ביצנית צהובת-רגל

ביצנית צהובת-רגל
ביצנית צהובת-רגל
מצב שימור
conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	עופות
סדרה:	חופמאים
תת־סדרה:	תרופודה
משפחה:	חרטומניים
סוג:	ביצנית
מין:	ביצנית צהובת-רגל
שם מדעי
Tringa flavipes ‏גמלין, 1789
תחום תפוצה
מפת התפוצה של ביצנית צהובת-רגל   מקייצת   חולפת   חורפת

בִּצָּנִית צְהֻבַּת-רֶגֶל (שם מדעי: Tringa flavipes) היא עוף מים בינוני מהסוג ביצנית. היא מתרבה באזור הטייגות של צפון אמריקה.

בישראל היא מזדמנת נדירה ביותר עם ארבע תצפיות עד היום, ב-1977, 2008, 2020 וב-2024.^[2]

טקסונומיה ואטימולוגיה

הביצנית צהובת-הרגל תוארה בשנת 1789 על-ידי חוקר הטבע הגרמני יוהאן פרידריך גמלין במהדורתו המתוקנת והמורחבת של Systema Naturae של קארל ליניאוס. הוא הציב אותה בסוג חרטומן (Scolopax) וטבע את השם המדעי Scolopax flavipes.^[3] גמלין ביסס את תיאורו על ביצניות שנצפו במחוז ניו יורק בסתיו, שתוארו ב-1785 הן על ידי חוקר הצפרות האנגלי ג'ון לאת'אם והן על ידי חוקר הטבע הוולשי תומאס פננט.^{[4] [5]} הביצנית צהובת-הרגל ממוקמות כעת בסוג ביצנית (Tringa) שהוצג בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארל ליניאוס במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו.^[6][7] שם הסוג Tringa הוא השם הלטיני שניתן לביצנית שחורת-כנף על ידי אוליסה אלדרובנדי בשנת 1599, על בסיס trungas מיוונית עתיקה, שמקורה בחופמאי בגודל קיכלי בעל על-שת לבן המנענע את זנבו, שהוזכר על ידי אריסטו. שם המין הספציפי flavipes משלב את המילים הלטיניות flavus שמשמעותו "צהוב" ו-pes שמשמעותו "רגל".^[8]

זהו מין מונוטיפי, כלומר לא הובחנו תת-מינים שונים.^[7]

תיאור

מגוון מופעים במגדיר קרוסלי

הביצנית צהובת-הרגל היא ביצנית בגודל בינוני, באורך 23–25 ס"מ, מוטת כנפיים של 59–64 ס"מ, ומשקל 67–94 גרם. הזוויגים דומים הן בניצוי והן בגודל הכללי. בלבוש קיץ החלקים העליונים מנומרים באפור-חום, שחור ולבן. החלקים התחתונים לבנים עם פספוס חום מפוזר על החזה והצוואר. בלבוש החורף החלקים העליונים מקבלים צבע אפור-חום אחיד יותר.^[9] הרגליים צהובות.

מינים דומים

בהשוואה לביצנית עקודה (Tringa melanoleuca (אנ')), מקורה קצר יותר (נראה בערך כאורך הראש), דק, ישר וכהה באופן אחיד. החזה מפוספס והצדדים מפוספסים בעדינות יותר.^[10]

על-אף שהיא דומה במראה לביצנית עקודה, היא קשורה יותר לבבואן קרום-אצבעות^[11] (Tringa semipalmata (אנ')) הגדול ממנה בהרבה;^[12] התבנית העדינה, הברורה והצפופה על הצוואר הנראית בלבוש החיזור מעידה על הקשר בין מינים אלו.

מזכירה ביצנית עדינה, אבל נבדלת ממנה ברגליה הצהובות ובכתם רבוע בעל-שת הנראה במהלך התעופה, בשונה מהכתם המוארך והיתדי של הביצנית העדינה.^[13]

היא דומה בנוסף גם לביצנית מנומרת, בשל הצבע החום החם בחלקיהן העליונים ובשל כך שגם הביצנית המנומרת בעלת רגליים צהבהבות עד ירקרקות. אך לביצנית צהובת-הרגל יש פס-גבה קצר יותר, שלא נמשך אל מאחורי העין כמו במקרה של המנומרת, וגם אין לה כיפה כהה. סימן זהוי מועיל נוסף הוא חישוף אברות ארוך אצל הביצנית צהובת-הרגל (בעמידה - קצות הכנפיים בולטים מעבר לקו קצה הזנב) וקצר אצל הביצנית המנומרת.^[13]

קולות

קריאתה רכה יותר מזו של הביצנית העקודה.

תפוצה ובית גידול

היא נודדת אל חופי מפרץ מקסיקו בארצות הברית, האיים הקריביים ודרומה לדרום אמריקה. היא מזדמנת קבועה במערב אירופה. בבריטניה מגיעות כחמש ציפורים מדי שנה, בעיקר בין אוגוסט לאוקטובר,^[14] כאשר פרטים בודדים חורפים מדי פעם.

בתי הגידול שלה כוללים גדות בוציות של מקווי מים מתוקים ומלוחים, חופי ים, שפכי נהרות, גדות בריכות, מאגרים ואגמים,^[13] באזורי הטייגות מאלסקה ועד קוויבק.

תצפיות בישראל

בישראל היא מזדמנת נדירה ביותר, עם ארבע תצפיות עד היום:^[13]

• התצפית הראשונה נערכה במעגן מיכאל ב-27 ביוני 1977.
• הביצנית השנייה נמצאה בבריכות הדגים של קיבוץ נווה איתן ב-25 בספטמבר 2008 במהלך סקר עופות דואים, והיא נשארה שם עד תחילת אוקטובר.
• התצפית השלישית התרחשה ב-19 בדצמבר 2020, כשהצפר דניאל מלמד מצא אותה בשדה מוצף ליד קיבוץ עין המפרץ.^[15] היא נמצאה לאחר ששני מינים אמריקנים נוספים נצפו בארץ בדצמבר 2020 - חופזי אמריקני באילת ושחיינית תלת-גונית ליד שדה אליהו. בפברואר 2021 מצא הצפר ירון בזר ביצנית צהובת-רגל נוספת במתקן לטיהור שפכים של כפר המכבי, אך מניחים כי מדובר באותו פרט מעין המפרץ.
• הפעם האחרונה שנצפתה הייתה ב-24 בספטמבר 2024, בבריכות המלח של הק"מ ה-20 של כביש 90, לא רחוק מאילת.^[16]

התנהגות

קינון

הקן הוא שקע באדמת טחב יבשה, המרופד בעשב יבש ועלים רקובים ובדרך כלל מוסתר היטב. לעיתם היא בונה מספר קנים בטרם מחליטים ההורים כי הצליחו לבנות קן באיכות מספקת.^[17] התטולה מכילה בדרך כלל ארבע ביצים בצבע חום או אפור ומכוסות בכתמים בגוונים שונים של חום. גודלן הממוצע הוא 42 מ"מ על 29 מ"מ. הדגירה נמשכת 22–23 ימים, ומבוצעת על ידי שני הזוויגים. שני ההורים משתתפים בגידול הצאצאים, שפורחים מהקן כמה שעות לאחר הבקיעה. האפרוחים מסוגלים להאכיל את עצמם כבר בעת היציאה מהקן. הם מתחילים לעוף בגיל 23 עד 31 ימים.^[9]

תזונה

ביצניות אלו משחרות אחר מזון במים רדודים, אולם לעיתים הן נראות במים המגיעים לבטנן. לפעמים הן משתמשות במקורן כדי לערבב את המים. הן מבצעות דקירות קצרות באמצעות המקור הארוך שלהן או מזיזות את המקור שלהן מצד לצד כדי ללקט את הטרף שלהן. מכיוון שהן נודדות בלהקות, ייתכנו מקרים בהם הן מתחרות על משאבים. הן נוטות להפגין תוקפנות כאשר הן מתחרות על מזון. הן אוכלות בעיקר חרקים (כגון זבובים, חיפושיות, חותרניים ובריומאים), דגים קטנים, סרטנים, תולעים מימיות, רכיכות (כגון חלזונות), עכבישים וזרעים.^{[17] [18]}

סטטוס

למין זה טווח תפוצה נרחב ואוכלוסייה גדולה. למרות שמגמת האוכלוסייה העולמיות מראה סימני ירידה, המין אינו מוגדר כמתקרב לסף פגיעות, ומסווג ברמת סיכון "ללא חשש" על-ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN).^[19]

נתונים מסקר ציפורים מקננות (BBS) מצביעים על כך שהמין עבר ירידה גדולה במספרים בצפון אמריקה במהלך 40 השנים האחרונות (ירידה של 94.9% במהלך 40 שנה, השווה לירידה של 52.6% לכל עשור^[20]); עם זאת, סקרים אלה מכסים הרבה פחות ממחצית טווח התפוצה של המין בצפון אמריקה, ולכן עשויים שלא לספק נתונים המייצגים את כלל האוכלוסייה.^[19]

בעקבות ירידות שדווחו באוכלוסייה החורפת של המין בסורינאם מאז שנות ה-70, בוצעו סקרים באתר מסוים בשנים 2008–2009 באותן שיטות של סקר קודם באותו מקום. התוצאות הראו כי מספרי הביצנית ירדו בכ-80% לעומת אלו שנרשמו בשנים 2002–2003. שינוי זה הוערך כמייצג של כל החוף של סורינאם, בהתבסס על סקר אווירי של החוף בדצמבר 2008, תצפיות קרקע נוספות וארבעה סקרים במקום אחר.^[21] החוקרים אוטמה וראמצ'אראן הציעו כי ייתכן שהאוכלוסייה העולמית ירדה בכ-75% בין השנים 2002 ל-2009, וכי המין עשוי לעמוד בפני הכחדה תוך 20–30 שנה, תוך ציון תצפיותיהם של מוריסון ורוס (1989) מאמצע שנות ה-80, על-פיהן יותר מ-70% מהביצניות צהובות-הרגל והעקודות החורפות בחופי דרום אמריקה עושות זאת בסורינאם. ההערכה הנוכחית עבור אוכלוסיות החורף המשולבות של המינים לאורך חופי צפון-מזרח דרום אמריקה היא 8,000, בהתבסס על סקרים אוויריים מרובים (סורינאם: 2008, 2011, 2014; גיאנה הצרפתית: 2008, 2014; ברזיל: 2011, 2014), מה שמצביע על ירידה של כ-90% מאז 2002. נראה כי האוכלוסיות בסורינאם חוו את השינוי הדרמטי ביותר, עם ירידות העולה על 96%, בעוד שהאוכלוסיות בגיאנה הצרפתית (כ-5,000–6,000 פרטים) נראות יותר יציבות. עם זאת, על פי העדויות הנוכחיות לא ניתן להתעלם מכך שהאוכלוסייה משנה את העדפותיה הגאוגרפיות במהלך עונת הקינון, בין אם לאורך החוף של צפון-מזרח דרום אמריקה או באופן נרחב יותר.^[19]

ירידות נרשמו גם בסן מרטן מאז שנת 2000, כאשר 348 נספרו בינואר 2001 ופחות מ-5 פרטים נספרו בכל שנה בשנים 2006–2011, ובאזורי ביצות סביב בוגוטה, קולומביה, שם אבדו יותר מ-98% מבתי הגידול. יתר על כן, מגמת ירידה משמעותית נצפתה מאז 1991 באוכלוסיית המין הזה החורפת בלגונות סלינס בדרום-מערב אקוודור.^[22] לעומת זאת, אין סימנים לירידה משמעותית בחופי פרו.^[19]

ידוע כי המין ניצוד בחלקים מסוימים של הקריביים וחופי דרום אמריקה, והוא ממיני עופות החוף הניצודים ביותר בגוואדלופ ובמרטיניק, שם מדווח על כמה אלפים שנורים מדי שנה. עדויות אלו מצביעות על כך שלחץ הציד אינו בר קיימא בשנים מסוימות, ומחקרים מתוכננים ומתבצעים כדי לכמת את השפעת הציד ואת קצב הירידה באוכלוסייה. איומים נוספים על המין כוללים אובדן בתי גידול באמצעות כריתת עצים, הרחבה והתעצמות חקלאית, פיתוח עירוני וכרייה, שימוש בחומרים אגרוכימיים ושינויי אקלים.^[22][19]

גלריה

• 
  ביצנית צהובת-רגל מלקטת מזון. קווינס, ניו יורק, ארצות הברית
• 
  ביצנית צהובת-רגל. קווינס, ניו יורק, ארצות הברית
• 
  בתעופה, ניתן להבחין בכתם העל-שת הרבוע. השמורה הלאומית סנטה-אנה, טקסס, ארצות הברית
• 
  ביצנית צהובת-רגל (משמאל) לצד ביצנית עקודה. נהר ג'נסי בקרבת רוצ'סטר, ניו יורק, ארצות הברית
• 
  אפרוחים. שמורת חיות-הבר קנוטי, אלסקה, ארצות הברית
• 
  איור ביצה, 1838

לקריאה נוספת

• דניאל מלמד, נס גדול היה פה, מפגש עם ביצנית צהובת-רגל, מחברת הנדירים, אתר הצפרות הישראלי, 27 בדצמבר 2020

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ביצנית צהובת-רגל בוויקישיתוף

• ביצנית צהובת-רגל, באתר ITIS (באנגלית)
• ביצנית צהובת-רגל, באתר NCBI (באנגלית)
• ביצנית צהובת-רגל, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• ביצנית צהובת-רגל, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• ביצנית צהובת-רגל, באתר Internet Bird Collection (באנגלית)
• ביצנית צהובת-רגל, באתר GBIF (באנגלית)
• תצפיות, קטעי וידאו, תמונות וקולות של ביצנית צהובת-רגל, באתר eBird
• הקלטות אודיו של ביצנית צהובת-רגל, באתר xeno-canto

הערות שוליים

1. ביצנית צהובת-רגל באתר הרשימה האדומה של IUCN
2. Birds of Israel - The Database, www.israbirding.com
3. Gmelin, Johann Friedrich (1789). Systema naturae per regna tria naturae : secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis (בלטינית). Vol. 1, Part 2 (13th ed.). Lipsiae [Leipzig]: Georg. Emanuel. Beer. p. 659.
4. Latham, John (1785). A General Synopsis of Birds. Vol. 3, Part 1. London: Printed for Leigh and Sotheby. p. 152-153, No. 24.
5. Pennant, Thomas (1785). Arctic Zoology. Vol. 2. London: Printed by Henry Hughs. p. 468, No. 378.
6. Linnaeus, Carl (1758). Systema Naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis (בלטינית). Vol. 1 (10th ed.). Holmiae (Stockholm): Laurentii Salvii. p. 148.
7. Gill, Frank; Donsker, David; Rasmussen, Pamela, eds. (באוגוסט 2022). "Sandpipers, snipes, coursers". IOC World Bird List Version 12.2. International Ornithologists' Union. נבדק ב-6 בנובמבר 2022.
8. Jobling, James A. (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 390, 161. ISBN 978-1-4081-2501-4.
9. Tibbitts, T.L.; Moskoff, W. (2020). Poole, A.F. (ed.). "Lesser Yellowlegs (Tringa flavipes), version 1.0". Birds of the World. Ithaca, NY, USA: Cornell Lab of Ornithology. doi:10.2173/bow.lesyel.01. נבדק ב-25 בספטמבר 2020.
10. Scott, Shirley L., ed. (1994). Field Guide to the Birds of North America (2nd ed.). The National Geographic Society. pp. 114–115, 137. ISBN 0-87044-692-4.
11. קיליאן מולארני, לארס סוונסון, דן צטרסטרום, פיטר ג'. גרנט, דן אלון, יוסי לשם, אבי ארבל (ע), לקסיקון מפה: הציפורים - המדריך השלם לציפורי אירופה וישראל, מפה הוצאה לאור, 2003
12. Pereira, Sérgio Luiz; Baker, Alan J. (2005). "Multiple gene evidence for parallel evolution and retention of ancestral morphological states in the shanks (Charadriiformes: Scolopacidae)". The Condor. 107 (3): 514–526. doi:10.1650/0010-5422(2005)107[0514:MGEFPE]2.0.CO;2.
13. ד"ר יואב פרלמן, ביצנית צהובת-רגל, Tringa flavipes, באתר מרכז הצפרות הישראלי
14. "Leser Yellowlegs (species profile)" at the Natural Lizard website (retrieved 5 April 2019)
15. דניאל מלמד, נס גדול היה פה: מפגש עם ביצנית צהובת-רגל, באתר פורטל הצפרות הישראלי, מחברת הנדירים, ‏27 בדצמבר 2020
16. דניאל מלמד, נס גדול היה פה: מפגש עם ביצנית צהובת-רגל, באתר פורטל הצפרות הישראלי, מחברת הנדירים, ‏27 בדצמבר 2020
17. The Online Guide to the Animals of Trinidad and Tobago - Tringa flavipes (Lesser Yellowlegs), The University of the West Indies
18. Tanya Dewey, Tringa flavipes (lesser yellowlegs), Animal Diversity Web (באנגלית)
19. Lesser Yellowlegs (Tringa flavipes) - BirdLife species factsheet, datazone.birdlife.org
20. Gregory S. Butcher, Daniel K. Niven, Combining Data from the Christmas Bird Count and the Breeding Bird Survey to Determine the Continental Status and Trends of North America Birds, Journal of Wildlife Management 72, June 14, 2007, עמ' 44–51
21. OTTE H. OTTEMA & SERANO RAMCHARAN, Declining numbers of Lesser Yellowlegs Tringa flavipes in Suriname, Wader Study Group Bulletin 116, 2009, עמ' 87-88
22. Robert P. Clay, Arne J. Lesterhuis, and Silvia Centrón, [whsrn.org/wp-content/uploads/2019/02/conservationplan_leye_v1.0_2012.pdf CONSERVATION PLAN FOR THE LESSER YELLOWLEGS (TRINGA FLAVIPES)], Western Hemisphere Shorebird Reserve Network, August 2012