שלא כמו הכרזת העצמאות של ארצות הברית, היא אמורה להיות בעלת משמעות אוניברסלית. היא מגדירה לא רק את הזכויות של אזרחים צרפתים אלא של "כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל".
"סעיף ראשון – בני אדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווים בזכויותיהם. ניתן להצדיק הבחנות בחברה רק בשל התועלת הכללית".[1]
עקרונות אלה שנוסחו בהצהרה הם בעלי ערך חוקתי בחוק הצרפתי בן ימינו, ואפשר להשתמש בהם על מנת להתנגד לחקיקה או לפעולות ממשלתיות אחרות.
אימוץ ההכרזה
תרגום לעברית של הצהרת זכויות האדם והאזרח, שנערך בהולנד לאחר הכרזת הרפובליקה הבטאווית ב-31 בינואר 1795.
בזמן שההצהרה נוסחה ונתקבלה על ידי המרקיז דה לה פאייט ואומצה על ידי האספה הלאומית, היא הייתה אמורה להיות חלק ממעבר ממלוכה אבסלוטית למלוכה חוקתית. רבים מהעקרונות בהצהרה מטרתם להתנגד למוסדות ולנוהגים של המשטר הישן בצרפת שלפני המהפכה. למעשה, צרפת נעשתה לרפובליקה תוך זמן קצר, אך מסמך זה נותר כאבן יסוד.
הצהרת עקרונות זו הכילה את הגרעין של ארגון מחדש רדיקלי בהרבה של החברה מזה שכבר אירע. רק שישה שבועות לאחר כיבוש הבסטיליה, ושלושה שבועות לאחר ביטול הפאודליזם, ההצהרה הכריזה על הדוקטרינה של שלטון עממי והזדמנויות שוות:
סעיף 3 – "מקורו של כל שלטון באומה, ואין אף אדם שיכול לטעון לסמכות כלשהי שאינה מגיעה ממנה באופן ברור".
עיקרון זה נוגד את המצב הקדם-מהפכני, שבו הדוקטרינה הפוליטית של המלוכה טענה כי המקור לחוק הוא בזכות האלוהית של המלך.
מסעיף 6 – "כל האזרחים, השווים בעיני החוק, זכאים באופן שווה למשרות שלטוניות, כהונות ציבוריות ותפקידים ציבוריים, על פי יכולותיהם וללא כל הבחנה לבד מכישרונם ותכונותיהם".
שוב, עיקרון זה מנוגד באופן ברור לחלוקה הקדם-מהפכנית של החברה לשלוש שדרות (הכנסייה, האצולה ושאר האוכלוסייה, הידועה כשדרה השלישית), כאשר לשתי השדרות הראשונות היו זכויות מיוחדות. בייחוד, הוא מנוגד לרעיון של אנשים ש"נולדים" לתוך האצולה או למעמד אחר, ונהנים מזכויות מיוחדות בשל כך.
לכל האזרחים מובטחות הזכויות של "חירות, רכוש, ביטחון, והתנגדות לדיכוי". ההכרזה טוענת כי הצורך בחוק נובע מהעובדה ש "...הזכויות הטבעיות של כל אדם קיימות כל עוד הן אינן מפריעות לאדם אחר ליהנות מאותן הזכויות". כך, ההכרזה רואה את החוק כ"ביטוי של הרצון הכללי", המיועד לסייע לשוויון הזכויות הזה ולאסור על כל "מעשה שמזיק לחברה".
ההצהרה גם העמידה כמה אמצעים הדומים לאלה של החוקה האמריקאית ומגילת הזכויות האמריקאית, שנוסחו באותה השנה. כמו החוקה האמריקאית, היא דנה בצורך לספק ביטחון כללי, ומנסחת כמה עקרונות כלליים של מיסוי, במיוחד השוויון במיסוי (הבדל חשוב מהתקופה הקדם-מהפכנית, אז הכנסייה והאצולה היו פטורות מרוב המיסים). היא גם מדגישה את הזכות הציבורית לשקיפות, המכריחה את הממשל לגלות כיצד השתמשו בכספי הציבור. כמו מגילת הזכויות האמריקאית, היא אינה מאפשרת יישום רטרואקטיבי של חוק פלילי ומציבה עקרונות נוספים כמו הנחת חפותו של אדם עד שהוכח אחרת, חופש הדיבור והעיתונות, וכן חופש דתי קצת פחות כולל – "כל עוד... הביטוי של הדעות הדתיות שלהם אינו פוגע בסדר הציבורי כפי שנקבע בחוק". היא מאשרת את הזכות לקנין, תוך שמירה על זכויות הציבור: "...וישנו פיצוי על הרכוש".
כשרובספייר (אחד ממנהיגיה הבולטים של המהפכה) ישב בכלאו לפני הוצאתו להורג בגיליוטינה שותפו לתא נשא את ראשו אל עבר ההצהרה שהייתה תלויה על קיר התא ואמר לו: "לפחות את זה השגנו".
השפעה כיום
על פי ההקדמה לחוקה של הרפובליקה הצרפתית החמישית (שנתקבלה ב-4 באוקטובר1958, והיא החוקה הנוכחית כיום), לעקרונות שנוסחו בהצהרה יש ערך חוקתי. חוקים ותקנות רבות בוטלו מכיוון שהם לא התאימו לעקרונות אלה כפי שפירשה אותם מועצת המדינה הצרפתית.
לעקרונות רבים בהצהרה מ-1789 יש השפעות מרחיקות לכת כיום:
חקיקה בענייני מיסוי או חקיקה אחרת שמבדילות ללא סיבה בין אזרחים, מבוטלות, מכיוון שהן נגד החוקה.
הצעות לאפליה מתקנת נידחות מכיוון שהן נגד עקרון השוויון, בגלל שהן יוצרות קטגוריות של אנשים שמקבלים זכויות רבות יותר מלידה.
על הממשלה נאסר להציב גבולות חוקיים על אסיפות, מכיוון שחופש האספה הוא זכות בסיסית.
