בית דין קבוע הוא מוסד, שמכהנים בו דיינים קבועים הממונים לדון בכל עניין משפטי. לבית דין קבוע יש סמכות ואחריות רחבות יותר בתחום דיני הממונות, מאשר לבית דין שאינו קבוע, ויש לכך השלכות לגבי חובת ההתדיינות לפני בית הדין הקבוע. בעשורים האחרונים התעוררה שאלת מעמדם של בתי הדין הרבניים בישראל כבתי דין קבועים.
יש מי שכתב כי לאחר בג"ץכץ[1] ובג"ץ אמיר[2] ניטלה הסמכות מבתי הדין הרשמיים לדון דיני ממונות, ועל כן לא ניתן לראותם כ"בית דין קבוע".
חובת מינוי דיינים
הציווי המרכזי בעניין מינוי דיינים הוא (דברים טז, יח):
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק".
חובת מינוי הדיינים מפורטת בתלמוד (סנהדרין טז, ע"ב):
"מנין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר: "שופטים תתן." שופטים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר: "שופטים לשבטיך". שופטים לכל עיר ועיר מניין? תלמוד לומר: "שופטים לשעריך"."
הרמב"ם מגדיר את החובה כדרישה למינוי דיינים קבועים:
"מצוות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית-דין ובעלי דינין באים לפניהם"
לדרישת הקביעות נפקות חשובה, משום שדווקא בית הדין הקבוע הוא בעל סמכויות לכפות דיון ולנהלו אף ללא הסכם בוררות,[4] להפקיע ממון מבעל דין,[5] וכן למנוע אפשרות מבעל דין לדרוש לנהל את הדיון בבית דין אחר או בזבל"א.[6] סמכויות אלו מקנות לבית הדין הקבוע יתרונות הלכתיים על פני בית דין שאינו קבוע, הנעדר סמכויות אלו.
"וכל שלושה דיינים נקראים בית-דין, אפילו הדיוטות, והם דנים את האדם בעל כורחו, אם הנתבע מסרב לירד לדין, או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו. אבל אם רוצה לדון עמו בעירו, אלא שאינו חפץ בג' שבירר התובע, אז זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד"
"ונ"ל דווקא דיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר 'לא אדון לפניכם אלא זה בורר', וכן נוהגים בעירנו".
הרמ"א לא הבהיר כאן מהו בית-דין קבוע. הלכה זו התבררה בהקשר אחר, בעניין בחירת דיינים שאינם ראויים:[8]
"ועיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים, או שכולם עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם, שלא ילכו לערכאות של עכו"ם, ממנים הטובים והחכמים שבהם לדעת אנשי העיר. אף על פי שאינם ראויים לדיינים; וכיוון שקבלו עליהם בני העיר, אין אחר יכול לפסלן".
ניתן ללמוד מדברי הרמ"א שבהיעדרם של דיינים ראויים ניתן למנות דיינים, אף אם אינם חכמים הראויים להיות דיינים. מוטב להתדיין בפני דיינים יהודים שהם הדיוטות, מאשר לפנות לערכאות של גויים. מדברי הרמ"א עולה כי לאחר שקיבלו עליהן את אותם דיינים כבית-דין, הוא מוגדר כבית-דין קבוע, וכל בני העיר כפופים לו, ואינם יכולים לסרב להופיע לפניו.[9]
מאפייני בית-דין קבוע
פעילות קבועה - בית-דין דן באופן קבוע ולא ארעי.[10][11]
מינוי על ידי רב העיר - בעיר שבה רב העיר ממנה דיינים לבית-הדין לממונות, יש לבית-הדין הזה מעמד של בית-דין קבוע.[12]
בלעדיות - אם ביישוב או בעיר יש רק בית-דין אחד, בית-הדין הזה ייחשב לבית-הדין הקבוע באותו מקום.[13]
בחירה על ידי הציבור – כאמור, בית-דין שנבחר על ידי הציבור נחשב בית-דין קבוע, כך עולה מן ההלכה התלמודית בעניין "בית דין שהמחוהו רבים עליהם". דיינים שבני העיר קיבלו אותם עליהם כמומחים, אף שאינם כאלה, הסכמה כזו מחייבת את בני העיר, כשם שתקנות הקהל מחייבות את הציבור, בין שהותקנו על ידי הציבור ובין שהותקנו על ידי הרשות הציבורית (שבעת טובי העיר).[14]
קבלת משכורת - יש שסוברים שבית דין שדייניו מקבלים משכורת מן הציבור, דינו כבית-דין קבוע.[15]
יישוב שיש בו בית קברות יחיד - יישוב שיש בו בית קברות יחיד, כך שכל בני הקהילה נקברים רק בו, גורר גם בלעדיות של בית הדין המקומי. לפיכך, בן הקהילה אינו זכאי לדרוש מבעל דינו להתדיין לפני בית-דין במקום אחר, אף שהוא חשוב יותר.[16]
סמכויות בית-דין קבוע
מעמד בית-הדין הקבוע מחייב את הדיינים לדון בכל מקרה המובא לפניהם, למעט מקרים שיש להם נגיעה בהם.[17] במקביל, לבית דין קבוע ישנן סמכויות עודפות על פני בית דין שאינו קבוע[18] :
1. דיון בכפייה - בית-דין קבוע יכול לדון את תושבי העיר גם ללא צורך בהסכמתם במסגרת הסכם בוררות.
עם זאת, בית-הדין יכול גם לחייב את הצדדים לחתום על הסכם בוררות, כדי לתת לו תוקף גם על פי חוק המדינה, ובכך לאפשר אכיפה של פסקי הדין באמצעות הוצאה לפועל.[4]
2. עדיפות בית-דין קבוע על פני בתי דין אחרים - בית-דין קבוע יכול לחייב את בני העיר לבוא ולהתדיין לפניו, גם אם יש במדינה בתי דין חשובים יותר ממנו. זאת, כדי למנוע מצב בו התובע יגיש את תביעתו במכוון במקום רחוק, מתוך ידיעה שהנתבע יתקשה להגיע לדיון, ויעדיף לשלם את הסכום הנתבע ממנו, תחת לחץ ושלא כדין.[19]
לחלופין, קיים חשש הפוך, שהנתבע יתעקש להתדיין דווקא בבית-דין רחוק, בתור אמצעי להתחמק מתביעה.
3. עדיפות בית-דין קבוע לעומת זבל"א - כאשר התובע רוצה לדון בפני בית-דין שאינו קבוע, יכול הנתבע לדרוש להתדיין בזבל"א, כלומר, באמצעות מנגנון על פיו כל אחד מהצדדים בורר לו דיין, ושני הדיינים בוררים עוד אחד.[20] מנגד, אם בחר התובע לתבוע בבית-הדין הקבוע שבעיר, אין לנתבע זכות כזו.[21]
4. הפקעת ממון - יש הסבורים כי לבית-דין קבוע יש סמכות להפקיע ממון.[5] הואיל ובית הדין שואב את כוחו מכוח היותו ממונה על ידי הציבור, מוקנית לו הסמכות להפקיע את בעלותו של בעל הדין על רכוש מסוים, מכוח הכלל "הפקר בית דין הפקר". המקור לכך הוא בדברי הרמב"ם:
"וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת".[22]
כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני פסקה הסמיכה. עד שלב זה, סמכות החכמים לדון בכל הדינים שבתורה הייתה תלויה בהליך סמיכה רצוף שראשיתו במשה רבנו. משבטלה הסמיכה, בטלה סמכותם של חכמי ישראל לדון בדיני תורה. בעקבות בטלות זו, סמכותם של חכמים לדון דיני תורה נובעת מהיותם שליחים של החכמים שנסמכו בעבר. שליחות זו נועדה אך ורק לתחומים משפטיים חיוניים, כמו דיני ממונות. בתחומים שאינם חיוניים, אין לחכמים שאינם סמוכים סמכות לדון. הואיל וכיום לדיינים אין סמכות עצמית לדון בכל דיני התורה, קיימת מחלוקת אם מקור החיוב למנות דיינים בימינו הוא מדאורייתא או מדרבנן.[24][25]
" ניתן לומר שאפילו בזמן שאין סמוכים, מכל מקום יש מצוה מן התורה למנות דיינים קבועים שידונו דין תורה, וכמו"כ יש יסוד לומר שאפילו בדברים שהבית-דין בא עליהם מכוח שליחותייהו דקמאי [= שליחותם של (הסמוכים שהיו בדורות) הראשונים], מכל מקום כח הרשאתם על כך הוא מדאורייתא".[28]
אף ר' משה מטראני פסק שמצוות מינוי דיינים בזמן הזה היא מדאורייתא על אף העדר סמוכים, וזאת משום שבזמן שאין סמיכה בטלה הדרישה לדיינים סמוכים.[29]
לעומת זאת, לפי גישת הרמב"ן, החיוב למנות דיינים בימינו, בהיעדר סמוכים, הוא רק מדרבנן.[30]
הסוג השני הוא בתי דין פרטיים, שאף הם דנים על פי דין תורה, אבל אין להם סמכות רשמית ומבחינת החוק הם מוגדרים כבוררים (שסמכותם לדון היא מכח חוק הבוררות). עיקר עיסוקם של בתי-הדין הפרטיים הוא בדיני ממונות.
במשך שנים רבות, התבססה הדעה אצל חלק ניכר מן הדיינים בבתי-הדין הרשמיים, כי למוסד הלכתי שיש לו סמכויות מכוח החוק (כלומר, בית-הדין הרשמי) ישנה עדיפות מבחינה הלכתית על מוסד הלכתי מקביל שאין לו סמכויות מכוח החוק (כלומר, בית-הדין הפרטי).[32]
היו שטענו כי לבית-הדין הרבני הממלכתי ישנה עדיפות על בית-הדין הפרטי, משום שבית-הדין הרשמי הוא בית-דין קבוע של כלל האוכלוסייה היהודית שבארץ. זאת, מאחר שהוא הוקם באמצעות המוסדות הממלכתיים על דעת הרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית בארץ ובכלל זה כל נציגי הציבור הדתי המאורגן. טיעון זה מתבסס על הגדרת "בית-דין קבוע" כבית-דין שהוקם על ידי טובי העיר ומכוח הקהל. משמעות קביעה זו היא כי בית-דין הרשמי יכול לדון את הצדדים בעל כורחם, ו בעל הדין מנוע מלטעון כי הוא חפץ לקיים את הדיון בבית-דין אחר. לדבריו של הדיין שמחה מירון, הדברים אמורים גם בדיני ממונות, על אף שבהם אין לבתי הדין סמכות לדון מטעם המוסדות הממלכתיים, אלא כבוררים.[35]
טענה נוספת היא, שלבית הדין הרבני הרשמי יש סמכות של "בית-דין קבוע" בכל תחומי המשפט, משום שהוא מונה מכוח החוק אשר העניק לו סמכויות אכיפה.[36]
עם זאת, נראה כי לאור פסיקת בית המשפט העליון בעניין כץ (איסור על בתי הדין הרשמיים להוציא כתב סירוב)[1] ובעניין סימה אמיר (איסור על בתי הדין לדון בענייני ממון כבורר),[2] ניטל מבית-הדין הרשמי מעמדו כ'"בית-דין קבוע" היכול לחייב בעלי-דין, גם בתחום דיני הממונות, להתדיין לפניו. בית-המשפט העליון מוטט בפסיקתו זו את יכולת האכיפה העודפת שהייתה קיימת לבית-הדין הרשמי. כיום, דווקא בית-הדין הפרטי עולה על בית-הדין הרשמי, שהרי את פסקי הדין של בתי הדין הפרטיים ניתן לאשר בבית משפט מחוזי ולאכוף בהוצאה לפועל, ואילו לבית הדין הרבני אסור מלכתחילה לעסוק בעניינים המסורים לבוררים.[37]
ישנם דיינים הסבורים כי כיום דווקא לבית-הדין הפרטי ישנו מעמד של בית-דין קבוע לכל דבר ועניין, כאשר רב העיר ממנה את דייניו. בדרך זו לבית הדין הפרטי יש עדיפות על פני בתי-דין רשמיים.[38] סימוך לכך ניתן למצוא בפסיקת הרדב"ז הקובע כי על רבני העיר לעשות כל דבר כדי להניע את התושבים להתדיין בדין תורה דווקא.[39]
במהלך השנים היו שהציעו להשיב לבית הדין הרבני את סמכותו לדון דיני ממונות כבורר באמצעות חקיקה שתעניק לבתי הדין הרבניים מעמד דומה לזה של בתי המשפט האזרחיים, ותאפשר להם – בכפוף להסכמת שני הצדדים – לקיים פסק דין הניתן בבית דין רבני בתחום דיני הממונות ללא אישור של בתי המשפט. למעשה, מטרת החקיקה היא ליצור שוויון בין בית הדין הרשמי לבין בתי המשפט האזרחיים (למעט הצורך בהסכמת בעלי-הדין), כך שלשני המוסדות תהיה סמכות מכוח חוק לדון דיני ממונות. לחקיקה זו יש חשיבות עליונה משום שהיא בעלת משקל הלכתי המגדיר את בית הדין הרשמי כ"בית דין קבוע" כך שעליונותו של בית הדין הרשמי על בית הדין הפרטי, אף בתחום דיני הממונות, תהיה ברורה. שהרי, בעוד בית הדין הרשמי כמעט שקול בכוחו לבתי המשפט ופועל מכוח השראה ישירה של החוק, בית הדין הפרטי פועל כבורר בלבד, ולכן הוא כפוף לבית המשפט האזרחי. חקיקה כזו, המכירה במעמד בית הדין הרשמי כבית דין קבוע, תסייע בהכרעת עדיפותו של בית הדין הרשמי על פני בית הדין הפרטי.[40]
^הרב אליעזר מלמד "מצוות מינוי שופטים" פניני הלכה העם והארץ, ו, ט (תשנ"ג-1993).
^עמיחי רדזינר "בית-הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ: השפעת בג"ץ על מעמדו ההלכתי של בית-הדין הרשמי" משפט וממשל 13 271, 292 (2011); נתן חי "בית-דין קבוע - הגדרות והשלכות הלכתיות" אמונת עתיך 128, 128 (תשע"ג).
^ 12עמיחי רדזינר "בית-הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ: השפעת בג"ץ על מעמדו ההלכתי של בית-הדין הרשמי" משפט וממשל 13 271, 296–309 (2011).
^חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.
^שפרה מישלוב "מה בקופסה? רב-תרבותיות בבתי הדין הפרטיים הפוסקים על פי ההלכה" מעשי משפט כרך יא 114 (2020); שפרה מישלוב "דילמות בייצוג בבתי דין לממונות" מעשי משפט כרך ז 60 (2015).
^עמיחי רדזינר "בית-הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ: השפעת בג"ץ על מעמדו ההלכתי של בית-הדין הרשמי" משפט וממשל 13 271, 304–305 (2011).
^עמיחי רדזינר "בית-הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ: השפעת בג"ץ על מעמדו ההלכתי של בית-הדין הרשמי" משפט וממשל 13 271, 311 (2011). ראו גם יעקב שפירא "משפט ושיפוט – מחלוקת חדשה גם ישנה: הפרדת הדת מהמדינה או הדתיים מהמדינה – גבולות סמכות השיפוט בהלכה היהודית ובבתי הדין הרבניים" שערי משפט ג 425, 442 (2003).
^שפרה מישלוב ""התובע הולך אחר הנתבע?" תוקפו של הכלל במציאות החברתית בת זמננו" דרישה א 85, 96 (2016); עמיחי רדזינר "בית-הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ: השפעת בג"ץ על מעמדו ההלכתי של בית-הדין הרשמי" משפט וממשל 13 271, 307, 347 (2011).
^הרב יועזר אריאל דיני בוררות – כללי הדין והפשרה בעמ' שב.
