומחים ומנוסים בתחומים אליהם הם פונים כבר בגיל צעיר.[2]
מקום מסוג זה הוא מקום מזמין להורים כחלק בלתי נפרד מבית הספר, ואכן אחוז התנדבות ההורים להפעלות שונות בדרך כלל גבוה, ואלו מביאים אתם מגוון רחב של מומחיות, ידע ועניין ובכך מרחיבים עוד יותר את האופק למשתתפים.[3]
לשם כך קיימת תשתית מינימלית של כללים, כמו מפגש יומי (או מפגש פתיחה וסיום יום במקום), ותהליך גישור מובנה במקרה של התגלעות סכסוכים.[2]
רעיון החינוך הדיאלוגי התפתח בחלקו מתוך דחיית דגם החינוך התעשייתי, בו תלמידים יושבים על פי שעון בפני מורה ה"מעביר" מידע אליהם. בבית הספר הדיאלוגי יש בדרך כלל פעילות סביב נושאים, ועניין, של הצוות וגם של התלמידים. הפעילות יכולה להצריך עזרים מקצועיים, יציאה מתחום בית הספר והזמנת מומחים, הכל לפי היכולת והעניין של המשתתפים: הילדים והצוות.[2][3]
החינוך הדיאלוגי רואה את התהליך כעיקר עיסוקו ולא את התוצרים. תערוכות, תצוגות, עבודות גמר, דוחות כתובים, סיפורים ואפילו לחנים הם תוצרים של האתגר שאותו בחרו הילדים והמבוגרים עצמם, ולא רף שנקבע בידי צוות. החינוך הדיאלוגי גם כופר בתועלת תהליכי הכימות, התעודות והציונים של מערכת החינוך, ולכן בדרך כלל גם אין נערכים בו מבחנים.[2][4][5]
בשונה ממערכת החינוך השגרתי, בבית הספר הדיאלוגי אין בדרך כלל שיעורים פרונטליים, אין "תוכנית לימודים", אין "חומר" שנלמד, ואין מערכת שיעורים או סדר יום קבוע על פי השעון, למעט שעת הגעת הצוות ופיזורו, ובהתאם להחלטות המתקבלות יחדיו, גם מפגש פתיחה וסיום יומיים וארוחות משותפות.[2]
החלטות אינן מתקבלות בהצבעה אלא בהסכמה מלאה, כאשר המתנגדים מוכנים להסיר את התנגדותם, או לפחות להימנע ממנו. החלטה בהצבעה על פי רוב תתקבל אם מראש כולם הסכימו לשיטה זו בנושא הנידון. זהו הבדל מהותי נוסף בין בית הספר הדיאלוגי ל"בתי ספר דמוקרטיים".
בשנים הראשונות לסרי קרא לשיטת החינוך הזו "חינוך משמעותי" - כשהכוונה שנושאי ה"חניכה" משמעותיים לילד המשתתף בחינוך זה וגם למבוגר, איש הצוות, ההורה או המתנדבים.[6]
היות שאין דוגמה או סגנון חיים שולט המוצג לילדים, אלא הדוגמה האישית היא המובילה, נוצר כבוד לתרבות ההורים והצוות, ולסביבה תוך התחשבות באחרים. אופי זה איפשר אוכלוסייה ממגוון רחב של סביבות ותרבויות. בשנותיה הראשונות בבית הספר מיתר בבית אורן השתתפו ילדי קיבוץ חילונים, בני עניים ועשירים מחיפה, יהודים דתיים לאומיים, ואף דרוזים ומוסלמים. בהמשך חברו לדני אנשי חינוך ממגזרים שונים ומכל רחבי הארץ, ואף ביהודה ושומרון.[7]
בסיועו של לסרי, בשנת 1999 הוקם בית הספר "באר" לחינוך משמעותי ברוח יהודית - בו השתתפו הורים חילונים ודתיים בבית ספר באזור בית שמש. בית הספר נדד עם השנים בין גבעת ישעיהו, קיבוץ צרעה, שריגים ולבסוף קיבוץ רבדים. מעט אחרי הקמת באר קם בית ספר דיאלוגי ביישוב בת עין בניהולו של איש החינוך אבינעם מימון, לאחר תקופת חניכה עם לסרי בבית אורן. בתחילת שנות ה-2000 קמו גני ילדים, בתי ספר ומקומות לימוד למבוגרים על פי חזונו של לסרי, בבנימינה, בחדרה, בבאר שבע, כפר גלים, בכרמיאל ובשדה צבי בצפון הנגב.
בשנים הראשונות להתהוותו ובמיוחד משנת 1994 בעידודו של שר החינוך אמנון רובינשטיין תמך משרד החינוך חלקית בבתי הספר הללו (ובמקביל גם בחינוך הביתי דרך מסגרת "החינוך המוכר ושאינו רשמי" - שמקורו בחינוך החרדי. אך עם פרישתה של האחראית על תחום זה עקב מחלה קשה, וביתר עוז עם כניסת השר יוסי שריד לתפקידו, החלט שמשרד החינוך אינו תומך ביוזמות הוריות, והוערמו קשיים על בתי ספר אלו. לסרי נעזר בשותפים הרבים לדרכו מבין ההורים, בהתנהלות המנהלית והכספית מול משרד החינוך. בחלק מיוזמות אלו התגייסו הורים על מנת לממן את השתתפותם של ילדים להורים חסרי אמצעים במקומות אלו.
הגישור בחינוך הדיאלוגי
על מנת לקיים את המקום בהתאמה ושיתוף פעולה, קיים בחינוך הדיאלוגי תהליך הנקרא "גישור" - למעשה מנגנון הקשבה הדדית ושיחה בין שני אנשים (ילדים או מבוגרים) אשר לא היה מתקיים בלעדיו, בין היתר לצורך פתרון סכסוכים.
כל משתתף במסגרת המקום של החינוך הדיאלוגי אשר חש שפגעו בו יכול לקרוא לגישור, והצד השני חייב להיענות. מישהו שלישי, מבוגר או ילד שמכירים את תהליך הגישור, משמש מגשר, כאשר תפקידו להזכיר לצדדים שעליהם לדבר אך ורק האחד אל השני. המגשר אינו צד בוויכוח, ואל לו להתערב. הקורא לגישור הוא הראשון שמדבר, וכשסיים לטעון את טענותיו אל השני, עליו לברר שהשני הבין את טענותיו, בטרם הוא מתחיל לענות עליהם. המגשר אז מעביר את רשות הדיבור למתגשר הנקרא, וזה עכשיו שוטח את דבריו, תשובתו או טענותיו הוא בפני הקורא לגישור. הגישור נמשך עד ששני הצדדים מסכימים שהתהליך הסתיים ואינו נחוץ להם עוד.[2]
