אבנר כהן (נולד ב-1951) הוא פרופסור במכון מידלברי ללימודים בינלאומיים במונטריי (Middlebury Institute of International Studies at Monterey). כהן מתמחה בחקר ההיסטוריה של פיתוח נשק גרעיני ברחבי העולם ומניעת הפצתו (Non-Proliferation) ובפרט מדיניות הגרעין הישראלית. הוא פרסם ספר פורץ דרך בתחום זה, בשנת 1998 ("ישראל והפצצה", הופיע מאוחר יותר במהדורה עברית בשנת 2000).
כהן החל את מחקריו בנושאי נשק גרעיני בתחילת שנות ה-80, מנקודת מבטו של פילוסוף שחקר את הדילמות של העידן הגרעיני: רכישה, הרתעה ותפוצה של הנשק. חלק גדול מעבודותיו המוקדמות, בתחילת אמצע שנות השמונים, התמקד בדילמות המוסריות של העידן הגרעיני[2]. רק באמצע שנות השמונים המאוחרות, בין השאר בעקבות החשיפות של מרדכי ואנונו ב-1986, החל כהן להסתקרן מהמוזרויות של תוכנית הגרעין של ישראל הייחודית. בשנת 1987 ערך ופרסם קובץ מחקרים בעברית, "אנושות בצל האטום" (שפורסם שנה קודם באנגלית ועודכן בעקבות פרשת ואנונו)[3]. ב-1989 התפרסם ספרו "העידן הגרעיני כהיסטוריה מוסרית", במסגרת סדרת אוניברסיטה משודרת (בה גם הקליט הרצאה ששודרה בגלי צה"ל), העוסק בלגיטמציה המוסרית של הנשק הגרעיני ומספק סקירה היסטורית של התפתחותו[4].
ישראל והפצצה
הספר "ישראל והפצצה" הוא סיפור המעשה ההיסטורי של הקמת הכור הגרעיני בדימונה, התנהלותה של ישראל מול ארצות הברית בסוגיות הפיקוח הגרעיני וסיפורה של מדיניות העמימות הישראלית בתחום הגרעין. בספר נחשפו לראשונה פעילותה של מדינת ישראל בנושא הגרעיני ותגובתה של ארצות-הברית על פעולות אלה. הספר מבוסס על אלפי מסמכים שאסף המחבר בארכיונים בישראל ובעולם, על כמאה וחמישים ראיונות עם אישים ישראלים, עם דמויות מפתח בממשל האמריקני ועל מקורות מידע נוספים.
אבנר כהן הגיש את טיוטת ספרו לצנזורה הצבאית, שסירבה לקרוא אותו. לאחר דין ודברים פסלה באופן גורף את כל כתב היד. כהן החליט לפרסם את הספר בארצות הברית, והוא יצא לאור בשנת 1998 בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קולומביה. לכהן הובהר כי הגעתו לארץ תביא למעצרו, במשך שנה ניסה ללא הצלחה לבטל את צו המעצר[1]. במרץ 2001 הוא שב לישראל[5]. כהן לא נעצר אך נחקר בישראל על ידי ההממונה על הביטחון במשרד הביטחוןיחיאל חורב וצוותו, מיד עם שובו, במשך 10 ימים[6]. לאחר שהוכח שהוא לא נחשף למסמכים חסויים במהלך כתיבת הספר, והעובדה שבמהלך שירותו הצבאי לא נחשף למידע בנושא, נאלץ חורב לסגור את תיק החקירה[7]. חלק מהמסמכים שאותם חקר כהן היו מארכיון "יד לוי אשכול" בירושלים, שאותם הורה חורב אחר כך להעביר לגנזך המדינה[8].
בפרסומים נוספים הביע כהן את דעתו כי מדיניות העמימות בה נוקטת ישראל באשר לשאלת הימצאו של נשק גרעיני בידיה, היא אנכרוניסטית ובלתי דמוקרטית ו"יצרה ציבור בור, פחדן, ציבור שבמובן מסוים בגד בחובות האזרחיות הדמוקרטיות שלו", וכי "לא ניתן לקיים תהליכים בריאים של קבלת החלטות בדמוקרטיה, או להיזהר מכשלים של חשיבה קבוצתית, תוך מחויבות לעמימות". בהקשר זה טוען כהן, כי המצב בו כל המומחים לתחום הגרעין הם חלק מהמערכת הממשלתית, מביאה להגברת תלותם של מקבלי ההחלטות (ראש הממשלה ושר הביטחון) בבירוקרטיה המקצועית, מה שמגביר מאוד את הסבירות לכך שראש הממשלה יקבל תמיד את המלצות הדרג המקצועי, וכך הסיכויים שהוא יכתיב מדיניות הסותרת את עמדתו של ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ויתר הפקידות המקצועית, עלולה להיות קטנה[9][10].
לטענתו, העמימות אף פוגעת באינטרסים של ישראל. לדבריו, נטישת מדיניות העמימות תעניק לישראל לגיטימציה והכרה בינלאומית. ב-2005 פרסם את ספרו "הטאבו האחרון - סוד מצבה הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו", בו סקר את סיפור פיתוח הכור בדימונה, בעיקר מן ההיבט הפוליטי, ופירט את הסיבות להתמגדותו למדיניות. פרופסור ברוך קימרלינג, בסקירה שכתב על הספר, מציין כי עם זאת כהן הוא חסיד של חובת ישראל להיות מצוידת בנשק גרעיני[11].
כהן אישר הערכות שפורסמו על ידי מקורות זרים בעבר, ולפיהן ישראל ביצעה במלחמת יום הכיפורים תנועות שמהן השתמע על העלאת הכוננות הגרעינית. "נראה שבשניים או שלושה מקרים במהלך המלחמה, הוכרזה 'כוננות אסטרטגית' (שם הקוד לכוננות גרעינית): פעמיים בשבוע הראשון של המלחמה, ופעם ב-17 או ב-18 באוקטובר, בתגובה לכוננות של מערך טיליסקאד סובייטיים במצרים. האמונה היא שהכוננויות הללו כללו שינויי 'מצבים' שונים, כמו שינוע של טילי היריחו מאתרי האפסון שלהם, תדלוקם ופעולות קשורות שונות"[12].
בספרו "The Worst Kept Secret: Israel's Bargain with the Bomb" טוען כהן, כי בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, בתקופה שממשלת ישראל נאלצה להחליט על עמדתה ביחס לחתימה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, החליטו עורכי העיתונים היומיים, ידיעות אחרונות, מעריב והארץ על צנזורה מרצון. כהן מציין כי אף מאמר מערכת לא פורסם בנושא וכי "הצנזורה ממילא לא יכלה לפסול מאמרי דעה, כך שההסבר חייב להיות אחר". להערכתו, "העורכים והכותבים הם שהחליטו על דעת עצמם לא לכתוב על הנושא הגרעיני, משוכנעים ש'קדושת הביטחון' מחייבת שתיקה". כהן אף טוען כי: "הצנזורה והצנזורה העצמית בנושא הזה הולכות יד ביד. בוודאי בתקופה ההיא ובמידה לא קטנה עד עצם היום הזה".
