איילט צידון (בטורקית עות'מאנית : ایالت صیدا, קרוי גם : פאשאלוק צידון) הייתה איילט באימפריה העות'מאנית[1][2] בין השנים 1660–1864[3].
במאה ה-19 הורחב איילט צידון מהגבול עם מצרים עד נפת כסואן ("Keserwan District" (אנ')), כולל חלקים מפלסטינה ולבנון.
בשנת 1660 עיר הבירה של "איילט צידון" הייתה צפת. בין השנים 1660–1775 עיר הבירה הייתה צידון. בין השנים 1841–1775 עיר הבירה הייתה עכו. בין השנים 1841–1864 עיר הבירה הייתה ביירות.
היסטוריה
שליטים עות'מאנים שקלו ליצור את האיילט כבר בשנת 1585. המחוזות ביירות-צידון וצפת (שהקיפו חלק ניכר מהגליל) אוחדו תחת שלטונו של האמיר פח'ר א-דין השני[4].
האיילט נוצרה במהלך גלותו של פחר-אל-דין בין השנים 1515–1614, והורחבה בשנת 1660. איילט צידון המשיכה להיות כפופה במובנים מסוימים, הן בעניינים פיסקאליים והן פוליטיים, לפרובינציית דמשק. ממנו נוצרה.
למרות הסכסוכים בשנות ה-60 של המאה ה-19, משפחת מאן מילאה את התפקיד המוביל בניהול העניינים הפנימיים של איילט צידון עד סוף המאה ה-17, אולי מכיוון שלא ניתן היה לנהל את המחוז - לא בסנג'אק של צידון-ביירות - בלעדיהן.
בשנת 1775, כשאחמד אל-ג'זאר קיבל את איילט צידון, הוא העביר את הבירה לעכו. בשנת 1799, עכו התנגדה למצור שבראשו עמד נפוליאון בונפרטה.
כחלק ממלחמת מצרים-עות'מאנית בין השנים 1831–1833 (אנ'), אבראהים פאשא ממצרים כבש את עכו לאחר מצור קשה ב-27 במאי 1832. הכיבוש המצרי חיזק את היריבות בין דרוזים למרונים, שכן אבראהים פאשה העדיף בגלוי את הנוצרים בממשלו. בשנת 1840, מושל צידון העביר את בית מגוריו לביירות, מה שהפך אותה למעשה לבירה החדשה של איילט צידון. לאחר השיבה לשלטון העות'מאני בשנת 1841, הדרוזים ניתקו את בשיר השלישי אל-שיהאב, שהסולטאן העניק לו את התואר אמיר.
בשנת 1842 הציגה הממשלה העות'מאנית את קאימקאם, לפיה הר הלבנון תנוהל על ידי ממונה מרוני והאזורים הדרומיים יותר בקיסראואן ("Keserwan District" (אנ')) ו-נפת שוף ינוהלו על ידי דרוזים. שניהם יישארו תחת שלטונו העקיף של מושל צידון. הפרדה זו של לבנון התגלתה כטעות. המתיחות בין הכתות הדתיות גברה, ובשנת 1860 הן הסלימו לאלימות עדתית. בסכסוך שנערך בלבנון בשנת 1860, נהרגו אלפי נוצרים בטבח שהגיעו לשיאם עם מהומות דמשק ביולי 1860[5].
בעקבות הזעקה הבינלאומית שנגרמה על ידי הטבח, הצרפתים הנחיתו כוחות בצבא בביירות והעות'מאנים הקימו את המוטראריפארט של הר לבנון ("Mount Lebanon Mutasarrifate"(אנ')), מחוז מרוני-גדול יותר שיישלט על ידי הנוצרים הלא-לבנונים. ההסדר החדש סיים את המהומה, והאזור שגשג בעשורים האחרונים של האימפריה העות'מאנית.
כלכלה בלבנט
בחלק הדרומי של הלבנט, בתקופה העות'מאנית, מספר נמלים קטנים : ביירות, צידון, עכו, חיפה, שהיו שייכים ל"איילת צידון", ואילו יפו הייתה שייכת לאיילט דמשק ("Damascus Eyalet" (אנ')).
מסוף המאה ה-17 חוו נמלים אלה צמיחה כלכלית חזקה הקשורה לסחר בינלאומי במאזני הלבנט ושימשו כממסרים הן לעיר הבית שלהם והן לערי פנים כמו דמשק וירושלים. לצרפתים ובמיוחד למארסייליה, במאה ה-18 היה מונופול על סחר חוץ[6].
הצרפתים מכרו בעיקר בד המייצג שני שלישים מהיבוא מהלבנט בשנים 1760–1770, מחציתם סביב שנת 1780. שאר המוצרים של המטרופולין מייצגים 3 עד 16% מהמכירות בהתאם לשנה, אלה של הודו המערבית הצרפתית : (אינדיגו, סוכר, קפה שהתחרה עם זה של תימן. בין ההפקות הצרפתיות, החשובות ביותר היו נייר ותרבושים. הודו סיפקה "Carminic acid" (אנ'), צבע אדום פופולרי מאוד, וצפון אירופה, חלקי מתכת (ברזל, פלדה, פח, עופרת).
בתמורה, הלבנט ייצא בעיקר כותנה גולמית ומשי גולמי, בדים ופריטים אחרים, כגון אגוזים.
המסחר בוצע ב-מטבעות עות'מאניים. היקף סחר החוץ היה נתון בשינויים חזקים, בין 900,000 ל-4 מיליון לירה טורקית, תלוי בשנה, הקשורה למלחמת שבע השנים וולאחריה למלחמת העצמאות של ארצות הברית, אך גם לסכסוכים המקומיים שהשפיעו על סוריה העות'מאנית.
מדרום, הלבנט שמר גם על תנועה פעילה מאוד עם הנמלים העות'מאניים הגדולים, בעיקר קונסטנטינופול, סלוניקי ו-כיוס, כמו גם אלכסנדריה ו-דמיאט במצרים. בנוסף לסחורות, נמלי הלבנט ראו עולי רגל מוסלמים ממכה או עולי רגל נוצרים מארץ הקודש העוברים לידם. הלבנט ייצא בעיקר משי ובדים, ובתקופה מאוחרת יותר חיטה, טבק וסבון.
חטיבות מנהליות במאות ה-19-17
[7][8]
איילט צידון כלל שני סנג'קים במאה ה-17: סנג'אק צידון-ביירות וסנג'אק צפת.
איילט צידון כלל שבעה סנג'קים (מחוזות) בראשית המאה ה-19 : סנג'אק עכו, סנג'אק ביירות, סנג'אק צידון, סנג'אק טיירה, סנג'אק שכם, סנג'אק נצרת וסנג'אק טבריה.
מושלי האיילט
- עבדין פאשה (1685)
- קאבנוז אמד פאשה (1691/92 - 1694/95)
- קובאן פאשה אל-מטארג'י (1700–1703)
- ארסלן פאשה אל-מטארג'י (1703–1706)
- באשיר פאשה אל-מטארג'י (1706–1712)
- עת'מאן פאשה אבו טאוק ( 1712–1715 )
- באשיר פאשה אל-מטארג'י (1715–1717)
- עת'מאן פאשה אבו טאוק (1717–1718)
- ז'אנס אחמד פאשה (1716–1718)
- דמת חאפז אחמד פאשה (נובמבר 1722 - 1723/24; הקדנציה הראשונה)
- אחמד פאשה אבו טאוק ( 1723–1725 )
- עת'מאן פאשה אבו טאוק (1725–1726)
- Köprülü עבדאללה פאשה (1726 / 27–1728)
- סוליימן פאשה אל עזם (1728–1730)
- אחמד פאשה אבו טאוק (1730–1734)
- סעדדין פאשה אל עזם (1734–1737)
- איברהים פאשה אל עזם (1737–1741)
- אסעד פאשה אל עזם (1741–1742)
- יעקוב פאשה (1742)
- איברהים פאשה אל עזם (1742–1744)
- סעדדין פאשה אל עזם (1744–1748)
- עת'מאן פאשה אל-מוחאסיל ( 1748–1750 )
- מוסטפא פאשה אל-קוואס (1750–1752)
- סעדדין פאשה אל-עזם (1752–1753)
- מוסטפא פאשה אל-קוואס (1754–1755)
- מוסטפא פאשה אל עזם (1755–1756)
- סעדדין פאשה אל-עזם (1756–1759)
- נועמאן פאשה (1760–1763)
- מוחמד פאשה אל-עזם (1763–1770)
- דרוויש פאשה אל-קורג'י (1770–1771)
- דאהר אל-עומר (1771–1775)
- רג'ב פאשה (1772)
- מאלק מוחמד פאשה (1775)
- אחמד אל-ג'זאר (1775–1804)
- סולימאן פאשה (1804–1819)
- באשיר שיהאב (1819)
- עבדאללה פאשא (1820-1822)
- דרוויש מהמד פאשה (1822)
- מוסטפא פאשה (1822–1823)
- עבדאללה פאשא (1823-1832)
- שלטון מצרים ( 27 במאי 1832 - 10 באוקטובר 1840)
- חוסיין עבד אל-האדי (1833 - לפני 1840)
- קושה אחמד זקרייה פאשה (נובמבר 1840 - מרץ 1841)
- אנסטה / חסקי מחמד סלים פאשה (מרץ 1841 - דצמבר 1841)
- איזט אחמד פאשה (דצמבר 1841 - יולי 1842)
- מוסטפא פאשה (1842)
- סלים פשה (1842)
- אמר פשה (Mihaylo Lattas) (1842 - 7 בדצמבר 1842)
- איאסלי אסד מהמד מוחלי פאשה (אוגוסט 1842 - 9 באפריל 1845)
- יוזגאטלי מחמד ושיה פאשה (9 באפריל 1845 - ינואר 1846)
- מוהנדיס מהמד כמיל פאשה (ינואר 1846 - ספטמבר 1847)
- מוסטפא שריפי פאשה (ספטמבר 1847 - יולי 1848)
- סאליה ויק פאשה (אוגוסט 1848 - ספטמבר 1851; הקדנציה הראשונה)
- פפה מחמד אמין פאשה (ספטמבר 1851 - ספטמבר 1852)
- סאליה ואמיק פאשה (ספטמבר 1852 - מרץ 1855; הקדנציה השנייה)
- מחמוד נדים פאשה (מרץ 1855 - דצמבר 1855)
- סאליה ויק פאשה (דצמבר 1855 - יולי 1857; הקדנציה השלישית)
- ארנבד מחמד קורשיד פאשה (יוני 1857 - 17 ביולי 1860)
- פואד פאשה (17 ביולי 1860 - 9 ביוני 1861)
- צ'ארלס-מארי-נאפוליון דה בופור ד'הוטפול (16 באוגוסט 1860 - 5 ביולי 1861; דה-פקטו כחלק מהמשלחת הצרפתית בסוריה ("Règlement Organique (Mount Lebanon)" (אנ')))
- קייסירילי אמד פאשהר (1860–1863)
- מחמד קבולי פאשה (1863–1864)
- מחמד קורשיד פאשה (1864–1865)
תמונות
-
"איילט צידון" (שנת 1851)
-
מפה של
האימפריה העות'מאנית שנערכה בשנת 1680 על ידי Frederik de Wit, איילט צידון מסומן בחץ אדום
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ איילט היה היחידה השלטונית הגדולה בימי אימפריה העות'מאנית עד לתקופת הטנזימאט. האיילט הוחלף בווילאייט ב-1864. המושל שעמד בראש המערכת הפיאודלית של איילט היה מכונה "ביילרביי"
- ^ אזורים אדמיניסטרטיבים Macgregor, John (1850). Commercial statistics: A digest of the productive resources, commercial legislation, customs tariffs, of all nations. Whittaker and co. p. 12. Retrieved 2013-02-25
- ^ בעיות באוטונומיות העות'מאניות בסוריה במאות ה-16 וה-17 Abdul-Rahim Abu-Husayn, Problems in the Ottoman Administration in Syria During the 16th and 17th Centuries: The Case of the Sangiaccato of Sidon-Beirut, in International Journal of Middle East Studies, vol. 24, n. 04, 1992, p. 673, DOI:10.1017/S002074380002239X
- ^ Winter, Stefan (2010-04-30). The Shiites of Lebanon under Ottoman rule, 1516–1788. Cambridge University Press. p. 120. ISBN 978-0-521-76584-8.
- ^ Gabor Agoston; Bruce Alan Masters (2009). Encyclopedia of the Ottoman Empire. Infobase Publishing. p. 330. ISBN 978-1-4381-1025-7. Retrieved 2013-02-25
- ^ Daniel Panzac, "Commerce et commerçants des ports du Liban Sud et de Palestine (1756-1787)", Revue du monde musulman et de la Méditerranée, no 55-56, 1990, p. 75-93
- ^ מרד בפלסטין במאה השמונה עשרה: עידן שייח זאהיר אל-אומאר Joudah, Ahmad Hasan. Revolt in Palestine in the Eighteenth Century: The Era of Shaykh Zahir Al-ʻUmar. (1986) Kingston Press
- ^ אנשי העולם - לבנון World Statesmen — Lebanon
.png)
.jpg)
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
