תורתו של סה-מה (בסינית מסורתית: 司馬法; בסינית מפושטת: 司马法; בפין-יין: Sīmǎ Fǎ, סְה-מָה פָה) הוא טקסט הדן בחוקים, תקנות, מדיניות ממשלתית, ארגון צבאי, אדמיניסטרציה צבאית, משמעת, ערכי בסיס, טקטיקה ואסטרטגיה. היצירה נחשבת אחת משבע הקלאסיקות הצבאיות של סין העתיקה. היא פותחה במדינת צ'י בסביבות אמצע המאה ה4 לפנה"ס, בתקופת המדינות הלוחמות.
תוכן
כללי
בשושלת האן המזרחית, "תורתו של סה-מה" סווגה כיצירה המתארת טקסים והליכות, בעיקר משום שהיא דנה בשיטות ארגון, מנהל ומשמעת בצורה הרבה יותר עמוקה מאשר באסטרטגיה או טקטיקה בשדה הקרב. "תורתו של סה מה" עוסקת בדרך כלל בנושאים הנוגעים להתנעה וניהול של מערכות צבאיות, ונדיר למצוא בה דיונים ישירים בפקודות שדה הקרב. הדיונים המוגבלים באסטרטגיה וטקטיקה שכן מופיעים ביצירה הם כלליים, כוללניים, ודומים לאלו המופיעים בקלאסיקות הצבאיות האחרות.[1] הטקסט מדגיש הפרדה טקסית בין העולם הצבאי (武) לאזרחי (文), ומציין כי הם משלימים זה את זה, כפי שממחיש המשפט "אזרחי וצבאי הרי הם שמאל וימין" מן הפרק השני "הצדק של בן השמיים".
הצדקה של מלחמה
תורתו של סה-מה מקדמת השקפה על פיה לחימה היא עניין הכרחי לקיומה של מדינה, בהיותה האמצעי העיקרי להעניש רשע ולהציל את הנדכאים, ומאחר שניצול מצפוני שלה הוא היסוד לכוח פוליטי. לטענת סה-מה, יש לשמור על האיזון בין מלחמה ושלום לשם שגשוגה של המדינה, ומדינות שמזניחות את הצבא יאבדו באותה מהירות כמו מדינות שנחפזות מדי ללחימה. הספר מקדם גם את ההשקפה כי מלחמה היא כורח מצער של שלום.[2]
היצירה מדגישה שתפקידים אזרחיים וצבאיים צריכים להיות נפרדים בשל ערכיהם המנוגדים. התרבות האזרחית מוצגת כמרוחקת ורפה, עם הערכה לנימוסין וגמילת חסד, בעוד התרבות הצבאית מוצגת כחמורה, נוקשה ואקטיבית, עם הערכה לסדר ומשמעת. היצירה מדגישה שהמוסר (德) של האנשים יתמעט גם במקרה בו אזרחים ינהגו בצורה שראויה לחיילים, וגם אם חיילים ינהגו בצורה ראויה לאזרחים.[3] על המלך לנהוג בצורה שונה בשני העולמות הללו, ולפתח ציפיות שונות מאזרחים ומחיילים. לדוגמה: בעוד המשמעת משמשת לתירבות החיילים, הרי שתירבות האזרחים נעשה באמצעות חינוך וקידום תרבות אזורית.
תורתו של סה-מה מדגישה כי הצידוק היחיד ללחימה הוא סיוע לפשוטי העם. מאחר שלחימה צריכה להביא תועלת לאנשי כל המדינות המעורבות בסכסוך, על אומות להימנע מפעולות שיפגעו באנשי מדינת האויב, ונאסר באיסור מוחלט לבצע פעולות שיגרמו לדחיה בקרב אוכלוסיות נתינים. תורתו של סה-מה מעודדת מפקדים להשתתף בטקסים רשמיים של הטחת אשמה טרם יציאה למערכה, מאחר שלשיטתו ההצדקה היחידה ללחימה היא מיגור שלטון מרושע. מאותה סיבה חיוני כי החיילים יבינו את טבעה המוסרי של משימתם. מדיניות שכזו תגביר מוטיבציה ותחליש את התנגדות האויב.[4]
חשיבות המשמעת
היצירה מצהירה כי צבא בעל אחידות מושלמת הוא בעל סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, והדבר דורש מהקיסר ונציגיו לכפות משמעת נוקשה. חוקים חייבים להיות ברורים ועקביים ואכיפתם צריכה להיות ללא משוא פנים. חייב להיות גם טיפול אקטיבי בהפרעות והסתות. מפקדים חייבים להיות מודעים לשמועות ולספקות ולטפל בהם מיידית. הם גם צריכים להוביל על ידי מתן דוגמה אישית. כלי נשק וטקטיקות יש ללמוד היטב ולעומק, ואפשר להעתיק כלי נשק מן האויב אם הם מתגלים כעילאיים.
היצירה דנה בפירוט בטבע המשמעת הצבאית, ופרסים ועונשים לדידה הם הכרחיים לעיצוב פעולות הצבא. פרסים נדרשים להיות ראויים ועקביים על מנת למקסם את האפקטיביות שלהם, זאת מאחר שאנשים ראויים עלולים להפוך למלאי חשיבות עצמית ולהפריע ליושרת הצבא אם הפרסים מוגזמים או בלתי צפויים. גם עונשים יש לשקול בקפידה. כאשר הצבא חווה כישלון, על המפקד לעודד את כולם לקבל את האחריות, כולל הוא עצמו. אם הוא נותן יחס מיוחד לקצין כלשהו, החיילים עלולים להסיק שאותו קצין לבדו נושא באחריות, ולהימנע מהפקת לקחים.[5]
הכותב
אותנטיות
אין הסכמה לגבי הכותב של "תורתו של סה-מה". סה-מה צ'יין והיסטוריונים מודרניים טוענים כי סביר להניח שהיצירה הורכבה ממגוון חיבורים צבאיים שהיו נפוצים במדינת צ'י במאה הרביעית לפנה"ס, באמצע תקופת המדינות הלוחמות. במידה ותורתו של סה-מה אכן הורכבה מכתבים צבאיים שקדמו לה, לא ניתן לאתר בבירור את מקורם של הטקסטים המרכיבים אותה.
כיום, מאחר ששרדו רק חמישה מתוך 155 הפרקים עליהם דווח בימי שושלת האן, כל המהדורות של "תורתו של סה-מה" הן למעשה מקטע מתוך היצירה המלאה. הספר הועבר כמות שהוא לפחות מאז שושלת טאנג, אולם מספרם הדל של הפרקים גרם למלומדים, במיוחד אלו של תקופת שושלת צ'ינג, לתקוף את הספר כמזויף. ואולם כיום רוב החוקרים רואים בטקסט אותנטי.[6]
סְה-מָה זָ'אנְג'וּ'
היצירה לעיתים נקראת גם "תורתו של סְה-מָה זָ'אנְג'וּ'", בהתבסס על סה-מה צ'יין. סה-מה צ'יין תיאר את היצירה כמי שלרוב מיוחסת למצביא סְה-מָה זָ'אנְג'וּ' ממדינת צ'י של המאה הרביעית לפנה"ס. סה-מה צ'יין מספר כי לאחר מותו של סְה-מָה זָ'אנְג'וּ', איגד המלך וֵיי מצִ'י (שלט בשנים 356-320 לפנה"ס) את כל הכתבים הצבאיים המפורסמים שהיו נפוצים אז בצ'י. רובם היו כתביו של סְה-מָה זָ'אנְג'וּ', וכך נקרא הספר בכללותו "תורתו של סה-מה".[7]
מחברים אחרים מצ'י
חוקרים בני ימינו תומכים בתאוריה אחרת, על פיה גרעין היצירה מורכב מכתבים מתקופת שלטונו של הדוכס חְווָאן מצִ'י (שלט בשנים 685-643 לפנה"ס). כתבים אשר הדריכו בהצלחה את הדוכס במאמציו להפוך להגמון. על פי הדיווחים, מאה שנים לאחר מכן הדוכס גִ'ינְג מצִ'י (שלט בשנים 547-490 לפנה"ס) השתמש ביצירות הללו בניסיונו המוצלח להשתלט שוב על שטח שנלקח על ידי מדינת צ'ין ולהכניע מספר ברונים מקומיים אחרים.[8]
ייתכן שטקסטים של מחברים היסטוריים נוספים, המוכרים מקלאסיקות צבאיות אחרות, מצאו את דרכם אל "תורתו של סה-מה". ישנם מלומדים המשערים כי לכתביו של סוּן בִּין (מחבר "אמנות המלחמה של סון בין") הייתה תרומה ביצירת "תורתו של סה-מה", מאחר שסוּן בִּין היה קרוב משפחה של סְה-מָה זָ'אנְג'וּ', ואף שימש יועץ צבאי במדינת צִ'י במאה הרביעית לפנה"ס, זמן הפרסום המשוערך של "תורתו של סה-מה". ישנם גם מלומדים שמאמינים כי כתביו של ג'יאנג דזה יה (מחבר "שש התחבולות") שימשו ב"תורתו של סה-מה", וזאת מאחר שהיצירה מקושרת עם מדינת צ'י, וג'יאנג דזה יה קיבל את תואר דוכס צ'י מעט לפני מותו.[9] ואולם מקורותיה של היצירה עודם אפופי מסתורין ולא ניתן להוכיח את הטענות או להפריכן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 115–116.
- ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 116–117
- ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 117–118.
- ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 119–120.
- ^ Sawyer, Ralph D.; Mei Mei-chün Sawyer (1993). The Seven Military Classics of Ancient China. Westview Press. pp. 111–112. ISBN 0-8133-1228-0.
- ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 115.
- ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. pp. 112, 114-115.
- ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 112.
- ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 111.
.svg)
