דייוויד טוד

דייוויד טוד
David Tod

דייוויד טוד
לידה	21 בפברואר 1805 ינגסטאון, אוהיו, ארצות הברית
פטירה	13 בנובמבר 1868 (בגיל 63) ינגסטאון, אוהיו, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות אוק היל, ינגסטאון, אוהיו, ארצות הברית
מפלגה	מפלגת האיחוד הלאומי, המפלגה הרפובליקנית, המפלגה הדמוקרטית
מושל אוהיו ה־25 13 בינואר 1862 – 11 בינואר 1864 (שנתיים) סגן מושל אוהיו בנג'מין סטנטון → ויליאם דניסון ג'ון ברף ←
שגריר ארצות הברית בברזיל 28 באוגוסט 1847 – 9 באוגוסט 1851 (4 שנים) תחת נשיאי ארצות הברית ג'יימס פולק זאכרי טיילור מילרד פילמור → הנרי וייז רוברט שנק ←
חתימה

דייוויד טוד (באנגלית: David Tod;‏ 21 בפברואר 1805 – 13 בנובמבר 1868) היה פוליטיקאי ותעשיין אמריקאי מאוהיו, שכיהן כמושל אוהיו ה-25 בשנים 1862–1864, במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא זכה להכרה בשל מנהיגותו התקיפה והאנרגטית במהלך המלחמה.^[1]

כאיש המפלגה הדמוקרטית שתמך במאמצי המלחמה, סייע טוד לשמור על הברית השברירית בין אנשי המפלגה הרפובליקנית באוהיו לבין "הדמוקרטים של המלחמה" (שתמכו בפעולה תקיפה כלפי הקונפדרציה), ונקט באמצעים לשמירה על גבולות אוהיו. ב-1863 לא עלה בידה של המפלגה תומכת האיחוד באוהיו להציג את מועמדותו של טוד לכהונה נוספת בשל תמיכתו הפושרת בביטול העבדות וחוסר האהדה כלפיו בקרב מספר רב של סיעות פוליטיות.

לאחר שהשלים את תקופת כהונתו בת השנתיים כמושל, דחה טוד הצעה לכהן כמזכיר האוצר של ארצות הברית בממשלתו של הנשיא אברהם לינקולן, בציינו כסיבה לכך את בריאותו הרופפת. טוד נפטר כתוצאה משבץ מוחי ב-1868, שלוש שנים לאחר תום המלחמה, ונטמן בבית הקברות אוק היל שבינגסטאון, אוהיו.

ראשית חייו

דייוויד טוד נולד בינגסטאון, אוהיו למשפחה שהייתה מעורבת בפוליטיקה המקומית והמדינתית. אביו, ג'ורג' טוד, נולד בסאפילד שבקונטיקט למהגר סקוטי וב-1800 עבר ל"שמורה המערבית של קונטיקט" (Connecticut Western Reserve, כיום החלק הצפון-מזרחי של אוהיו). שם החל ג'ורג' טוד קריירה ציבורית, בשנים 1804–1806 כיהן כחבר בית המחוקקים של אוהיו, וב-1807 נבחר כשופט בבית המשפט העליון של המדינה.

דייוויד טוד למד באקדמיית ברטון ולמד משפטים בעיר וורן, שם הוא מונה כמנהל הדואר. ב-1827 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין, וצבר הון לא מבוטל כעורך דין כאשר היה מעורב באופן פעיל בתעשיות הפחם והברזל שבעמק מהונינג. בהמשך הוא היה לנשיא חברת הרכבות קליבלנד ומהונינג.

ראשית הקריירה הפוליטית

בשנים 1838–1840 כיהן טוד כחבר הסנאט של אוהיו. במערכות הבחירות למשרת מושל אוהיו של 1844 ו-1846 הוא התמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית על בסיס מצע חזק של התנגדות לבנק הלאומי, אך נוצח. ב-1847 הוא מונה על ידי הנשיא ג'יימס פולק כשגריר ארצות הברית בברזיל, תפקיד בו הוא שימש עד 1851. בוועידת המפלגה הארצית של המפלגה הדמוקרטית של 1860 שהתקיימה בבולטימור הוא שימש כנשיא הוועידה לאחר התפטרותו של כיילב קאשינג מתפקיד זה.

אף על פי שקודם לכן הוא היה דמוקרט אדוק, הצטרף טוד לברית התמיכה באיחוד שבין המפלגה הרפובליקנית לבין סיעת תומכי המלחמה במפלגה הדמוקרטית בפרוץ מלחמת האזרחים. ב-5 בספטמבר 1861 נפגשו הרפובליקנים והדמוקרטים בקולומבוס כדי להקים את מפלגת האיחוד הלאומי. המפלגה החדשה הסירה את תמיכתה במושל אוהיו, הרפובליקני ויליאם דניסון, והעבירה אותה לטוד, מהלך שנועד לחזק את הסולידריות בין שתי הסיעות.

בינתיים, הדמוקרטים תומכי המלחמה שלא הצטרפו למפלגת האיחוד הלאומי הציגו את מועמדותו של יו ג'ווט, שקרא לפיוס עם הדרום, אך לא נקט בעמדה אנטי-מלחמתית. בבחירות הכלליות ניצח טוד לאחר שזכה ב-206,997 קולות מול 151,774 הקולות שהצביעו לג'ווט, תוצאה שהעידה על כך שמפלגת האיחוד הלאומי חדרה לליבותיהם של המצביעים הדמוקרטים. טוד כיהן כמושל תקופת כהונה אחת בשנים 1862–1864.

מושל אוהיו

כמושל התמודד טוד עם קשיים משמעותיים לעודד את הגיוס לצבא ושליחת כוחות לשדה המערכה, אך זכה בכינוי "ידיד החיילים". כפי שראה את הדברים ההיסטוריון ג'ורג' קנפר, טוד נאלץ בראשית כהונתו "להתמודד עם הרגשות העזים שלאחר קרב שילה", ניצחון שעלה בחייהם של 2,000 חללים בני אוהיו.^[2] חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר כוחות צבא הקונפדרציה בפיקודו של תומאס ג'ונתן ג'קסון איימו על וושינגטון הבירה, עלה בידו של טוד להבטיח את גיוסם של 5,000 מתנדבים למשך שלושה חודשי שירות. עם זאת, הוא הצליח פחות במילוי המכסה שהוקצתה לאוהיו על ידי הממשל הפדרלי של 74,000 חיילים. באותה עת הוא קידם את הגיוס הפדרלי, וכתב למזכיר המלחמה אדווין סטנטון, "בזאת אוהיו תגיב לכל קריאה נוספת אליה, אך בלעדיה יהיה זה בלתי אפשרי להגדיל את המספרים באופן משמעותי". בין אלו שהשתתפו במאמצי המלחמה של אוהיו היה אחיינו של טוד, בריגדיר גנרל ג'יימס הוברט פורד, ששירת בזירה הטרנס-מיסיסיפית במלחמה.

המדינות יכלו לעשות שימוש בכספי המיסים שלהם כדי לממן את עבודת נציבות הבריאות של ארצות הברית (United States Sanitary Commission) כפי שעשתה אוהיו. תחת מנהיגותו של טוד, פעלה אוהיו במרץ. בעקבות השינוי הבלתי צפוי שחל לאחר קרב שילה באפריל 1862 שלחה אוהיו שלוש אוניות קיטור לזירת הקרב כבתי חולים צפים עמוסות ברופאים, אחיות וציוד רפואי. הצי המדינתי הורחב ל-11 אוניות בית-חולים. המדינה גם ארגנה 12 משרדים מקומיים בצמתי תחבורה מרכזיים ברחבי המערב התיכון לסייע לחיילי אוהיו בנסיעותיהם.

טוד התאמץ לשמור על ביטחונה של אוהיו במהלך המלחמה, וקרא למיליציה להגיב לפשיטה הרכובה של גנרל הקונפדרציה ג'ון האנט מורגן בין 12 עד 26 ביולי 1863, ולהתארגן לפיצוי תושבי אוהיו שרכושם הוחרם על ידי אנשיו של מורגן. הנזקים שספגו תושבי אוהיו הגיעו ל-576,225 דולר, בעוד שעלות החזקת המיליציה הגיעה בנוסף ליותר ממיליון דולר. באותה עת, כפי שציין ההיסטוריון ריצ'רד אבוט, טוד גם "נאבק עם דמוקרטים סרבנים, עורכי עיתונים פרועים, פורעים, ואגודות סודיות מוזרות". הוא נאלץ לקרוא לכוחות לשים קץ למהומות הגיוס במחוז הולמס, שנודעו כ"קרב פורט פיצל".

טוד המליץ על מעצר צבאי פדרלי של מנהיגי הדמוקרטים מתנגדי המלחמה כמו אדסון אולדס, שתבע אותו על על חטיפה וגרם למעצרו של טוד, לפני שבית המשפט העליון של אוהיו הוציא צו הביאס קורפוס, ואת קלמנט וולנדיגהאם. ב-1862 השתתף טוד בוועידת מושלי המלחמה הנאמנים באלטונה שבפנסילבניה, שגיבתה מידית את הצהרת האמנציפציה של הנשיא לינקולן ואת מאמצי המלחמה של האיחוד. באותה עת, התנגד טוד לרעיון של שימוש בחיילים אפרו-אמריקאים במאמץ המלחמתי. כאשר מתנגד העבדות השחור ג'ון מרסר לנגסטון האיץ בו לגייס חיילים אפרו-אמריקאים לסייע למלא את מכסות הגיוס של המדינה, השיב טוד בחדות, באומרו, "האם ידוע לך, מר לנגסטון, שזוהי ממשלה לבנה, שהאנשים הלבנים יכולים לשמור ולהגן עליה?".^[3] על כל פנים, ב-1863 כבר גויסו שחורים ליחידות המתנדבים של אוהיו, ויותר מ-5,000 מהם שירתו ביחידות מדיניתיות ופדרליות.

המושל טוד סייע יותר והטריד אותי פחות בהשוואה לכל אחד מהמושלים האחרים.

— הנשיא אברהם לינקולן^[4]

שנותיו האחרונות

בבחירות למשרת המושל של 1863 לא עלה בידו של טוד לקבל שוב את מועמדותו מטעם מפלגת האיחוד, והוא הפסיד לדמוקרט תומך המלחמה, ג'ון ברף, שנהנה מתמיכה רחבה יותר בקרב תושבי אוהיו ותמך באופן פעיל יותר בקו של ביטול העבדות כפי שקרה בצפון. הנשיא לינקולן הציע אז לטוד להתמנות כמזכיר האוצר של ארצות הברית, באומרו לאחד מעוזריו, "הוא ידידי, וראשו מלא בשכל... הוא היה מושל טוב, ועשה הון באופן אישי". טוד, ביודעו שהוא לא בעל השקפות רדיקליות מספיק עבור הרפובליקנים בסנאט של ארצות הברית ושבריאותו התרופפה, דחה את ההצעה.

דייוויד טוד נפטר בינגסטאון כתוצאה משבץ מוחי ב-13 בנובמבר 1868, בגיל 63, והותיר אחריו את אלמנתו ושבעת ילדיו. הוא נטמן בבית הקברות אוק היל שבעיר. בבחירות לנשיאות של אותה שנה הוא היה אמור להיות בחבר האלקטורים ולהצביע עבור יוליסס ס. גרנט, אך הוא נפטר טרם שהתכנס חבר האלקטורים והוחלף בגודווין וולני דורסי.

מאז מותו זכה טוד להכרה כמנהיג פוליטי יעיל שהוביל את מדינתו בתקופה קשה. כפי שכתב דלמר טרז'ר: "ממשלו התאפיין בפטריוטיות אינטנסיבית, מסירות לחובתו, יכולת מינהלית, ואנרגיה חסרת לאות. אוהיו הייתה בת מזל שדייוויד טוד היה אחד ממושליה בזמן המלחמה".^[1]

פסל בגודל מלא בדמותו של טוד הוצב באנדרטת החיילים והמלחים שקליבלנד.^[5]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דייוויד טוד בוויקישיתוף

• דייוויד טוד באתר Ohio History Central (באנגלית)
• דייוויד טוד באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• דייוויד טוד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. Trester, Delmer J. "David Tod". Ohio Historical Society. Archived from the original on February 5, 2008.
2. Knepper, George W. (1989). Ohio and Its People. Kent, OH: Kent State University Press, pp. 233–234.
3. Gerber, David A. (1976). Black Ohio and the Color Line, 1860–1915. Urbana, IL: University of Illinois Press, pp. 33–34.
4. Myron J. Smith, Jr., Civil War Biographies from the Western Waters: 956 Confederate and Union Naval and Military Personnel, Contractors, Politicians, Officials, Steamboat Pilots and Others, McFarland, 2015, p. 239.
5. Cuyahoga County Soldiers' and Sailors' Monument Commission (Cleveland, Ohio) (1896). Brief historical sketch of the Cuyahoga County soldiers' and sailors' monument. Complete description of the memorial structure. Dedication programme. The Library of Congress. Cleveland, O., The Monument commissioners, p. 23.