"ברטולד ומנפרד וייס" היה מפעל השימורים ההונגרי הראשוןהכניסה לתשלובת בשנות ה-50 של המאה ה-20
מפעל השימורים של ווייס, שקדם למפעלים בצ'פל, הוקם במקור על ידי מנפרד וייס ואחיו ברטולד בכיכר לוולדה ברובע 7 בבודפשט בשנת 1882. כמה חודשים אחר כך עבר המפעל לדרך שורוקשארי בדרום העיר.[1] משנת 1886 ייצר המפעל גם מחסניות ולאחר מכן גם התחמושת. בשנת 1892 עבר "מפעל התחמושת ווייס מנפרד" לצ'פל, בשל פיצוץ שהתרחש במפעל באותה תקופה במיקומו הקודם. ארבע שנים לאחר מכן, ברטולד וייס פרש. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 הוסיף מנפרד למפעל כור היתוך, בית יציקה, ומחלקת ערגול פלדה.
הלקוח העיקרי היה הצבא. במהלך מלחמת העולם הראשונה מספר העובדים במפעל התרחב לכמעט 30,000, אך לאחר המלחמה צנח לפחות מ־6,000. בסוף המלחמה ממש עבדו במפעלים 28,000 עובדים, המפעל השתרע על שטח של 2,500 דונם וכלל 216 בניינים.[2] באותה עת ייוצרו עשרות מיליוני קליעי תחמושת עבור פולין שקיבלה אותם כסיוע צבאי הונגרי והשתמשה בתחמושת במלחמה הפולנית-סובייטית. לאחר נפילת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית הכובשים הרומנים גנבו על רוב ציוד המפעל והייצור נפל.
לאחר המלחמה הזו עבר המפעל לבניית מחרטות, מכונות תפירה, כיריים למטבח ואופניים. בהמשך התחיל לייצר גם מכוניות ומטוסים. בתחילת שנות העשרים התחילו מפעלי וייס, בשיתוף עם מפעלי הפלדה וויטקוביץ, לייצר צינורות בצ'פל. לאחר מותו של מנפרד וייס ב -1922, המפעל המשיך להיות מנוהל על ידי בנו וחתנו. עד שנת 1929 הקימו ייצור תנורים, אחים וקמינים. לקראת סוף העשור החל גם ייצורם של מנועי מטוסים, קרונות רכבת, קטרים וטרקטורים. מספר רישיונות נרכשו בחו"ל להשקת קווי ייצור חדשים, כגון: גנום-רון, היינקל, פוקר וקפרוני למטוסים, שטייר דיימלר פוך לאופניים ופפאף למכונות תפירה.
באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, המפעל העסיק כבר 15,000 עובדים. במהלך מלחמת העולם השנייה יוצרו במפעלים משורייני WM וגם טנקים ורכבי שטח כמו כן מנועי מטוסים DB-605 עבור מטוסי Me 210.[3] המפעל ספג נזקי כבדים עקב הפצצות בעלות הברית.
היסטוריה אחרי משפחת וייס
בשנת 1944, במהלך הכיבוש הגרמני, הבעלים היהודים נעצרו על ידי הגרמנים והמפעל נשלט על ידי האס אס. במהלך המלחמה נגרם כאמור נזק עצום למפעל ולציודו, בשל הפצצות בעלות הברית, כדי למנוע ייצור עבור המאמץ המלחמתי הגרמני. רוב הרישומים של סוגי המכונות, התקנים, הנהלים וכוח העבודה המיומן הושמד, התפזר ורבים מהעובדים נהרגו. החלפת המכונות גרמה לקשיים גדולים, אך נעשו מאמצים רבים לא רק בגלל הצורך של השוק המקומי, אלא כיוון שהמפעל היה צריך לייצר עבור הצבא הסובייטי, שגירש את הגרמנים מהונגריה, חלקי רכב להמשך המלחמה. בשנת 1947, 90 אחוז מייצור המפעל היה כפיצויי מלחמה עבור ברית המועצות.
המפעל היה משנת 1946 תחת פיקוח המדינה, אך הבעלות עליו של משפחת וייס-קורין לא נפסקה עדיין, אבל בשנת 1948 התשלובת הולאמה לחלוטין והפכה ל WM תשלובת לאומית של מפעלי פלדה ומתכת. בין השנים 1948–1950 מונה פרנץ בירו (1904–2006), אחיו של מתיאש ראקושי, כמנהל הכללי של המפעל. משנת 1950 עד 1956 שם המפעל היה "מתיאש ראקושי מפעלי עבודות ברזל ומתכת", ואז משנת 1956 שונה שוב ל"תשלובת מפעלי פלד ומתכת צ'פל". במהלך שנות התיעוש הכפוי, ייצור מכונות וכלים במפעל המשיך לצמוח, אך כאשר המדיניות התעשייתית השתנתה בשנת 1954, הייצור נפל. במהלך העשורים לאחר מכן צמח שוב הייצור והתגוון כתוצאה משיתוף הפעולה הכלכלי של הגוש הקומוניסטי ה-KGST ועקב יצוא משמעותי למערב. משנות ה-70 של המאה ה-20 כמעט מחצית הייצור היה מיועד ליצוא למערב.
