בוריס אפרוסי (ברוסית: Борис Самойлович Эфрусси; 9 במאי 1901 – 2 במאי 1979) היה גנטיקאי יהודי צרפתי ממוצא רוסי, פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת פריז. בנובמבר 1966 פרסם שני מאמרים שסייעו בשינוי מהיסוד של הבנת הגנטיקה של היונקים, ובפרט של בני האדם[1][2].
קורות חיים
נולד ברוסיה למשפחת אפרוסי, שהייתה משפחה יהודית ידועה. אביו, שמואל אוסיפוביץ' אפרוסי, היה מהנדס כימיה; סבו, יוסף אפרוסי, ייסד את השושלת הבנקאית המשפחתית בקישינב. עזב את רוסיה בשנת 1919, והכשרתו המדעית החלה בשנת 1920. הוא חקר את הראשית והוויסות של תהליכים אמבריולוגיים על ידי גורמים אינטרה-סלולריים (בתוך התא) ואקסטרה-סלולריים (מחוץ לתא). נושא מרכזי בעבודתו המוקדמת היה ההשפעה של טמפרטורה על התפתחות ביציות מופרות של קיפודי ים. במחקר זה הוא השתמש במיקרומניפולטור, שפותח על ידי הביולוג האמריקאי רוברט צ'יימברס.
בזמנו של אפרוסי נהגו בצרפת לכתוב דיסרטציה שנייה. אפרוסי עסק בתרבית רקמות[1]. הוא נתקל בקשיים הקשורים בדרך כלל עם טכניקות מוקדמות של תרבית רקמה, אבל הצליח בכל זאת להסיק, על סמך מחקרי Brachyury של עכברים, שגורמים פנימיים (כלומר, גנים) הם שחקני מפתח בהתפתחות.
בשלב הבא של הקריירה שלו, חיבר אפרוסי את העיסוק שלו באמבריולוגיה עם אמונה בוטחת בכך שיש להבין את התפקיד שמשחקים הגנים כדי לפענח תהליכים אמבריולוגיים. הוא נסע למכון הטכנולוגי של קליפורניה (קאל-טק) בשנת 1934 ונשאר שם עד שנת 1935 כדי ללמוד גנטיקה באימפריה האינטלקטואלית של תומאס הנט מורגן. המעבר הזה נתמך על ידי קרן רוקפלר. במהלך תקופה זו הוא ערך מחקרים חשובים עם שותפו ג'ורג' בידל, שהצטרף אליו לפריז בסתיו 1935. הם הגיעו לתוצאות באמצעות מחקרים על השתלת עין בזבוב הדרוזופילה[3]. המחקר היווה בסיס חשוב לעבודתם של בידל ואדוארד טאטום, שחקרו Neurospora, ופיתחו על סמך מחקר זה את השערת "גן אחד, אנזים אחד" שלהם.
במהלך מלחמת העולם השנייה, אפרוסי שהה את רוב זמנו כפליט באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. לאחר מכן הוא החל לעבוד בנושא של שמרים וגנטיקה ציטופלזמית בצרפת. הוא עבד ב-Institut de Biologie Physicochimique (The Rothschild Institute) בפריז, ולאחר מכן עבד במרכז הלאומי למחקר מדעי (CNRS) בגיף-סור-איווט (צר'), שם למד את התרומה של ציטופלזמה לפנוטיפ התא ובחן את קשרי הגומלין בין תרומות גנטיות גרעיניות וציטופלזמיות הנדרשות ליצירת אורגניזם שלם ומתפקד[4].
אפרוסי הוסיף לחקור את הנושאים המרכזיים שהעסיקו אותו עד לשלהי שנות השבעים. הנושאים כללו:
- שימוש בהיברידים עם טרטומה לצורך חקר התמיינות תאים (ר' Finch and Ephrussi 1967; Kahan and Ephrussi 1970).
- וויסות שלילי של differentiated function (ר' Davidson, Ephrussi and Yamamoto 1966; Fougbre, Ruiz and Ephrussi 1972).
- גישות ביולוגיות תאיות וגנטיות לגבי עיסוק ישיר ברמה המולקולארית (Ephrussi 1970, page 12).
ב-1974 אפרוסי זכה בפרס לואיסה גרוס הורביץ מטעם אוניברסיטת קולומביה. הוא זכה לראות את השתלת האיברים הופכת לכלי גנטי ששימש כהיבט חדש ורב עוצמה בעידן המולקולארי. עם זאת, הוא נפטר לפני שראה את ההתקדמות הגנטית שנעשתה באמצעות מחקרי רקומבינציה של DNA., שיצאו לדרך על סמך המחקרים שהוא ערך. אפרוסי היה חלוץ בתחום של אמבריולוגיה ותורם מרכזי לגיבוש הגנטיקה והאמבריולוגיה המודרנית.
בספרו "הפסל הפנימי", תיאר פרנסואה ז'קוב, מחלוצי מהפכת הביולוגיה המולקולארית וזוכה פרס נובל, את אפרוסי:
בוריס אפרוסי היה ללא כל ספק הדמות המרשימה ביותר בשדה הביולוגיה בצרפת. גבוה מאוד, רזה מאוד, זקוף מאוד, פניו מאורכים וגזורים כמו בסכין, היו לו הליכות וסגנון של איש רם-מעלה [...] מבריק וביקורתי ברוחו, אוהב את הסינתזות הגדולות ואת הקישורים הבלתי-צפויים, היה אפרוסי מרצה ואיש שיחה בלתי-רגיל. גם שחקן מצוין. כאשר רצה להקסים, הוא ידע להפעיל את נועם קסמו הסלאבי ולספר סיפורים במשך לילות שלמים. הוא ידע גם להתעלם לחלוטין מאלה שלא עניינו אותו [...] סמכותי מאוד, ניהל אפרוסי את תלמידיו ואת מעבדתו ביד ברזל. הוא לא היסס לזרוק לכיור ניסוי שאחד הסטודנטים שלו הירשה לעצמו לעשות מבלי ששאל לדעתו. מה שלא מנע ממנו כעבור כמה דקות להתגלות אל אותו סטודנט כבר-שיח שובה-לב. תוך כמה דקות מסוגל היה לעבור מזעם לנועם, מטיעון לבדיחה, מהתלהבות לדכדוך. היה בו משהו מאיוואן קרמזוב.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 Burian R. 1990. Boris Ephrussi and the Foundations of Developmental Genetics. In Gilbert S. (ed) Developmental Biology, New York, Plenum.
- ^ Sapp J. 1987. Beyond the gene: cytoplasmic inheritance and the struggle for authority in genetics. New York, Oxford University Press.
- ^ Ephrussi B. 1939. Génétique physiologique. Paris, Hermann.
- ^ Ephrussi B. 1953. Nucleo-cytoplasmic relations in micro-organisms: their bearing on cell heredity and differentiation. Oxford.
- ^ ז'קוב, פ. (2006). הפסל הפנימי. (תרגם מצרפתית: אבנר בהט). משכל: תל אביב
