PROFILBARU.COM

אולמפ דה גוז'
Olympe de Gouges
	דיוקן פסטל מאת הצייר אלכסנדר קוחרסקי
לידה	7 במאי 1748; מונטובן, צרפת
הוצאה להורג	3 בנובמבר 1793 (בגיל 45); פריז, הרפובליקה הצרפתית הראשונה
שם לידה	Marie Gouze
מדינה	צרפת
שם עט	Olympe de Gouges
שפות היצירה	צרפתית, אוקסיטנית
יצירות בולטות	הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
בן או בת זוג	Louis Aubry (24 באוקטובר 1765–?)
צאצאים	Pierre Aubry de Gouges
חתימה

אולֶמפּ (אולימפיה) דה גוז' (בצרפתית: Olympe de Gouges; ‏7 במאי 1748 – 3 בנובמבר 1793) הייתה מחזאית ועיתונאית צרפתייה, שכתביה הפמיניסטיים הגיעו לקהל רחב. דה גוז' תמכה בדמוקרטיה, ובזמן המהפכה הצרפתית דרשה מתן אותן זכויות לנשות צרפת, כפי שדרשו הגברים הצרפתים לעצמם. ב"הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות", שניסחה דה גוז' ב-1791, היא יצאה כנגד נוהגי הפטריארכיה הגברית ונגד עצם הרעיון של אי השוויון בין גברים ונשים. בתקופת שלטון הטרור היא הוצאה להורג בגיליוטינה בשל מה שהוגדר כ"שמרנותה וקרבתה לז'ירונדינים".

קורות חייה

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת

נולדה כמארי גוז' למשפחה מהמעמד הבינוני בעיר מונטובאן (צר') שבמחוז טארן וגארון בדרום מערב צרפת. אביה היה קצב ואמהּ כובסת. גוז' האמינה שהיא בתו הבלתי-חוקית של ז'אן ז'אק לפרנק, המרקיז מפומפיניאן, שדחה את הטענה משהועלתה בפניו.

בהיותה בת 17 אולצה גוז' להינשא ללואי-איב אוברי, טבח מפריז. בספרה האוטוביוגרפי למחצה "Mémoire de Madame de Valmont contre la famille de Flaucourt" כתבה: "הושאתי לאדם שלא אהבתי, ושלא היה עשיר או מיוחס. הוקרבתי ללא סיבה אשר יכלה לפצות על הדחייה שחשתי כלפי אותו אדם". אוברי מת כשנתיים לאחר הנישואים, כמה חודשים לאחר שנולד לה תינוק ממנו. בשנת 1770 עברה גוז' לגור בפריז יחד עם בנה פייר, כשהיא מאמצת לעצמה את השם "אולמפּ דה גוז'".

דה גוז' הייתה בעלת השכלה ממוצעת יחסית לבנות דורה. היא ידעה לקרוא היטב, אך לקתה בכתיבה, כמו הרבה אירופאים בתקופתה. היא חיה עם מספר גברים שתמכו בה כלכלית, והייתה לאשת חברה מבוקשת בסלונים בפריז. היא שאפה להתערות באליטה ולהיפטר ממבטאה הפרובינציאלי. בסלונים הספרותיים והפילוסופיים של פריז פגשה סופרים ופוליטיקאים רבים, והושפעה בין השאר מרעיונותיהם של אונורה מיראבו וקונדורסה וכן מהגותו של ז'אן-ז'אק רוסו . דה גוז' האמינה בשוויון מוחלט בין כל בני האדם, בחלוקת הון צודקת ובסיוע לחלשים. היא בקשה לחלוק את דעותיה עם הציבור, ולשם כך הקימה תיאטרון חובבים, פרסמה יצירות שונות והגישה מחזות לתאטרונים ממוסדים.

בשנת 1784 החלה לכתוב מסות, מאמרים, ומחזות המעידים על מודעות חברתית עמוקה. בשנה זו כתבה גם מחזה בשם "זאמור ומירזה - עבדות השחורים" המביע התנגדות לעבדות, אשר פורסם גם בכותרת "L'Esclavage des Nègres" (עבדות השחורים). בשל היותה אישה, ובשל נושאו השנוי במחלוקת של המחזה, לא פורסם המחזה עד לשנת 1789 והועלה על הבמה רק ב-1792, כאשר המהפכה הצרפתית הביאה לשינוי חברתי שאיפשר זאת. במקביל למאבקה להעלות את המחזה על הבמה, כתבה דה גוז' מאמרים בנושאים הקשורים במגדר - כמו הזכות לגירושים והזכות לקיים יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואים.

המהפכה הצרפתית

כשפרצה המהפכה קיבלה אותה דה גוז' בברכה, אך עד מהרה התפכחה, והבינה כי ה"אחווה" (fraternité) לה הטיפו המהפכנים היא אחווה גברית, וכי זכויות האדם אינן כוללות את זכויות האישה.

ב-1791 הצטרפה לאגודת "ידידי האמת" (המוכרת יותר בשם "החוג החברתי" - Cercle Social), שבין היתר הטיפה למתן זכויות חוקיות ופוליטיות שוות לנשים. האגודה נפגשה בביתה של סופי דה קונדורסה. כאן הביעה לראשונה את המימרה המפורסמת "האישה היא בעלת הזכות לעלות לגרדום; עליה לקבל גם את הזכות לעלות לדוכן הנואמים".

הצהרת זכויות האישה והאזרחית

הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות, 1791; עמוד ראשון

בשנת 1791, לאחר קבלת החוקה הצרפתית, הייתה דה גוז' מודאגת מכך שהחוקה אינה מקנה לנשים את זכות הבחירה, אינה משווה את מעמד הנשים לזה של הגברים במסגרת מוסד הנישואים, אינה מעניקה להן את הזכות להתגרש, ואינה מעניקה לנשים את זכות הקניין. מכיוון שכך, חיברה מסמך שלדעתה הוא מסמך משלים לחוקה, בו תינתנה לנשים כל הזכויות המגיעות להן.

המסמך "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" נפתח במבוא בו היא דורשת הסבר מדוע משועבדות הנשים ומוגדרות כבנות המין הנחות. לאחר פיסקת הפתיחה היא מנסחת את הצהרת זכויות האישה והאזרחית, ומבקשת שזו תתקבל על ידי האספה המחוקקת במושבה הבא. את הדרישה לשוויון הזכויות מבססת גוז' על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן מחשבות. גוז' מהללת גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה.

ההצהרה עצמה מנוסחת באותו אופן עצמו בו מנוסחת הצהרת זכויות האדם והאזרח, אך דה גוז' שינתה כל מקום בו מופיעה המילה "אדם" ל"גבר ואישה"; כמו כן הדגישה גוז' במילה "במיוחד" את "הזכות להתנגד לדיכוי".

דה גוז' הוסיפה עוד כמה זכויות נוספות: זכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו אף אם אינם נשואים, זכות הפיכת הגירושים להליך חוקי, ולבסוף זכותן של הנשים לבעלות על רכוש - שינוי בחקיקה האזרחית שיאפשר לנשים לקבל החלטות באופן עצמאי.

בדברי הסיום של ההצהרה קראה דה גוז' לנשים להתעורר ולגלות כי הן אכן זכאיות לזכויות המופיעות בהצהרה. היא קובעת כי התבונה היא לצדן, וכי אל להן לסבול עוד את המצב בו יתרונות המהפכה מגיעים לגברים בלבד, מצב הנשען על מוסריות מיושנת, לפיה האישה נחותה מן הגבר.

ההצהרה מסתיימת ב"אמנה חברתית בין הגברים לנשים", המושפעת מספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, "האמנה החברתית". האמנה קוראת לשיתוף פעולה קהילתי, ולחלוקה שווה של הרכוש בין הבעל לאישה: הרכוש יהיה שייך לשניהם, וכן לילדיהם. במקרה של גירושין יש לחלק את המקרקעין שווה בשווה. גוז' קראה לעשירים לאמץ את ילדי העניים, ולהביא כך לחלוקה צודקת יותר של רכוש הקהילה. כן קראה להגנת החוק על אלמנות ונשים צעירות מפני גברים המבטיחים להן הבטחות שווא.

ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, במיוחד ב"מצעד על ורסאי". זכות ההצבעה לנשים התקבלה בצרפת רק מאה וחמישים שנה ויותר לאחר כתיבת הצהרתה של דה גוז', עם קבלת החוקה שכוננה את הרפובליקה הצרפתית הרביעית בשנת 1946.

סוֹפה

דה גוז' הייתה מעורבת בכל עניין בו ראתה אי צדק. היא התנגדה להוצאתו להורג של המלך לואי ה-16, הן בשל התנגדותה העקרונית לעונש מוות, והן מכיוון שהעדיפה מלך כנוע בעל סמכויות מוגבלות על פני האפשרויות של הקמת מלוכה גולה שתשאף לשוב לשלטון.

כאשר נכזבו שאיפותיה אלו, היא הפכה מתלהמת יותר בכתיבתה. ב-2 ביוני 1793 היעקובינים אסרו את הז'ירונדינים, שהיו בעלי בריתה הפוליטיים, ורבים מהם נשלחו לגיליוטינה. באותם ימים פרסמה מאמר בשם "שלוש קלפיות, או בריאות המדינה, מאת משקיף אווירי" (Les trois urnes, ou le salut de la Patrie, par un voyageur aérien). במאמר היא דרשה משאל עם שיבחר בין שלוש צורות ממשל: רפובליקה אחת בלתי ניתנת לחלוקה, פדרציה, או מלוכה חוקתית. מאמר זה הביא למאסרה, בגלל האפשרות השלישית שנכללה בו – החזרת השלטון המלוכני. על פי חוקי שלטון הטרור, קריאה להחזרת השלטון המלוכני נחשבה לעברה חמורה. היא שהתה בכלא שלושה חודשים, וניסתה להגן על עצמה ללא עורך דין. היא פרסמה באמצעות חבריה שני טקסטים, בהם סיפרה על החקירות שעברה, וגינתה את שלטון הטרור. דה גוז' נדונה למוות ב-2 בנובמבר 1793 והוצאה להורג למחרת בעריפת ראשה בגיליוטינה .

מורשתה

גוז' היא דמות אהודה בצרפת, במיוחד בקרב התנועה הפמיניסטית. שלא כחלוצה אחרת של הפמיניזם, בת זמנה, מרי וולסטונקראפט, כתביה של דה גוז' - הרדיקליים בהרבה - זכו במהלך השנים לתשומת לב מועטה יחסית. לאחר מלחמת העולם השנייה התעורר העניין בה, והעיסוק בדמותה ובכתביה הלך וגבר.

ב-1981 פרסם ההיסטוריון אוליבייה בלאן (צר') ביוגרפיה ראשונה של דה גוז', שנסמכה על מקורות בני תקופתה. ב-1989, במלאת מאתיים שנה למהפכה הצרפתית, גבר מאוד העיסוק בדמותה. הכְּתבים שלה נקראו, הועלו על הבמה ונערכו מחדש.

דה גוז' היא נושא הרומן "אולמפ" ("אולימפיה") מאת הסופרת הצרפתייה ז'נבייב שובל (Genevieve Chauvel), כמו גם של ביוגרפיות רבות ויצירות אומנות פלסטית.

על שמה של דה גוז' נקראים תיאטראות, בתי ספר, בתי חולים, דרכים וכבישים במקומות רבים בכל צרפת, במיוחד בעיר הולדתה מונטובאן.

ב-6 במרץ 2004 נקראה על שמה כיכר ברובע השלישי של פריז. במעמד קריאת הכיכר על שמה נכחה סגנית ראש עיריית פריז, אן אידלגו, והוקראו קטעים נבחרים מהצהרת זכויות האישה והאזרחית.

במהלך השנים עלו דרישות לקבורתה מחדש של דה גוז' בפנתיאון. שרידיה של דה גוז', כשרידי קורבנות אחרים של שלטון הטרור, נקברו בקברי אחים, אך הדבר לא מנע בעבר קבורה סמלית של גדולי האומה בצרפת שנפלו קורבן לשלטון הטרור, כקונדורסה. מספר עצומות הופנו לנשיא הרפובליקה, ובנובמבר 1993, במלאת מאתיים שנה להוצאתה להורג הפגינו רבים לפני הפנתיאון בדרישה לקבורתה בין גדולי האומה. בבחירות לנשיאות צרפת בשנת 2007 הודיעה המועמדת לנשיאות, סגולן רויאל כי אם תזכה בבחירות תדאג לקבורתה של דה גוז' בפנתיאון.

בשנת 2014 החליט נשיא צרפת דאז, פרנסואה הולנד, שלא להכניס את אולמפ דה ג'וז לפנתאון של פריז - היכל מנוחתם של גדולי האומה הצרפתית. בשנת 2016 הוצב פסלהּ בבניין האספה הלאומית מול פסלו של המנהיג הסוציאליסטי ז'אן ז'ורס.