בושהר (בפרסית: بوشهر; באנגלית: Bushehr; האזנהⓘⒾ) הידועה גם בשם בנדר בושהר (בפרסית: بندر بوشهر; באנגלית: Bandar Bushehr) היא עיר הבירה של מחוז בושהר, איראן. נכון לשנת 2006, אוכלוסייתה מונה 161,674 נפשות.
בושהר שוכנת במישור לאורך אזור החוף על חוף המפרץ הפרסי בדרום מערב איראן. העיר ממוקמת כ-1,218 ק"מ דרומית לטהראן הבירה.
בושהר הייתה מרכז הסחר הראשי של איראן במאות השנים האחרונות. מבני העיר הם בסגנון מסורתי, צנועים בפרופורציות שלהם ובעלותם. בגלל היעדר חיבור תחבורתי למרכז המדינה והמעגן הרדוד שלה, היא איבדה את מעמדה כנמל העיקרי של איראן.
היסטוריה
דרום העיר הייתה שייכת בשנות ה-3000 לפני הספירה לממלכת עילם.
בתקופת הממלכה הסלאוקית היוונית המקדונית הוקמה העיר מחדש כאנטיוכיה בפרס על ידי סלאוקוס הראשון. כעבור כמה עשורים נבנתה העיר מחדש על ידי בנו, אנטיוכוס הראשון. גם המלך אנטיוכוס השלישי שהה שם זמן מה בשנת 205 לפנה"ס לאחר מסעו לפרובינציות המזרחיות (212-205 לפנה"ס). אנטיוכיה נותרה תחת שלטון אנטיוכוס היווני עד 170 לפנה"ס. היה זה אחד הנמלים החשובים ביותר של הצי הסאסאני (אנ'), ונקרא על שמו של המלך הראשון בשושלת זו, ארדשיר הראשון.
המיקום האסטרטגי של בושהר היווה את הסיבה העיקרית להקמת נמל בושהר. המפרץ הפרסי וכתוצאה מכך פרובינציית בושהר נהנים ממצב יוצא דופן עם סחר בנוסף למצבה המדהים בנוגע לענייני צבא. מסיבות אלה האירופאים היו מעוניינים להשתלט על האזור ועל העיר בושהר. הפורטוגזים, פלשו לעיר בשנת 1506 לספירה וניסו לתפוס את מקומם של הסוחרים המצרים שהיו דומיננטיים באזור.
במאה החמישית לספירה, בושהר הייתה מקום מושבה של ההתרחבות הנוצרית הנסטוריאניזם לדרום איראן.
בשנת 1734 בחר נאדר שאה מהשושלת האפשארית בעיר כאתר לבסיס ימי של הצבא האיראני. בתקופת זו, האזור היה מקום לאתגרים פוליטיים בין מדינות וקבוצות פוליטיות שונות. כאשר שושלת קג'אר החליפה את השושלת האפשארית, הייתה להם פחות שליטה על אזור המפרץ הפרסי, ולכן ההשפעה הבריטית באזור גדלה בהדרגה.
בשנת 1763 העניק המושל הערבי של בושהר שייח' נסר אלמדקור לחברה המזרחית של הודו את הזכות לבנות שם בסיס ומסחר. זה שימש כבסיס ידי הבריטיםהצי המלכותי הבריטי במאה ה-18 המאוחרות. במאה ה-19 הפכה בושהר לנמל מסחרי חשוב. היא נכבשה על ידי כוחות בריטיים בשנת 1856, במהלך המלחמה האנגלו-פרסית 1856–1857. בושהר נכנעה לבריטים ב-9 בדצמבר 1856, אך בשנת 1913 האיראנים ניצחו בקרב ארוך. בריטניה העבירה את מרכזה הדיפלומטי והמסחרי על פני המפרץ הפרסי לבחריין בשנת 1946. העיר הייתה מדוכאת כלכלית עד לשנות ה-60 של המאה העשרים כאשר הממשלה יזמה תוכנית פיתוח גדולה. בשנת 1975 החלה הממשלה בבניית תחנת כוח גרעינית בבושהר. מתקן זה הושלם רק באופן חלקי עד אשר הופצץ והושמד על ידי עיראק במהלך מלחמת איראן-עיראק (1980–1988). כשגרמניה, התומכת הראשית במפעל, סירבה להשלים אותו לאחר המלחמה, איראן ניסתה להשיג סיוע ממדינות אחרות והשיגה אותו ב-1995 על ידי רוסיה.
נמל בושהר הוא אחד הנמלים החשובים במפרץ הפרסי ובו נמל התעופה של בושהר (אנ') וכבישים מהירים המחברים את העיר לאהוואז בצפון מערב ולשיראז בצפון מזרח. בחלק הישן של מרכז בושהר ישנן דוגמאות רבות לאדריכלות מסורתית של המפרץ הפרסי מהתקופה של בין 1870 עד 1920.
בושהר היא גם יצואנית לתוצרת החקלאית של פרובינציית פארס השכנה והפורייה. ענפיה של בושהר כוללים שימורי פירות ים, מפעלים לעיבוד מזון וחברות הנדסה.
בושהר מרוחקת 12 קילומטרים מאתר תחנת הכוח הגרעינית בושהר שנבנתה בשיתוף פעולה עם רוסיה. העבודה החלה על ידי סימנס אשר הייתה מעורבת בבניית שני כורים גרעיניים על בסיס חוזה בשווי 4 עד 6 מיליארד דולר, שנחתם בשנת 1975.
העבודות הופסקו בינואר 1979, כאשר כור אחד הושלם ב-50%, והכור השני הושלם ב-85%. לדבריהם, הם הפסיקו את פעולתם בעקבות בעיות אי תשלום של 450 מיליון דולר מצד האיראנים. החברה קיבלה 2.5 מיליארד דולר מהחוזה הכולל. עיקר ביטולם בא בעקבות המהפכה האיראנית בשנת 1979. לאחר מכן איראן ביקשה מסימנס לסיים את הבנייה, אך סימנס סירבה. זמן קצר לאחר מכן פלשה עיראק לאיראן ותוכנית הגרעין הופסקה עד סוף המלחמה. הכורים ניזוקו מהתקפות אוויריות מרובות של צבא עיראק בין מרץ 1984 ל-1988.[2]
ב-1995 חתמה רוסיה על חוזה לאספקת כור קל (החוזה מוערך בין 700 מיליון דולר ל-1.2 מיליארד דולר). ההסכם קורא להעביר דלק גרעיני חזרה לרוסיה לעיבוד מחדש. המפעל החל להוסיף חשמל לרשת הלאומית ב-3 בספטמבר 2011 ונפתח רשמית ב-12 בספטמבר 2011.
ספורט
שני מועדוני הכדורגל הגדולים המייצגים את העיר הם FC Shahin Bushehr, הקבוצה משחקת בליגת העל האיראנית ו-F.C. Iranjavan Bushehr אשר משחקת בליגת המשנה האיראנית (אנ').
