אימהיות

אִמָהִיוּת (באנגלית: Motherliness) הוא מושג המתייחס לתכונות המשמשות את האם בתפקידה ההורי. לעיתים הן נתפסות כתכונות שיש לכל אישה שילדה. כיום התפיסה המקובלת היא כי גם נשים שלא ילדו וגם גברים יכולים להיות בעלי התכונות האלה. בין תכונות נמנות: אמפתיה, הכלה, החזקה, הקשבה, הזנה ודברים הקשורים בדאגה לאחר. אלו נחשבות גם תכונות ה-Caring.

רקע היסטורי פסיכואנליטי

נושא האמהות הוא נושא מדובר ונכתב עליו רבות. לעומת זאת על "אימהיות" נכתב מעט ומושג זה מוכר פחות. כבר בשנת 1945 הבחינה הפסיכואנליטיקאית הלנה דויטש בין שני המושגים. אימהוּת (Motherhood) היא מצב ותפקיד הנובעים מכך שאישה ילדה תינוק, היא מתארת את האישה-אם ו"את היחס בינה לבין ילדיה מבחינה פיזיולוגית, סוציולוגית ורגשית"^[1] ואילו אימהיוּת (Motherliness) היא תכונה נרכשת מתפתחת, ובעיקר מיוחלת, סך כל התכונות המצופות והרצויות חברתית, לכל אם, אולם הן מתקיימות לעיתים גם אצל מי שאינן כאלה, וביניהם גם גברים. אימהיות, על פי פרוני, "היא תכונה המבטאת עמדה רגשית כלפי הזולת וכלפי עצמנו, ללא קשר לאמהות ביולוגית"^[1]

אף על פי שאימהיוּת אינה מנותקת לחלוטין מן הביולוגיה, היא אינה קשורה ישירות לביולוגיה של הרבייה. מהותה של האימהיוּת נמצאת ברכיב אידאולוגי, המהווה מושא לשאיפה, והוא המשפיע על תכונות כגון אמפתיה, קרבה, הבנה בלתי אמצעית, השתתפות רגשית עמוקה בחוויותיהם של ילדים, חמלה ודאגה לזולת^[2]

השינוי המהותי שעברה הפסיכואנליזה, שהתבטא בין השאר במודעות של המטפל ליצור הגנה, הכלה והחזקה עבור המטופלים, הוביל לשינוי התפיסה כי אימהיוּת מיוחסת רק לנשים, שכן יותר ויותר מטפלים גברים ראו עצמם עתה בתפקידים אימהיים של דאגה ואחריות לזולת.

"במאה שנותיה עברה הפסיכואנליזה שינויים רבים ביחסה לאימהוּת. פרויד ולאקאן הזהירו מפני הסכנות הכרוכות בהתקשרות לאם, למרות מהותה המיטיבה"^[3] דמות האם תוארה בספרות הפסיכואנליטית, בדרך כלל כאובייקט שתפקידו לספק את צורכי הילד, אולם במאה ה-21, ברוב הזרמים של הפסיכואנליזה, קיימת נטייה לנסות ולהשיב את דמותה של האם אל מקומה כסובייקט. ג'סיקה בנג'מין הייתה בין הראשונות לדבר על דמותה של האם כסובייקט. בספרה "כבלי אהבה" היא הציגה גישה שונה מזו של פרויד, להתפתחות התקינה של בנים ובנות וביצירת הנפרדות מאמהותיהם. בנג'מין טבעה את המונח "אינטר- סובייקטיביות" והדגישה כי לתינוק וגם לתינוקת, הבת, קיים הצורך להכיר באמא נפרדת ושונה ממנה לצד הצורך שלו להכיר בה כחלק ממנה. למרות זאת, בספרה "מאי-מהות לאימהוּת" תיארה ענת פלגי-הקר כיצד למרות מאמציהן הכבירים מתקשות גם הפסיכואנליטיקאיות הפמיניסטיות לאפשר התפתחות תקינה של סובייקט (סובייקטיביזם) אימהי. פלגי שאלה בספרה, האם ניתן לאחוז בפמיניזם הפסיכואנליטי, ובו בזמן לתת מרחב למגוון חוויות של אימהוּת. לטענתה, "האפשרות להמשיג את האם תלויה לאו דווקא בבחירה בין הקול הנשי ובין הקול האימהי, אלא גם בזה וגם בזה" .^[4]

הקושי ליצור התפתחות תקינה של סובייקט אימהי נובע בין השאר כתוצאה מחשיפתם של הצדדים האפלים של האימהוּת בעשורים האחרונים. אמיליה פרוני, פסיכולוגית קלינית, סבורה שחשיפה זו, הנעשית בין השאר גם באמצעות הדה-מיסטיפיקציה של המיתוסים שהכבידו רבות על האימהוּת, נועדה להעלות את ערכן של האימהוּת והאימהיוּת, ולא להפך. לטענתה, חשיבותה של האימהיוּת גדולה היום יותר מאי פעם בעבר. "ברמה החברתית, המעבר לאימהיוּת היה כרוך במאבקים קשים בין הרצון הפאלו-צנטרי לחדור לשטח האויב ולהשתלט עליו, ובין הרצון להתכנסות ולבנייה מבפנים. התפנית לאימהיוּת היא בעלת השלכות מרחיקות לכת במדיניות החוץ והפנים כאחד" .^[5]

בעוד ה"פמיניזם האימהי" (Maternal Feminism)^[6] של הגל הראשון ראה ברגישות מוסרית גבוהה וחוסר אגואיזם חלק מהתכונות השייכות לנשים בלבד וככאלה שאינן מצויות אצל גברים אך "אימהיוּת" כפי שהיא נתפסת בשיח הפסיכואנליטי פמיניסטי אינה מדברת על תפיסה מהותנית (אסנציאליזם) אלא על תכונות נרכשות ומתפתחות שהן נגזרות של הקשר האידיאלי בין אֵם לילדהּ, אך יכולות להתקיים גם במי שלא ילדה מעולם, וכן בגברים. ככזו, אימהיות כפונקציות של קרבה ודאגה אינה "נעלמת" כאשר האישה יוצאת אל החיים הציבוריים ואינה צריכה להשאיר אותה בבית. כוח האהבה חיוני לחברה האנושית ואינו צריך להיות ממומש רק על ידי נשים, ובוודאי לא רק בתוך קשרי הורים וילדים.^[5] לא מדובר בהדגשת השונוּת בין שני המינים, אלא על שילוב של תכונות "גבריות" ו"נשיות" המתקיימות עבור כל אדם .^[7]

מחקרים

במחקר שפורסם בשנת 2014 בכתב עת בריטי להתפתחות פסיכולוגית, נטען כי אמהות מחזקות אצל ילדיהן את השפה הרגשית ומפתחות בהם יכולות אינטליגנציה רגשית. לפי המחקר, ברוב המסגרות המשפחתיות מי שמנהל את השיח הרגשי מול הילדים הוא האם, ולכן היא נחקקת אצלם כמורה דרך לעניינים אלה.

עוד נמצא במחקר כי אמהות נוטות לשים דגש על שיח רגשי יותר עם בנותיהן מאשר עם בניהן, מה שיוצר באופן בלתי מודע סטריאוטיפ שלפיו הבת יותר בשלה לשיח רגשי מסוג זה מאשר הבן. סטריאוטיפ שכמובן ממשיך לאורך חייהם של הילדים ומודגש ביתר שאת כאשר הם בעצמם הופכים הורים^[8].

מוסר אימהי לפי קרול גיליגן

קרול גיליגן, בספרה "בקול שונה"^[9] (1982) כתבה על "מוסר נשי". מחקריה על קולן של נשים הבהירו כי רגישותן של נשים לצורכי האחר וההנחה כי האחריות הדאגה והאכפתיות (ייצוגי האמהיות), מובילים אותן להסכית לקולו של האחר, מלבד קולן שלהן, ולכלול נקודות ראייה אחרות כאשר הן מביעות ומצהירות על עמדותיהן. במילים אחרות, טענה גילגן כי פונקציות אימהיות של 'דאגה לאחר' המתקיימות עבור נשים, הן חלק משיפוטן המוסרי. לטענתה של גיליגן, כאשר התפיסה המוסרית החברתית אינה מכירה בפונקציות אלו כלגיטימיות, שיקול הדעת המוסרי של נשים הופך להיות בעייתי.

הקונפליקט עבור נשים המעוניינות במקביל לקיומן של פונקציות אימהיות של דאגה לאחר, גם לממש את עצמן כאדם המסוגל לממש גם את זכויות העצמי שלה, מתקיים רק כאשר חברה אינה מצליחה להכיר בייחודיות של תפיסת העולם שלהן. כאשר הרמות הגבוהות ביותר של הסולם המוסרי הן נגזרות של זכויות והיפרדות ולא של אחריות וקשר. כאשר מערכות יחסים משועבדות לכללים והכללים משועבדים לעקרונות הצדק האוניברסליים, או אז חווה האישה קונפליקט פנימי. מוסר הנשען על זכויות ואי-התערבות הוא מוסר הנתפס בעיני נשים, אומרת גיליגן, כמוסר "מפחיד" המגלם את הפוטנציאל להצדקת אדישות וחוסר אכפתיות למצבו של הזולת.

פונקציות אימהיות, התכוונות גדולה יותר כלפי מערכות יחסים ותלות הדדית, קשורים קשר הדוק לתפיסת מוסר חשובה הציגה נקודת מבט שונה וסדר קדימויות אחר וחיוני אל תוך החוויה האנושית. כאשר נשים משמיעות את קולן ביחס לאחר ולמצבו של האחר, הן משמיעות נקודת מבט חיונית של החברה וגיליגן טענה כי זוהי אינה קביעה נחרצת שגברים אינם מסוגלים להיות מייצגים שלה.

מיתוס האמהות

מיתוס האמהות הוא חלק מתפישה חברתית אשר רואה באם "ייצור מושלם". האם האידיאלית מאופיינת בכל התכונות האימהיות. אותו מיתוס המבחין בין אמא טובה לאמא רעה, כפי שהציגה הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין. אמהות היא מיתוס היות שהיא מקושרת ל'אידיאל' למושג מופשט הנובע מתוך ההקשר התרבותי שלו. המיתולוגיה שנוצרה סביב האמהות לא פעם נוטה להשכיח את העובדה שמאחורי התפקיד הזה עומד אדם, עומדת אישה. כאשר אנו עוברים לדבר על אימהיות בהקשר של טיפול בילד, אנו כבר לא יכולים להתייחס למושג רק כאידיאל (אידיאליזם) כי אנו מייחסים כבר תכונות ממשיות, פרקטיות ואופני ביצוע. הסיכוי להתחיל לראות את האישה שעומדת מאחורי התפקיד שנקרא 'אמהות' הוא גבוה יותר. לראות את הדמות הממשית, האמא הזו, האישה הזו, זוהי יכולת חשובה לנו כחברה.

כאשר אנו לא מדברים על התפקיד עצמו - אמא, אנחנו מבינים שאין מדובר במהות אלא בתכונות, בפונקציות. באזור שהוא פסיכולוגי, רגשי, נפשי וגם נלמד ובעל דינאמיות משתנה. ברגע שאפשר לדבר על פונקציות אימהיות טובות כתוצר של איזון נפשי, למידה והתפתחות, אנחנו יכולים להקל גם על נשים וגם על גברים בתוך תפקיד ההורות שלהם.

יתרה מכך, מעבר לשיח על אודות האימהיות, מאפשר גם לנשים שמעולם לא ילדו, מבחירה או מתוך בעיה פיזיולוגית, להצליח לכלול את עצמן וכחברה להיכר בהן, כבעלות פונקציות אימהיות.

חשיבותה של ה'אימהיות' עבור שיוון בהורות כאשר אנו קושרים אמהות עם אימהיות אנו בעצם לא מאפשרים לדבר על אמהות (שהן נשים) במנותק מאותן הפונקציות המתלוות אוטומטית להגדרה של אימהיות. ולכן קשה לנו לא פעם לדבר על נשים, במנותק מילדיהן. בנוסף, אנחנו מתקשים כחברה להאמין שגם לאבות יכולים להיות פונקציות אימהיות ותכונות של דאגה (caring), לילדיהם ובכלל לסובבים אותם ואנחנו מתקשים לקבל נשים שבוחרות לא ללדת (אלהורות) כנשים בעלות פונקציות ותכונות אימהיות.^[10]

האפשרות שלנו כחברה להכיר ב'אימהיותו' או 'אבהיותו' של האב היא קריטית לשיווין בהורות. היות שכאשר אנו מדברים על אימהיות, אנו מדברים על תכונות של דאגה לאחר, אנו בעצם מסמנים את האפשרות של האב להעביר לילדיו לא רק את אפשרות הנפרדות והשונות אלא גם את אפשרות האחדות וההזדהות.

חברה וסביבה תרבותית אשר מעודדת לראות באבות כבעלי פונקציות של דאגה לאחר, קרבה ואמפתיה אינה שוללת מן האבות את אפשרותן להיות יותר קרובים לילדיהם כבר בתקופה המוקדמת של הילדות. לעומת זאת, חברה אשר רואה ביתרון היחסי שיש לאם על האב כמי שיולדת ומכינה את עצמה לאימהות כבר בהיריון וכמי שיש לה תכונות אימהיות מולדות, מרחיקה את האב מתפקידי ההורות.

לקריאה נוספת

• ש' ארליך, "מקום האב באמהות ואמהותם של גברים מטפלים", בתוך אמהות: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, ת"א, 2009, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• ג'סיקה בנג'מין כבלי האהבה. (1988), ת"א: דביר, 2005. (תרגום: תמר אלמוג)
• דונת, א' . ממני והלאה הבחירה בחיים ללא ילדים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
• קרול גיליגן, בקול שונה – התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה 1982, (הדפסה חמישית, 2003). תל אביב: ספריית פועלים.
• סיירס, ג'. אמהות הפסיכואנליזה, הוצאת דביר, 2000
• פלגי הקר, ע' מאי - מהות לאימהות: חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט, ת"א, עם עובד, 2005
• פרוני, א'. אמהות: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, ת"א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009

הערות שוליים

1. פרוני, 2009, עמ' 9
2. ארליך בתוך פרוני, 2009
3. פרוני, 2009, עמ' 12
4. פלגי-הקר, 2005, עמ' 302
5. פרוני, 2009, עמ' 15
6. Maternal Feminism
7. ארליך, בתוך פרוני, 2009, עמ' 49
8. Kristina Dell, Mothers Talk Differently to Daughters than Sons: Study, Time, ‏13/11/2014
9. "בקול שונה", באתר סימניה
10. דונת, א. 2011