בשנת 1830סופחה אלג'יריה לצרפת, מה שאילץ את רבני אלג'יר להתמודד עם אתגרים חדשים רבים בתחום ההלכה. הממשל הצרפתי צמצם באופן הולך וגובר את האוטונומיה הקהילתית של יהודי אלג'יריה והקהילה עברה תהליך מודרניזציה מואץ. הרב מועטי היה מחשובי הפוסקים שהתמודדו עם האתגרים החדשים שהתעוררו כתוצאה מתהליכים אלה, בין היתר באמצעות ספרי השו"ת הרבים שחיבר, בהם: "נאם דוד" (ליבורנו, 1844), "שלל לדוד" (ליבורנו, 1850), "יוסיף דוד" (ליבורנו, 1856), "לבב דוד" (ליבורנו, 1860) "אשר לדוד" (ליבורנו, 1876) ו"צוף דבש" (ליבורנו, 1876). ספרו "שלל לדוד" כולל גם חידושים על החלק הראשון והרביעי של היד החזקה לרמב"ם.
בנוסף חיבר הרב מועטי שני ספרים נוספים שתלמידי חכמים באלג'יריה נהגו ללמוד בעיון רב, בהם ספרו "ידי דוד" (אלג'יר, 1856) העוסק בפרשנות למסכת נזיר ו"קדשי דוד" (ליבורנו, 1856), פרשנות לסדר קדשים.
סבר שיש לגייר נוכריות שנישאו ליהודים משומדים בנישואים אזרחיים שרוצים עתה לחזור ליהדות, כדי לצמצם את מגמת ההתבוללות שהתחזקה מאוד בתקופתו.[1]
