PROFILBARU.COM

תמר ברגר
לידה	10 במאי 1957 (בת 67); כפר שמריהו, ישראל
ענף מדעי	לימודי תרבות
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב; אוניברסיטת בר-אילן ;
מנחה לדוקטורט	אריאלה אזולאי
מוסדות	אוניברסיטת בר-אילן; המכללה האקדמית ספיר; בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים ;
בן או בת זוג	אבי מוגרבי
מספר צאצאים	2
	www.tamarberger.com

תמר ברגר (נולדה ב-10 במאי 1957) היא מסאית, מרצה ללימודי תרבות ואשת שמאל רדיקלי ישראלית.

ביוגרפיה

תמר ברגר נולדה בתל אביב לאלינוער לבית אריאל, ילידת הארץ ממוצא רוסי, ולעזרא ברגר, תעשיין יליד גרמניה ואיש העלייה החמישית, גדלה מגיל שש בכפר שמריהו, וגרה בתל אביב במשך כל חייה הבוגרים. למדה לתואר ראשון בחוגים לתורת הספרות ולפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועבדה כעוזרת הוראה באוניברסיטה. בשנת 2007 עשתה דוקטורט במחלקה ללימודי פרשנות באוניברסיטת בר-אילן, שנושאו "המקום הביניימי, בין כאן לבין שם, מקרה נמל התעופה לוד/בן-גוריון", בהנחיית ד"ר אריאלה אזולאי.

ברגר עבדה שנים רבות בתפקידי עריכה בעיתונים שונים: על המשמר, דבר, חדשות והארץ. בשנים -1982–1984 הייתה לה חנות ספרים בשם "המאה ה-20" ברחוב שינקין, אחת החנויות הראשונות ברחוב המתעורר^[1]. אחרי כן החלה ללמד במוסדות שונים ובין היתר לימדה בבצלאל, באוניברסיטת בר-אילן, במכללת ספיר, בקמרה אובסקורה, בקלישר (השייך לסמינר הקיבוצים), ובמכללת הדסה. ברגר מלמדת לימודי תרבות, תאוריה ופרקטיקה, ומתמחה בשאלות של מרחב, בעיקר המרחב הישראלי^[2].

ברגר פעילה בשמאל הרדיקלי החל משנות השבעים. היא הייתה פעילה בוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית, בהתנגדות למלחמת לבנון הראשונה, במאבק נגד הגדר בשנים האחרונות ובמחסום ווטש. היא שותפה עם ד"ר ענת מטר וסנאא סאלמה בעמותה למען האסירים הפלסטיניים, וחברה בארגון אקדמיה לשוויון.

לברגר שני בנים מנישואיה לבמאי הקולנוע אבי מוגרבי.

ספריה

דיוניסוס בסנטר

זהו ספרה הראשון של תמר ברגר שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1998. הספר הוא מבט רב-תחומי על האתר שהוא היום דיזנגוף סנטר, החל משנות ה-70 של המאה ה-19 ועד ימינו. הספר משלב מספר דיסציפלינות: ספרות, פילוסופיה, גאוגרפיה, אדריכלות, כלכלה, גנאלוגיות משפחתיות וסיפורים של אנשים.

הספר בנוי כחפירה ארכאולוגית: הוא מביא תיאור של תל שבקצהו קניון דיזנגוף סנטר של היום ומתחתיו שתי פאזות עיקריות - שכונת נורדיה - שכונת צריפים בה שוכנו מהגרים אשכנזים החל משנת 1924 והיא התקיימה עד שפונה אחרון הדיירים ב-1972, ומתחת לה - כרם בבעלות משפחת חינאווי, משפחה פלסטינית מיפו. התפיסה היא ארכאולוגית במובן זה שכל שכבה נסמכת על זו שתחתיה. הספר הוא גם מטונימיה לסיפור הגדול יותר של הארץ – מה יושב על מה ומה מתבסס על מה. הספר תורגם לצרפתית ויצא לאור בסתיו 2009 בהוצאת Actes Sud הצרפתית.

במאית התיאטרון רות קנר עיבדה עם ד"ר אבנר בן-עמוס את הספר למחזה במסגרת פרויקט גמר של שנה ד' בחוג לתיאטרון בשנת 2004. מאז הועלתה ההצגה שוב בפסטיבל עכו ובמרכז סוזן דלאל (בשם "אין נופים אבודים")^[3].

ברווח בין עולם לצעצוע

זהו ספרה השני של ברגר, שיצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2008. שם הספר הוא ציטטה הלקוחה מרילקה (אלגיות דואינו, האלגיה הרביעית). הספר הוא רצף של מסות שנושאן הוא המודל בהקשר הישראלי, במבט בינתחומי המשלב דיסציפלינות שונות, מפסיכואנליזה ועד לפוליטיקה. ברגר מנסה להגדיר תאורטית מהו מודל ולהמחיש בעזרת דוגמאות שונות את טיבו של המרחב הישראלי. היא דנה בעשרה מודלים, דיון שמתחיל בהתבוננות במודל המסוים וממשיך למבט כללי יותר. המודל הראשון, שתצלום שלו מופיע על הכריכה, הוא אוטו עשוי קרטון וצבוע בצבעי הדגל הפלסטיני שמצאה בערימת אשפה בצפון ירושלים. אחריו יש דיון בבובה כמודל. מסה נוספות עוסקת בפרקים כ"ד-ל"א מספר שמות המתארים את העלייה הראשית של משה להר סיני, שעיקרה הוראות מדוקדקות מאוד שמוסר לו אלוהים כיצד לבנות את המשכן. מודל נוסף הוא האוטופיה הציונית אלטנוילנד של הרצל. עוד מודל הוא גן העצמאות בפתח-תקוה, הכולל שורה של אתרי תצוגה והנצחה, עוד יש דיון בתצלום של ג'יפ שלל המשמש לאימונים של צה"ל, במפה לימודית של מדינת ישראל משנת 1951 ובשרטוט של דירה לדוגמה. המודלים כולם מעידים על אופייה של הישראליות, על האופן שבו היא תופשת את עצמה ועל האופן שתופשים אותה.

אוטוטופיה

זהו ספרה השלישי של ברגר, שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2015.

הצִדָה — נופי שארית בישראל

ספרה הרביעי של ברגר, יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2022^[4].

מאמרים נבחרים

המסה "מוזיאון הארץ – פנטזיה דוקומנטרית" המופיעה בקטלוג התערוכה "אל המעיין" על נחל הירקון שהתקיימה במוזיאון תל אביב בשנת 2005, עוסקת במרחב המתפרש ממוזיאון הארץ בפינת דרך נמיר וחיים לבנון ועד אוניברסיטת תל אביב, ומערבת זמנים – מימי הפלשתים ועד זמננו – ומרחבים – מהכפר שייח' מוניס ועד קריית המוזיאונים הנוכחית, ומשלבת מציאות דוקומנטרית ובידיון.