יש לפשט ערך זה: הערך מנוסח באופן טכני מדי, וקשה להבנה לקהל הרחב.
יש להוסיף מבוא אינטואיטיבי שיסביר את הרעיונות והמושגים בצורה פשוטה יותר, רצוי בליווי דוגמאות ותוך שימוש באמצעים אינפוגרפיים. אם אתם סבורים כי הערך איננו ברור דיו או שיש נקודה שאינכם מבינים בו, ציינו זאת בדף השיחה שלו. יש לציין כי ערכים מדעיים רבים מצריכים רקע מוקדם.
יש לפשט ערך זה: הערך מנוסח באופן טכני מדי, וקשה להבנה לקהל הרחב.
יש להוסיף מבוא אינטואיטיבי שיסביר את הרעיונות והמושגים בצורה פשוטה יותר, רצוי בליווי דוגמאות ותוך שימוש באמצעים אינפוגרפיים. אם אתם סבורים כי הערך איננו ברור דיו או שיש נקודה שאינכם מבינים בו, ציינו זאת בדף השיחה שלו. יש לציין כי ערכים מדעיים רבים מצריכים רקע מוקדם.
"החבר לנין מנקה את האדמה מזוהמה" (המוצגת בתור שני מלכים, כומר ואיש עסקים), מאת ויקטור דנישעון הדין של הקומוניזם עומד לחתוך את ראש הקפיטליסט בהגיעו לחצות. בכותרת כתוב: "השעה האחרונה!"
תעמולהקומוניסטית או פרסום קומוניסטי היא קידום אמנותי וחברתי של אידאולוגיית הקומוניזם, תפיסת העולם הקומוניסטית והאינטרסים של התנועה הקומוניסטית. אף שהמונח נוטה לשאת משמעות לוואי שלילית במערב, המונח "תעמולה" מתייחס באופן רחב לכל פרסום או קמפיין שמטרתו לקדם מטרה והוא משמש או שימש למטרות רשמיות על ידי רוב הממשלות הקומוניסטיות. המונח עשוי להתייחס גם לקמפיין של מתנגדים למפלגות פוליטיות. נטועה בשורשי המרקסיזם, התעמולה הקומוניסטית נתפסת בעיני תומכיה ככלי להפצת הרעיון הנאור של אנשי מעמד הפועלים ומניעתם מהתעמולה של מי שהם רואים כמדכאיהם, שלטענתם מחזקת את הניצול, כגון הדת או תרבות הצריכה.
באלפבית של הקומוניזם כתב התאורטיקן הבולשביקיניקולאי בוכרין: "התעמולה הממלכתית של הקומוניזם נהפכת בטווח הארוך לאמצעי למיגור העקבות האחרונים של תעמולה בורגנית המתוארכת לשלטון הישן; והיא מכשיר רב עוצמה ליצירתה של אידאולוגיה חדשה, של אופני חשיבה חדשים, של השקפת עולם חדשה."[1]
מקורות תאורטיים
האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה מגדירה את התעמולה הקומוניסטית כביטוי לתפיסת העולם המהותית של מעמד הפועלים ולמטרותיו והאינטרסים הטבעיים המוגדרים על ידי מעמדו ההיסטורי ככוח החברתי שיוביל בסופו של דבר את תקופת הקומוניזם.[2]
על פי התיאוריה שהוגדרה במניפסט הקומוניסטי, ההיסטוריה של החברה כולה החלה עם פרוץ מלחמת מעמדות, עם כל שלב שעבר במאבק זה, הגיע מערך חדש של יחסים חברתיים שהכתיבו את כיוון התפתחות החברה וביסודה מערכת הייצור וההפצה של סחורות שירותים.[3] כתוצאה מיצירת עודפים במהלך המהפכה הנאוליתית, חלוקה לא שוויונית של עודף זה תוגברה על ידי המדינה המייצגת את האינטרסים של המעמד השולט באותה תקופה. בעוד שלכל החברות והתרבויות יש היסטוריה ייחודית של התפתחות, הן עוברות שישה שלבים ייחודיים של יחסים כלכליים המשתפים מאפיינים משותפים, ואלה: קומוניזם פרימיטיבי (חברות ציידים-לקטים), עבדות, פיאודליזם, קפיטליזם, סוציאליזם ולבסוף חזרה לקומוניזם בצורה מתקדמת ביותר הנחשבת לעידן שבו האנושות נחשבת כציוויליזציה מפותחת לחלוטין.[4]
התעמולה הקומוניסטית משרתת בהתאם את אותה מטרה כמו כל התעמולה שקדמה לה: לאכוף באופן אידאולוגי את הלגיטימיות של מעמד הפועלים (אלו המתפרנסים ממכירת עבודתם) כמעמד השולט בחברה. במסגרת זו, התעמולה הנגדית העיקרית היא התעמולה הבורגנית, או תעמולה המקדמת את שלטון המעמד הקפיטליסטי (אלו המתפרנסים מחזקה פרטית בנכסים והון). תעמולה קומוניסטית מוגדרת כמערכת המבוססת מדעית להפצת האידאולוגיה הקומוניסטית במטרה לחינוך, הכשרה וארגון ההמונים.
תהליך הקמתה ברית המועצות הוצג כאירוע המפנה החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית, המבוסס על התיאוריה המרקסיסטית של המטריאליזם ההיסטורי. תיאוריה זו הגדירה את אמצעי הייצור כגורמים העיקריים לתהליך ההיסטורי. הם הובילו ליצירת מעמדות חברתיים, והמאבק המעמדי היה "המנוע" של ההיסטוריה. האבולוציה החברתית-תרבותית של החברות נאלצה להתקדם בהכרח מעבדות, דרך פיאודליזם וקפיטליזם לקומוניזם. כשולדימיר לנין המשיך לפתח תיאוריה זו אחר מרקס, הוא דאג יתר על כן, לבסס את מעמדה של ההמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות כ"גיבורת ההיסטוריה", כ"חלוצת מעמד הפועלים". מכאן שטענו כי סמכויותיהם הבלתי מוגבלות של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית נטענות ובלתי נמנעות כמו ההיסטוריה עצמה.[9] בעקבות זאת, נטען, כי אין מנוס מניצחון עולמי של המדינות קומוניסטיות.
המאבק המעמדי מילא תפקיד מרכזי במדיניות החברתית של ברית המועצות והמדינות הקומוניסטיות, שכולן התווו באופן חוקתי את עליונותו של מעמד הפועלים בהכתבת התפתחות החברה לקומוניזם. מעמדות אחרים בעלי אינטרסים עוינים לאלה של מעמד הפועלים היו נתונים לדיכוי. דיכוי שיטתי זה התמקד בעיקר בבעלי הון, כולל כל מי שהתפרנס מנכסים בבעלות פרטית או נכסי הון. בברית המועצות, שהוקמה על ברית מעמדית בין עובדים לאיכרים, נוצר מעמד נאו-קפיטליסטי בשנות ה-30 של המאה ה-20 כתוצאה מהמדיניות הכלכלית החדשה שהונהגה לאחר סיום מלחמת האזרחים. בקרב האיכרים, מעמד חדש זה (שנקרא קולאקים) צבר כמויות גדולות של עושר באופן לא פרופורציונלי באמצעות סחר בסוחרים ושיטות הון קטנות. בפיקודו של יוסיף סטלין, הממשלה החלה לחסל את מעמד הקולאקים, חיסול מעמד זה נתקל בהתנגדות הקולאקים שהוא עצמו נענה בדיכוי אלים, ברמה כזו שאפילו עלול היה להיחשב מלחמת אזרחים שנייה. קולאקים שהתנגדו לסוציאליזציה של נכסיהם, יחד עם כל מי ששיתף איתם פעולה או נלחם, נענשו במאסר, בגירוש לסיביר או אפילו בהוצאה להורג. לב קופלב (סופר סובייטי), אשר היה מעורב באופן אישי בפעולות כנגד תושבי כפר משולל מזון בגין שיתוף פעולה עם הקולאקים, הסביר את מעשיו שלו:[10]
"היה זה מרתק לראות ולשמוע את כל זה. וחמור מכך, לקחת בזה חלק [...] ושכנעתי את עצמי, הסברתי לעצמי, אסור לי להיכנע לרחמים מחלישים. הבנו את הצורך ההיסטורי שבמעשים אלו. הופענו למען חובתנו המהפכנית. השגנו תבואה למען מולדתנו הסוציאליסטית. למען תוכנית החומש. מטרתנו הייתה הניצחון האוניברסלי של הקומוניזם, ולמען מטרה זו הכל היה מותר - לשקר, לגנוב, להשמיד מאות אלפי ואפילו מיליוני אנשים [...] כל מי שעמד בדרך ".
האלימות שאפיינה את הקולקטיביזציה הכפויה של החקלאות בברית המועצות הסתיימה בסופו של דבר בשנים האחרונות של שנות השלושים עם תבוסת הקולקים ומותם (בין אם ברעב או בין אם במאבק, הגליות, מאסרים, הוצאות להורג). בשנות החמישים, החקלאות הייתה קולקטיבית לחלוטין והאיכרים חדלו להתקיים, שכן כל העובדים החקלאיים החזיקו באותה מערכת יחסים חברתית חיונית לאמצעי הייצור שלהם כמו עובדים תעשייתיים אחרים ובכך הפכו את עצמם לחלק ממעמד הפועלים.
קומוניסטים נועדו לשיתוף פעולה הדדי; בעלי הון נועדו לניצול ולכפייה
קומוניסטים נועדו לדמוקרטיה; בעלי הון נועדו לאוליגרכיה
קיטוב נוסף התמקד במהותם האמיתית והנטענת של מונחים שונים, כגון "חופש", "דמוקרטיה", ולעיתים קרובות מנוגדים למשל, "דמוקרטיה בורגנית" לעומת "דמוקרטיה אמיתית" או "דמוקרטיה עממית". המונח האחרון מוכר כביטוי "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של-"[12] כ"שם אמצעי השגור" במדינות קומוניסטיות.[13]
ביקורת עצמית
על פי ספרו של ז'אק אלול "תעמולה: גיבוש עמדותיהם של גברים", ניתן להשיג יכולת תעמולתית מוחלטת רק כאשר היא מסוגלת לקבל את ביקורתו של המתחרה, או לפחות לשלב אותו במערך התעמולתי שיצרה. מערך הטמעת ביקורת זה הושג על ידי התעמולה הסובייטית על ידי פרסום הביקורת העצמית של מתנגדיה, כך שמתנגדי השלטון עדיין יכלו להתנגד לשלטון ולהצהיר הצהרות או לפרסם מאמרים, וכך לייצר מראית-עין של משטר צודק.[14]
כאשר הביקורות מפורסמות, ההצהרות שזהו "שלטון קומוניסטי" כאילו בדויות וכך בעצם מחסל את לגיטימיות המתנגדים.[14]
אמצעי שימוש
תעמולה קומוניסטית הועברה לרוב באמצעות האמצעים הבאים:
מדריכים קומוניסטים
המדריך "ההיסטוריה של ה-הקב"מ (ב)"-(ההיסטוריהשלהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (בולשביקים)) הודפס בשנים 1938–1953 ונהיה לפופולרי בקרב מצטרפי המפלגה הטריים. עמו הועבר גם כן קורס קצר והסבר חובה על האידאולוגיה הסובייטית. המדריך תורגם לשפות רבות ביניהם לעברית.[15]
שידורי רדיו
מאמר משנת 1952 "שידורים קומוניסטים לאיטליה" דיווח כי נכון ליוני 1952 סך כל שידורי הרדיו הקומוניסטי לאיטליה הסתכם ב-78 שעות בשבוע, בהשוואה ל-23 שעות של קול אמריקה ו- BBC, וציין כי איטליה תפסה תפקיד מרכזי בסכסוך בין הגושים אז. שידורים אלה מקורם לא רק במוסקבה, אלא גם בארצות הגוש הסובייטי, כמו גם ממכשירי "התנגדות מחתרתית" מזויפים שנמצאו ככל הנראה גם בתוך הגוש הסובייטי ולא במערב.[16]
בשנת 2007 הצהיר קציןמודיעין ועריק מהגוש המזרחי, יון מיהאי פאצפה, כי בפברואר 1960 אישר ניקיטה חרושצ'וב תוכנית סמויה (המכונה מושב 12) להכפיש את קריית הוותיקן בגלל עמדתה האנטי-קומוניסטית החזקה. התוכנית הציבה את האפיפיורפיוס השנים עשר כמטרה העיקרית.[17][18][19][20] כחלק מתוכנית זו, גנרל איוון אגייאנטס, ראש מחלקת המודיעין של הק.ג.ב, יצר את המתווה למה שעתיד להפוך למחזה. המחזה, שאף שהוא בדיוני, התיימר להטיל ספק באמינותו המוסרית של האפיפיור ביחס לשואה.[21][22]
החינוך במדינות הקומוניסטיות כלל מידה ניכרת של אינדוקטרינציה, הן בקורסים פוליטיים ופילוסופיים מיוחדים והן בקורסים שהוכנו כראוי של חינוך כללי: היסטוריה, גאוגרפיה, ספרות עולמית וכו'. האידאולוגיה סובייטית אשר נלמדה בברית המועצות חולקה לשלושה תחומים: קומוניזם מדעי, מרקסיזם-לניניזם (בעיקר בצורה של לניניזם) וכלכלה פוליטית קומוניסטית. מקורסים רבים אחרים כללו, למשל לימוד דעותיו של מרקס או לנין בנושאי מדע או היסטוריה. מתכונת החינוך הסובייטית הוטלה (בהצלחה משתנה) על מדינות לוויין אחרות.[23]
עוד מימיה הראשונים של רוסיה הסובייטית, אומנויות הוכרו כאמצעי תעמולה רב עוצמה והועברו לשליטה קפדנית וצנזורה בכל המדינות הקומוניסטיות. לנין ויוסיף סטלין היו הנושאים המועדפים, אם כי כמעט כל תמונותיו והמונומנטים של סטלין הוסרו או הושמדו לאחר מותו בשנת 1953.
ג'יי. קליבס (J. Clews) מצטט אומדניםגרמניים, צרפתים ובריטים מתחילת שנות השישים על סכום הכסף שהוצא בעולם לצורך תעמולה קומוניסטית ופעילות פוליטית בעולם הלא-קומוניסטי, האומדנים המצוטטים עמדו על הערכה של כ-2 מיליארד דולר, כלומר כ-2 דולר לאדם מחוץ לגבולות הגוש המזרחי. המדינות הקומוניסטיות אשר נשאו בהוצאות התעמולה העיקריות הן ברית המועצות והרפובליקה העממית של סין.[7]
תפיסה במערב
ההיבטים הבסיסיים של האידאולוגיה הקומוניסטית, כמו אמצעים אלימים להשגת יעדיה (מהפכה), החרמת רכוש פרטי ודיכוי חופש הדת היו כנגד הערכים המסורתיים של העולם המערבי ונתקלו בהתנגדות עזה. ניסיונות למוטט את הקומוניזם, או לפחות להפחית בצורה משמעותית את השפעתו מובאים להלן:
בשנת 1962 העבירה מדינת לואיזיאנה בארצות הברית חוק המזהה את התעמולה הקומוניסטית כפעילות חתרנית[25] והצהירה כי "זה יהיה פשע לכל אדם למסור, להפיץ, להפיץ, להפיץ או לאחסן תעמולה קומוניסטית ביודעין, בכוונה ובכוונה מדינת לואיזיאנה למעט לפי הפטורים הספציפיים להלן."[26]
^בעגה הקומוניסטית הסובייטית "מעמד הפועלים" הוא מעמד הפועלים התעשייתיים, ואילו "קבוצות עמל אחרות" כוללים מעמדות "לא מנצלים" אחרים.
^ 123(John C. Clews)
ג'ון ס. קלאוס (1964) "טכניקות תעמולה קומוניסטיות", הודפס בארצות הברית ובבריטניה על ידי הוצאת פרייגר (Greenwood Publishing Group)
^סיווג מפורט יותר של יעדים ספציפיים (פועלים, איכרים, נוער, נשים וכו') ניתן למצוא במסמכי המפלגה הקומוניסטית, המוצגים בדרך כלל בארכיוני הקונגרסים של המפלגה הקומוניסטית
^לפעמים מופיע גם ללא המילה 'דמוקרטיה', אך ישנה תבנית קבועה הנוגעת לכמעט כל המדינות הקומוניסטיות, או מהגוש המזרחי. ראו למשל את סין, צפון קוריאה, פולין וכו'.
^ 12ז'אק אלול (1965). תעמולה: גיבוש עמדותיהם של גברים, עמ' 13. הוצאת Trans. Konrad Kellen & Jean Lerner. ספרי ווינטג', ניו יורק. ISBN 978-0-394-71874-3.
^שידורים קומוניסטים לאיטליה, הרדולד מדלסון ו וורנר. ג'יי. קהנמן. הדעה הציבורית רבעונית, חלק 16, סעיף 4 גיליון מיוחד בנושא מחקר תקשורת בינלאומי (חורף 1952–1953), pp. 671-680
