אלי גרוס (1939–1995) היה מעצב גרפי וטיפוגרף ישראלי, מהבולטים בדור המעצבים שהביאו את הסגנון השווייצרי ושיטת העיצוב הכולל לישראל.[1] גרוס פעל בהולנד ובישראל, והיה שותף לפרויקטים מרכזיים בעיצוב החזותי של מוסדות ציבוריים בישראל.
גרוס נולד בחיפה בשנת 1939. לאחר שירותו הצבאי ועבודה במספנות ישראל, עבר להולנד שם למד בין השנים 1961–1966 עיצוב גרפי וטיפוגרפיה באקדמיה המלכותית לאמנות (האג). בשנת 1968 הצטרף לסטודיו Total Design באמסטרדם, שם היה מעורב בפרויקטים רחבי היקף, בהם מערכת השילוט של נמל התעופה סכיפהול, לוגו עיריית רוטרדם ועיצוב הביתן ההולנדי באקספו 70' באוסקה, יפן.
בשנת 1972 חזר לישראל והקים בתל אביב סטודיו עצמאי בשם ״א. גרוס מעצבים בע״מ״. בין הפרויקטים שביצע:
בשנת 1973 הצטרף לסגל ההוראה בבצלאל כמרצה בכיר, במחלקה לעיצוב גרפי, שם לימד טיפוגרפיה.[2] בשנת 1975 מונה גרוס למרצה בכיר בפקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים בטכניון.
גרוס מזוהה עם הסגנון הטיפוגרפי הבין־לאומי, הידוע גם כ"עיצוב שווייצרי". סגנון זה מתאפיין בשימוש בגריד נוקשה, שימוש בגופנים סנס־סריפיים כגון הלווטיקה ויוניברס, וביישור טקסט לשמאל, או במקרה של עברית לימין. באופן פרטני גרוס מזוהה עם דיאלקט הולנדי של העיצוב השווייצרי. עבודותיו מתאפיינות בדייקנות, צמצום צורני, ומחויבות עמוקה לפונקציונליות תקשורתית. גרוס השתמש באופן כמעט עקבי בפונטים העבריים אורון ונרקיס תם הסנס־סריפיים, לרוב בשילוב עם אותיות לטיניות קטנות.
בשנת 1977 זכה במענק סנדברג למחקר מטעם מוזיאון ישראל בירושלים, יחד עם האדריכל סעדיה מנדל, עבור פיתוח עמוד משולב הכולל פונקציות עירוניות שונות: רמזור, תיבת דואר, תאורת רחוב ועוד.[3]
בשנת 1975 זכה בתחרות לספרי אמנות, מוזיאון ישראל, ירושלים.
בשנת 1975 אצר ועיצב, יחד עם ראש המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים מייק פלהיים, את התערוכה "בצלאל + 70" בבית הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות.
בשנת 1994 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית לעבודותיו של אלי גרוס במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, תחת השם "סדר באי־סדר". התערוכה נאצרה על ידי ירום ורדימון וויקטור פרוסטיג.