תסמונת האישה הלבנה הנעדרת הוא מונח המשמש מדעני חברה ופרשני תקשורת כדי להתייחס לסיקור התקשורתי הרב, במיוחד בטלוויזיה, של מקרים של נעדרים שבהם מעורבות צעירות ונשים לבנות ממעמד ביניים או גבוה, בהשוואה לחוסר תשומת הלב היחסי לכאורה כלפי נשים נעדרות שאינן בצבע עור לבן, נשים ממעמדות חברתיים נמוכים וגברים נעדרים. על אף שהמונח נטבע בהקשר של מקרי היעדרות, הוא משמש לעיתים גם לסיקור של פשעים אלימים אחרים. התופעה הודגשה בארצות הברית, בקנדה, בבריטניה ובמדינות אחרות.
מקור הביטוי מיוחס למגישת החדשות האמריקאית גוון איפיל אשר אמרה בכנס העיתונות Unity; Jornalists of Color בשנת 2004[1][2] כי קיימת 'תסמונת חיפוש האישה הלבנה הנעדרת'. כלומר, אם יש אישה לבנה נעדרת העיתונות מדווחת על כך בכל יום.[3]
צ'רלטון מקילווין הגדיר את התסמונת כ'נשים לבנות הממלאות תפקיד מועדף כקורבנות פשע אלים בדיווחים בתקשורת', וטען כי תסמונת האישה הלבנה החסרה מתפקדת כסוג של היררכיה גזעית בדימויים התרבותיים של ארצות הברית.[4] פרופסור אדוארדו בונילה-סילבה סיווג את המרכיב הגזעי של תסמונת האישה הלבנה החסרה כצורה של דקדוק גזעי, שבאמצעותו מנורמלת העליונות הלבנה על ידי סטנדרטים מרומזים או אפילו בלתי נראים.[5] מספר סוציולוגים טענו כי הטון של הסיקור התקשורתי לקורבנות שהם נשים שחורות שונה במידה ניכרת מסיקור של קורבנות שהם נשים לבנות, בכך שהראשונות נוטות יותר להיות מואשמות שהן כביכול מעמידות את עצמן בסכנה וכך גורמות בדרכן נזק, ביודעין או שלא ביודעין. בסיקור חדשותי של נשים שחורות נעדרות הייתה סבירות גבוהה להתמקדות בבעיות של הקורבן, כגון חברים מתעללים או עבר בעייתי, בעוד שסיקור של נשים לבנות נעדרות נטה לרוב להתמקד בתפקידיהן כאימהות או כבנות.[6] האשמת קורבנות בהקשר זה מחזקת את התפיסה שקורבנות נשים שחורות הן לא רק פחות תמימות, אלא גם פחות ראויות להצלה ביחס לנשים לבנות. אחרים מציינים את חוסר הפרסום שניתן לנשים שחורות שנפגעות באלימות משטרתית בסיקור חדשותי, ומייחסים את השתיקה למסורת של 'סקסיזם ופטריארכיה' בחברה האמריקאית.
בשנת 2017 התפרסם חקר סיקור תקשורתי שנעשה על ידי אוניברסיטת דרום פלורידה, שלפיו אכן נראו פערים על סמך גזע וגיל. בנוסף, הנרטיבים של הדו"חות הוסגרו כסיפורי אזהרה והקורבנות נתפסו כמשתתפים פעילים בהיעלמותם.[7]
בשנת 2019, שני קרימינולוגים בשם דניאל סי סלקוף (מאוניברסיטת קליפורניה), והנרי פ. פראדלה (מאוניברסיטת אריזונה סטייט) פרסמו מאמר מחקר בגישה פתוחה על 'תסמונת האישה הלבנה הנעדרת'. במחקרם בחנו סיקור שהתפרש על פני 4 שנים ב-11 עיתונים שונים בארצות הברית, וגילו שנשים ונערות נעדרות לבנות זכו לסיקור יותר מנשים שחורות נעדרות.[8]
בשנת 2003 פרסם הסן פרנסיסקו כרוניקל מאמר המפרט את הפער בין הסיקור של לאסי פיטרסון הלבנה לזה של אוולין הרננדז ההיספנית - שתיהן נעלמו ב-2002.[9] שמה של לאסי פיטרסון הוזכר גם בדיווח ששודר ב-CNN בשנת 2006 שבו צוינו הבדלים ברמת הסיקור התקשורתי שניתן לנשים לבנות נעדרות כמו פיטרסון ונטלי הולווי בהשוואה לרמת הסיקור שניתנה ללה טויה פיגרואה, אישה שחורה היספנית הרה. פיגרואה נעלמה בפילדלפיה ב-2005, באותה שנה שבה הולוואי נעלמה.[10]
פרשת היעלמותה של מדלן מקאן, ילדה בריטית לבנה בת 3 וחצי שנעלמה בשנת 2007 ונעדרת עד היום, זכתה להד ציבורי וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת ברחבי העולם.
ב-11 בספטמבר 2021 עלה לכותרות מקרה ההיעלמות והרצח של גבי פטיטו, צעירה לבנה, ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה. מאז שקרוביה דיווחו על היעדרותה, לא פסקו פעולות המשטרה עד שגילו מה גרם להיעלמותה ולמותה. מספר מומחים אומרים שהסיקור הרב של המקרה נובע מהעובדה שהצעירה בת ה-22 הייתה יוטיוברית בעלת נוכחות גדולה ברשתות החברתיות, שם תיעדה את חייה ואת טיוליה עם בן זוגה, עד למועד היעלמותה. עם זאת, פעילים טוענים כי ישנה נימה גזעית בחשיבות שנתנה התקשורת למקרה, ובאינטרס של הרשויות לפתור אותו, משום שבעוד שהמשטרה וסוכנויות מעורבות אחרות השקיעו את כל משאביהם במציאת פטיטו, לבנה בלונדינית בת 22, ישנם מאות צעירים נעדרים שהם צבעוניים, אפרו-אמריקאים, היספנים ואינדיאנים שאינם מייצרים פריסה מאסיבית של חדשות וחיפושים כמו במקרה של פטיטו. לדברי הפעילים מקרה פטיטו הוא מקרה מובהק של 'תסמונת האישה הלבנה הנעדרת'.
בנוסף לגזע ולמעמד זוהו גורמים כמו אטרקטיביות כביכול, גודל גוף וגיל צעיר כקריטריונים לא הוגנים בקביעת רמת הסיקור של נשים נעדרות בחדשות,[11] וגם בקרב נשים לבנות יש אפליה בסיקור היעדרותן, בצורה מתואמת עם הקריטריונים. במאמר של אסקווייר משנת 2016 על היעלמותה של טיפאני וויטון, העיתונאי טום ג'ונוד הבחין שנשים לבנות במעמד חברתי נמוך כמו וויטון, נרקומנית מובטלת בת 26 שהייתה בשחרור על תנאי, אינן זוכות לתשומת לב תקשורתית רבה והתקשורת נוטה להעדיף נשים לבנות, יפות ובעיקר "תמימות". אמה של וויטון הצהירה על כך שמפיקי תוכניות אמרו לה שהם לא מעוניינים במקרה של בתה.[12] ד"ר קורי ארמסטרונג כתב בוושינגטון פוסט כי הדפוס של בחירה רק בנשים צעירות, לבנות, ממעמד הביניים, אומר רבות על אומה שאוהבת להאמין שהיא הפכה את הגזע ואת המעמד החברתי לחסרי רלוונטיות.
על פי מחקר משנת 2008 שפורסם ב-The Law and Society Association, נשים ילידות שנעלמו בקנדה זכו לסיקור חדשותי פי 27 פחות מנשים לבנות, ובסיקור הן אף קיבלו כותרות, מאמרים ותמונות לא מפורטים וחסרי רגש.[13]
סנדיל ממלה, מנהל ראשי ללכידות חברתית במחלקה לאמנויות ותרבות בדרום אפריקה, ציין במשפט אוסקר פיסטוריוס כי קיימים הבדלים מהותיים בין האופן שבו דיווחו כלי תקשורת על רציחותיהם של שתי דוגמניות דרום אפריקאיות, ריבה סטינקאמפ הלבנה וזנל חומאלו השחורה, שנרצחו על ידי חבריהן בנסיבות כמעט זהות.[14] ממלה טען שהסתירה בין הסיקור התקשורתי של רציחות סטינקאמפ וחומאלה מסתכמת בגזענות ממסדית בחברה הדרום אפריקאית, והצהיר שנראה כי המדינה בחרה להתעלם מהייסורים, מהכאב ומהסבל של משפחת חומאלו ללא סיבה אחרת מלבד העובדה שהם שחורים.[14] ב-11 בספטמבר 2014, שידרה רשת החדשות הדרום אפריקאית SABC3 דיווח תחקיר שבו מותה של סטינקאמפ הועמד לצד מותה של זנלה חומאלו, והועלו בו חששות סביב 'תסמונת האישה הלבנה הנעדרת'.[15]
בעקבות מקרי ההיעלמות נוצרו מספר חוקים, ולעיתים אלו נקראו באופן לא רשמי על שם הנעדר. פרשנים הבחינו כי היעלמות של נשים לבנות גורמת ליצירת חוקים כאלה לעיתים קרובות יותר מאשר היעלמות של נשים שאינן לבנות או גברים נעדרים.[16] חוקים כאלה בארצות הברית כוללים את חוק לאצ'י וקונור (על שם לאצ'י פיטרסון), חוקי ההתרעה של אמבר (אמבר הגרמן) (אנ'), חוק ג'סיקה (על שם ג'סיקה לונספורד) ועוד.
מדעני חברה דיווחו על הטיות בסיקור התקשורתי למצבים אחרים הכוללים נשים לבנות, אך אינם מקרים של היעדרות.
פרשנויות חברתיות הצביעו על הטיה תקשורתית בסיקור החיילת ג'סיקה לינץ' לעומת זה שלו זכו חברותיה החיילות שושנה ג'ונסון ולורי פיסטווה. שלושתן עברו מארב באותה מתקפה במהלך מלחמת עיראק ב-23 במרץ 2003. במתקפה זו פייסטווה נהרגה ולינץ' וג'ונסון נפצעו ונפלו בשבי. לינץ', אישה צעירה, בלונדינית ולבנה, זכתה לסיקור תקשורתי רב בהרבה מג'ונסון (אישה שחורה ואם חד הורית) ומפיסטווה (אישה מהשבט האינדיאני הופי, מרקע עני וגם אם חד הורית). לדעת המבקרים, התקשורת נתנה יותר תשומת לב לאישה שהקהל כביכול מזדהה איתה בקלות רבה יותר.[17][18] לינץ' עצמה מתחה ביקורת קשה על הסיקור הלא פרופורציונלי הזה שהתמקד רק בה, וקבעה זאת בעדות הקונגרס בפני ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית.
המבקרים ציטטו גם סיקור תקשורתי מופרז של משפטי רצח שבהם הנאשמת הייתה אישה לבנה, צעירה ומושכת, וכללו אותם יחד עם מקרים של 'תסמונת האישה הלבנה הנעדרת' בנרטיב מקיף שכינויו 'האישה בסכנה' או 'עלמה במצוקה'. במקרים כאלה, התקשורת מתמקדת בנאשמת, ולא בקורבן כמו בתיקים של 'תסמונת האישה הלבנה', והם מעורפלים יותר לגבי אשמתן מאשר בתיקים פליליים אחרים, ללא קשר לראיות. הדוגמאות המובאות כוללות את אמנדה נוקס, ג'ודי אריאס וקייסי אנתוני.
{{cite news}}
{{cite web}}
Charlton McIlwain, professor New York University: White women occupy a privileged role as violent crime victims in news media reporting.
{{cite journal}}
[Tom Foreman, CNN Correspondent (voice-over)]: Natalee Holloway, Lori Hacking, Taylor Biehl, the list goes on and on. When pretty white females are killed or disappear, media storms follow. So much so that critics have coined a phrase for it. [Parks]: Like everybody else, I call it the missing white woman syndrome.