בשנת 2020 החלו מגעים ויחסים דיפלומטיים חלקיים בין ישראל למספר מדינות ערביות, בתיווך ארצות הברית, בהן איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו, עומאן וערב הסעודית. ברוב המקרים מדינות אלה מיעטו להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
היחס לתהליך השלום
נקודת המבט הישראלית
הציבור בישראל מחזיק בדעות ותפיסות מגוונות לגבי תהליך השלום (אנ'). עמדתה הרשמית של ישראל היא שבמסגרת משא ומתן לשלום היא תהיה מוכנה לוותר במידת-מה על שליטה ביהודה ושומרון, בתמורה להפסקת הטרור וחתימת הסכם שלום. עמדה זו באה לידי ביטוי בועידת מדריד (1991), בהסכמי אוסלו (1993) ובוועידת קמפ דייוויד (2000). הגורם הפלסטיני מולו מנהלות ממשלות ישראל משא ומתן הוא הרשות הפלסטינית, בראשות מחמוד עבאס ופת"ח, תוך התעלמות משליטת חמאס ברצועת עזה. חמאס מוגדר כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, קנדה, ירדן ויפן.
חלק מהישראלים תומך בפתרון "שתי מדינות לשני עמים", בעוד אחרים נואשו מתהליך השלום לאחר שחוו את הטרור של האינתיפאדה השנייה ואת מתקפות חמאס על ישראל, ואינם סומכים על ההנהגה הפלסטינית. חלקם מאמינים שלא ייתכן הסכם שלום על בסיס "שתי מדינות לשני עמים" או שכל השטח בין הירדן לים נועד למדינה יהודית או שילוב בין הגישות הללו וקורא לספח את השטחים במחלוקת במסגרת "פתרון מדינה אחת" או פתרון מדיני אחר.
האמנה הלאומית הפלסטינית של אש"ף – שנכתבה עוד טרם 1967 קובעת כי לפלסטינים זכות על כל ארץ ישראל, קוראת להשמדת מדינת ישראל על ידי מאבק מזוין, מגדירה את הציונות כתנועה כובשת ולא חוקית ושוללת את זכותם של היהודים להגדרה עצמית ומדינת לאום. בפרסומים רשמיים טוענת הרשות הפלסטינית כי בעקבות הסכמי אוסלו והצבעות בפרלמנט הפלסטיני שנעשו בהמשך לו בוטלו הסעיפים הרלוונטיים, אך גורמים שונים – והן פלסטיניים והן וישראלים – מפקפקים בחוקיות הביטול ממספר טעמים, כמו העובדה שההצבעה לא הייתה על ביטול אלא על הסמכת ועדה שתבטל וכזו מעולם לא כונסה, ועוד. כמו כן, למעשה, מעולם לא פורסמה אמנה חדשה או מתוקנת ואין ביד ישראל שום מסמך רשמי פלסטיני הקובע את ביטול-תקפותה[1], באתריה הרשמיים של הרשות הפלסטינית נותר הנוסח המקורי והוא גם הנלמד בבתי הספר שלה, ומפת המדינה הפלסטינית שמתפרסת על ידה כוללת את כל שטח ישראל[2].
לפי סקרים, שיעור התמיכה בחמאס אצל הפלסטינים ביהודה ושומרון עומד על בין 40% ל-50% – כמעט פי 3 מהתמיכה בפת"ח השלטת. התמיכה בפעולות טרור ספציפיות של חמאס כנגד מדינת ישראל – כולל בתוך הקו הירוק – גבוהה אף יותר. לדוגמה, תמיכה של 82% בטבח שבעה באוקטובר[3]. בנוסף, רק 23% מאמינים כי לישראל ישנה זכות קיום, בעוד מעל לשני שלישים מהרחוב הפלסטיני סוברים שעל הפלסטינים לפעול לביטולה של ישראל והקמת מדינה פלסטינית על כל השטח. כמעט כל אלו סבורים שהדרך לכך היא במאבק מזוין, אך שני השלישים הללו כוללים אף כאלו התומכים במשא ומתן עם ישראל ופתרון שתי המדינות – כאשר אלו מוסברות בידיהם כטקטיקה וצעד ביניים בלבד[4].
קיימות דעות ותפיסות מגוונות לגבי תהליך השלום בקרב גורמים רשמיים בארצות הברית. מאז מלחמת ששת הימים, כל נשיאי ארצות הברית נקטו במדיניות לפיה הפלסטינים צריכים לעשות כל מאמץ למנוע טרור, עליהם לקבל את זכות הקיום של ישראל ללא תנאים, ובתמורה ישראל צריכה לוותר על שטחים שנכבשו.
מנקודת המבט הישראלית, הדאגה העיקרית היא לביטחון. ישראל מצפה שההנהגה הפלסטינית תילחם בטרור ותקדם סובלנות ודו-קיום עם ישראל. הישראליים מציינים שבמקרים רבים המנהיגים הפלסטינים תמכו בארגוני טרור ובפעולות טרור, השתתפו בהסתה נגד ישראל, ושללו את זכות הקיום שלה. כמו כן הם מציינים את אמנת חמאס, הקוראת להשמדתה של ישראל.
עם זאת, פעילי שלום פלסטינים רואים גם סימנים חיוביים בצד הפלסטיני, ולדעתם ישראל צריכה להיעזר בהם על מנת לטפח יחסים חיוביים הדדיים. משנת 2007 גבר שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לכוחות הביטחון הפלסטיניים ביהודה ושומרון. בין השאר, ארצות הברית אימנה וחימשה את כוחות הביטחון הפלסטינים והמשמר הנשיאותי.
גורמי ממשל רבים בישראל הביעו התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, בגלל סיבות רבות. אי לכך, הפלסטינים חוששים שישראל לא תאפשר הקמה של מדינה עצמאית בעלת רצף טריטוריאלי. ישראל מטילה מגבלות כלכליות על אנשים פרטיים ומוסדות פלסטיניים המקשים על הקמת מדינה, בנימוקים של מניעת טרור.
ציוני דרך בתהליך השלום
מאז מלחמת ששת הימים מתקיימים מגעים בין ישראל לפלסטינים, הכוללים שיחות לא-רשמיות ורשמיות, משא ומתן, והסכמים שונים.
ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967 מתוך פרשנות לפיה אין מחויבות לסגת מכל השטחים שנכבשו במהלך המלחמה אלא רק מחלקם.
הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שהוקם בשנת 1964, סירב בהתחלה לקבל את ההחלטה, בטענה שהיא איננה מכירה בפלסטינים כעם אלא מתייחסת אליהם כאל בעיית פליטים בלבד. אולם עם השנים עמדתם השתנתה והם תמכו בהחלטה – במסגרת הסכמי אוסלו אש"ף הכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל, ובין השאר קיבל במפורש את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם
החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם התקבלה ב-22 בנובמבר 1974. ההחלטה קוראת להחזיר את הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולקבל בחזרה את רכושם, מאשרת את זכויותיו של העם הפלסטיני, כולל הזכות להגדרה עצמית, הזכות לעצמאות והזכות לריבונות לאומית, וכן את זכותם של הפלסטינים לפעול בכל האמצעים המאושרים על פי אמנת האו"ם על מנת להשיג את זכותם להגדרה עצמית. בהחלטה מודגש האיסור לפגוע באוכלוסייה אזרחית.
כמו כן ההחלטה קובעת שבעיית הפליטים הפלסטינים תיכלל כפריט קבוע בסדר היום של העצרת הכללית. ואכן, נושא זה נדון מאז מחדש בכל שנה בעצרת הכללית של האו"ם[7].
קבלת פתרון שתי מדינות על ידי אש"ף
בשנת 1973 מונה סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, להיות נציג אש"ף בלונדון. שם החל לקדם רעיונות של הידברות ודו-קיום בין יהודים לערבים והביע תמיכה בפתרון שתי מדינות לשני עמים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בפברואר 1977 הצהיר חמאמי כי "אש"ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של יהודה ושומרון ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית".
החלטות של האו"ם מיוני 1967 עד 1976 קראו אף הן לפתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 1967 וזכו לתמיכה בינלאומית רחבה, גם אם לאחר מכן בוטלו באמצעות זכות הווטו של ארצות הברית.
ב-15 נובמבר 1988 הצהיר יאסר ערפאת על "הכרזת העצמאות הפלסטינית" המבוססת על תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. הצהרה זו התפרשה כהכרה עקיפה במדינת ישראל ותמיכה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים.
מאמצי שלום עם מדינות שכנות
לאחר מלחמת ששת הימים היו מאמצים לקדם שיחות שלום בין ישראל לבין שכנותיה: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. החלטת האו"ם 242 התקבלה על ידי ישראל, ירדן ומצרים, ללא סוריה ולבנון.
בעקבות ההחלטה מונה גונאר יארינג כשליח מיוחד למזרח התיכון, מתוך כוונה לקדם הסכמים ולסייע למאמצים להשיג הסדר שלום מקובל בהתאם להחלטה. בשנים 1967–1971 ניהל יארינג מספר סבבי שיחות בין ישראל לבין מצרים וסוריה, אך שיחות אלה לא נשאו פרי.
כשהנוסחה נדונה בישיבת הממשלה, ראש הממשלה יצחק רבין הסתייג ממנה ואמר: "בחתירתה של ישראל לקראת שלום היא מעניקה עדיפות ראשונה להסדרים בין מדינות ערב לבין ישראל ובראש ובראשונה למצרים וכי הבעיה הפלשתינאית אינה הבעיה המרכזית ואת פתרונה יש למצוא במסגרת הסדר בין ישראל לירדן".
עמדה דומה הובעה על ידי יגאל אלון, שגם פסק כי אש"ף אינו בא בחשבון לייצוג הפלסטינים. הנוסחה לא נדונה שוב לאחר מכן.
באפריל 1987 נחתם הסכם לונדון בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין, מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בלונדון. ההסכם נוסח כהבנה הכפופה לאישור שתי הממשלות, ונועד לקדם את "האופציה הירדנית", לפיה ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. עם שובו לישראל נתקל פרס בהתנגדות של ראש הממשלה יצחק שמיר והיוזמה עלתה על שרטון.
עמירב גיבש תפיסה לפיה יש לפעול ברוח משנתו של זאב ז'בוטינסקי, שראה את הסכסוך הערבי ישראלי כקונפליקט לאומי, ולכן גרס שיש להכיר בישות לאומית פלסטינית ולפעול להסדר מדיני מולה[8]. את תוכניתו, שזכתה בעידוד מדן מרידור ומיכה רייסר, העלה אגף הארגון של חירות על הכתב בצורת חוברת, אשר הגיעה גם לידיו של סרי נוסייבה. בתיווכו של פעיל שלום ירושלמי בשם דוד איש שלום, פנה נוסייבה לעמירב והציע להפגש איתו[9].
עמירב התייעץ עם חבריו מהליכוד דן מרידור, אהוד אולמרט ורוני מילוא. אולמרט התקשר לשמיר ושמיר אישר את המשך המגעים[10].
בפגישה הראשונה ב-3 ביולי 1987 הציע נוסייבה לצרף למפגשים את חוסייני. ב-6 באוגוסט 1987 נפגש עמירב פגישה אישית עם שמיר ועדכן אותו לגבי מגעיו עם האישים הפלסטינים. שמיר לא שלל את המפגשים והשיב ש"חייבים להיות זהירים בנושא הזה". במפגש ה-13 והאחרון, ב-25 באוגוסט, הושלם ניסוח מזכר הבנות, אותו העביר חוסייני ליאסר ערפאת ועמירב העביר ליצחק שמיר. לאחר שדבר המפגשים והמסמך התפרסמו, הורה שמיר לעצור את חוסייני מעצר מנהלי שהתפרש כבגידת הליכוד בפלסטינים והושם קץ למגעים[11].
ב-9 בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, בעקבותיה הכירה ישראל באש"ף, ניהלה עם הארגון משא ומתן ואף חתמה איתו הסכמים.
בשנת 1991, עם תום מלחמת המפרץ הראשונה, הצליח נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב לכנס את ועידת מדריד, שתכליתה הייתה ליצור סדר חדש במזרח התיכון ולהביא להסדר הסכסוך הישראלי-ערבי. מנאומו בכנס: "מטרתנו חייבת להיות ברורה וחד משמעית – לא רק לשים קץ למצב המלחמה במזרח התיכון ולהחליפו במצב של אי-לוחמה. בכך אין די, זה לא יחזיק מעמד. אנו חותרים לשלום, שלום אמיתי".
בוש קרא למשא ומתן ישיר, המבוסס על החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון, הקוראות לנסיגה ישראלית מהשטחים לקווי 1967. לגבי הפלסטינים, הציע בוש לנהל משא ומתן על הסדר לממשל עצמי, שיימשך 5 שנים. החל בשנה השלישית ייפתחו שיחות על הסדר הקבע. הוא ביקש להעניק לעם הפלסטיני "שליטה משמעותית על חייו ועל גורלו, משהו שיבטיח את ההשלמה עם ישראל ואת ביטחונה של ישראל".
הוועידה סללה את הדרך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים. לאחר הוועידה התקיימו מספר סבבים של שיחות המשך בוושינגטון. השיחות לא הניבו הסכם כלשהו, אך ארגוני ימין בישראל ראו בהן תקדים מסוכן, וכמחאה על קיומן פרשו ב-1992 מפלגות הימין מהממשלה והובילו לבחירות חדשות.
ועידת מדריד סללה את הדרך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים, בסדרה של פגישות חשאיות שנערכו באוסלו, בחסות ממשלת נורווגיה. משא ומתן ישיר זה הוביל לפריצת דרך בתהליך השלום.
בעקבות ההסכמים הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את השליטה בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון וחבל עזה ואת האחריות על מתן שירותים אזרחיים למרבית האוכלוסייה הפלסטינית.
בסוף אוקטובר 1995 נחתמו הבנות ביילין-אבו מאזן, בעקבות מספר פגישות חשאיות בין נציגי ישראל והפלסטינים. לאחר רצח יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995 נקטע תהליך השלום כמעט כליל, ורוב השיחות הוקפאו. שמעון פרס, מחליפו של רבין, דחה את מסמך ההבנות.
תקופת ממשלת נתניהו (1996-1999)
לאחר בחירתו של בנימין נתניהו לראש ממשלה ב-1996 הוא הכריז על מדיניות חדשה כתגובה לגל פיגועי ההתאבדות של חמאס והג'יהאד האסלאמי, אותה כינה "הדדיות" או
"יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו".
בהתאם למדיניות זו חתמה הממשלה על הסכם חברון והסכם ואי. ההסכמים התקבלו בציבור הישראלי בתגובות מעורבות.
ההסכם נועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. הכנסת אישרה את הסכם ואי ברוב של 19–75.
ממשלת נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שתי הנסיגות הנוספות שבהסכם (שנקראו גם "פעימות") בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.
ההסכם מכיל 11 סעיפים אשר עוסקים במשא ומתן על מעמד הקבע, העברת שטחים לידי הפלסטינים, שחרור אסירים ועוד. כמו כן יש בהסכם הצהרה משותפת ליצירת אווירה חיובית.
הסכם זה דומה בתכולתו להסכם ואי, אך עם לוחות זמנים מעודכנים לביצוע ההסכם. ממשלתו של אהוד ברק ביצעה את הנסיגות שנקבעו בהסכם ואי שנתניהו נמנע מלבצען.
נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, הזמין ב-5 ביולי 2000 את אהוד ברק ואת יאסר ערפאת לבוא לקמפ דייוויד כדי להמשיך את המשא ומתן של תהליך השלום מנקודת המוצא של הסכמי אוסלו.
הוועידה נמשכה כשבועיים, מבלי שנחתם הסכם בין הצדדים.
כל צד האשים את השני באחריות לכישלון השיחות. הפלסטינים טענו שלא הציעו להם מספיק, והישראלים טענו שהם לא יכלו להציע יותר. קלינטון תלה את כישלון הוועידה בערפאת. ערפאת הואשם בכך שלא הגיש הצעה נגדית לכל הצעה שהעלו ברק וקלינטון, ובכך שעשה מעט כדי למנוע את האינתיפאדה השנייה, שפרצה מיד לאחר הוועידה.
לאחר הוועידה קלינטון מינה ועדה בראשות הסנטור ג'ורג' מיטשל לבדיקת כישלון השיחות. דו"ח מיטשל הוגש לנשיא ג'ורג' ווקר בוש והיווה מאוחר יותר את הבסיס למפת הדרכים.
בעקבות קריסת שיחות קמפ דייוויד בסוף שנת 2000, הציע הנשיא קלינטון מתווה להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, ובו ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית על מרבית השטחים, למעט גושי ההתיישבות הגדולים ובהם מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון.
לפי קלינטון, ברק וערפאת קיבלו את המתווה כבסיס למאמצים עתידיים, אולם שניהם הביעו הסתייגויות. בינואר 2001 התקיימה ועידת טאבה ובה נוהלו שיחות בין הצדדים על בסיס מתווה קלינטון, אך השיחות הסתיימו ללא הסכם.
בפברואר 2001 נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה במקום ברק, ודחה את מתווה קלינטון סופית.
אולם ישראל לא הייתה מוכנה לקבל תוכנית שתוארו בה במפורש נסיגה מלאה לגבולות 1967 ומשא ומתן על זכות השיבה לפליטים הפלסטיניים, והיא מעולם לא שימשה כבסיס למגעים בין ישראל לפלסטינים.
אולם לאחר זמן מה הציג שרון מסמך ובו 14 הסתייגויות ממפת הדרכים, ובעקבותיו נמנעה ישראל מלבצע את הצעדים שנדרשו ממנה בתוכנית, בעיקר הקפאת בנייה בהתנחלויות, פירוק כל המאחזים הלא חוקיים שהוקמו מ-2001, נסיגת צה"ל מרוב בסיסיו ביהודה ושומרון, ביטול העוצר בשטחים והקלה על תנועת אנשים וסחורות.
הפלסטינים נדרשו למנוע פעילות טרור, לקיים בחירות חופשיות ולבצע רפורמה מדינית ברשות הפלסטינית. על פי דו"ח של שירות הביטחון הכללי, אכן חלה ירידה משמעותית במספר ההרוגים הישראלים באותה תקופה.
אולם לתוכנית "מפת הדרכים" לא התלווה תהליך מדיני ברור, וההסתייגויות שהוגשו על ידי ישראל לא יושבו בין הצדדים. לאחר שהשלב הראשון בתוכנית לא יושם, הפלסטינים והישראלים זנחו את התוכנית ולא המשיכו לשלבים הבאים.
הפסגה הייתה אמורה להיות הראשונה מבין סדרת מגעים בין הישראלים לפלסטינים אולם בשטח לא הובילה לרגיעה והאינתיפאדה השנייה נמשכה. בעקבות האירועים האלימים הוקפאו המגעים בין הצדדים וחודשו שוב רק בפסגת שארם א-שייח'.
יוזמת ז'נבה (2003)
יוזמת ז'נבה (הסכם) היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין בפיקוח ובתמיכה של ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 והוא מתבסס לדברי יוזמיו על מתווה קלינטון מדצמבר 2000. בשנת 2009 נוספו להצעה 13 נספחים המפרטים את המודל, וביחד עם המסמך המרכזי מרכיבים את 'ספר השלום השלם'. מודל היוזמה לא אושר בידי גורמים רשמיים.
הכרה בירושלים היהודית, בירת ישראל, ובכלל זה השכונות היהודיות במזרח ירושלים. השכונות הערביות עם 220,000 תושביהן יהפכו לאזרחי המדינה הפלסטינית. העברת הריבונות בעיר העתיקה והר הבית לידי הפלסטינים, למעט הרובע היהודי.
הקמת כוח בין-לאומי חמוש שיפקח על יישום ההסכם וימנע העברת נשק במעברי הגבול בין מדינות ערב למדינה הפלסטינית.
פתרון מלא וסופי לבעיית הפליטים שיכלול מרכיב של פיצויים ומגורי קבע במדינה הפלסטינית או במדינות אחרות. אין בהסכם זכות שיבה של פלסטינים לתחומי ישראל, אך זו תקלוט לתחומה מספר פלסטינים כממוצע הכולל של המספרים שיסכימו לקלוט המדינות האחרות.
מדינה פלסטינית ללא צבא אך עם כוחות ביטחון שתיאבק בטרור ובאלימות ותימנע משיתוף פעולה או סיוע לכל התארגנות שמטרותיה עוינות את ישראל.
הקמת מנגנון ליישוב מחלוקות. מחלוקות שלא יפתרו בעזרת מנגנון זה יופנו לצוות בוררות מיוחד שיורכב מנציג ישראלי ונציג פלסטיני שיבחרו בהסכמה בורר שלישי. במקרה של אי הסכמה ייבחר הבורר ברוטציה מתוך רשימה מוסכמת של בוררים המובאת בנספח
האינתיפאדה השנייה החלה לדעוך כבר בנובמבר 2004 עקב מותו של יאסר ערפאת, שפגע במומנטום של גל הטרור וגרם להתדרדרות הפלסטינים למלחמות פנימיות. לאחר הפסגה חלה רגיעה משמעותית.
מדצמבר 2006 עד ספטמבר 2008, ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס נפגשו 36 פעמים, ובמקביל התקיימו גם שיחות בדרג נמוך יותר. השיחות התנהלו על רקע ועידת אנאפוליס אשר בה הצהירו שני המנהיגים על הכרה הדדית בפתרון שתי מדינות לשני עמים וחתירה להסכם שלום באמצעות משא ומתן ישיר. במהלך השיחות הוצעו פשרות במספר סוגיות אשר אמורות היו להוות חלק מהסדר מדיני כולל. בסופו של דבר הניסיונות להגיע להסכם כלשהו נכשלו והשיחות נפסקו בסוף שנת 2008.
מטרת הוועידה הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום, ולסלול את הדרך למשא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני, אשר מגעים לגביו כבר החלו בשיחות אולמרט-אבו מאזן.
נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש פתח בהקראת הצהרה משותפת, המוסכמת על ישראל ועל הפלסטינים, ועיקרה קריאה להכרה הדדית ושלום והקמת שתי מדינות לשני עמים.
בעקבות הוועידה הוכנה באו"ם טיוטת החלטה התומכת בהצהרות הוועידה, אולם זו לא הועלתה כלל במועצת הביטחון מכיוון שהן ישראל והן הפלסטינים הביעו הסתייגויות ממנה.
לאחר שלוש שנים ללא שיחות רשמיות או מגעים גלויים בין הצדדים, בעקבות בקשתו של מזכיר המדינה של ארצות הבריתג'ון קרי להתניע מחדש את תהליך השלום, נפתח משא ומתן בין ישראל לפלסטינים ב-29 ביולי 2013.
תהליך המשא ומתן התנהל באמצעות מגעים חשאיים, והושעה באפריל 2014, עקב הקמתה של ממשלת האחדות הפלסטינית. ממשלה אשר כללה את חמאס, המוגדר בישראל כארגון טרור.
תוכנית השלום של מחמוד עבאס
בפברואר 2014 הציג נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, תוכנית להסדר עם ישראל לפיה המדינה הפלסטינית תהא מפורזת וביטחונה יוטל על נאט"ו. צה"ל יישאר ביהודה ושומרון חמש שנים לאחר ההסכם. התנחלויות הישראליות יפונו בהדרגה. כמו כן, ישראל לא תוכר כמדינה יהודית[13]. ראש הממשלה בנימין נתניהו סירב להתייחס ליוזמה[14].
בינואר 2016 השיק משרד החוץ הצרפתי את יוזמת השלום הצרפתית, שמטרתה הייתה כינוס ועידת שלום בינלאומית בפריז לשם הנעת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. שר החוץ הצרפתי, לורן פביוס, הצהיר כי אם היוזמה תיכשל, צרפת תכיר במדינה פלסטינית. ממשלת ישראל דחתה את היוזמה, בטענה שאיום ההכרה במדינה פלסטינית סותר את מהות הוועידה. לעומת זאת, הפלסטינים, כולל נשיא הרשותמחמוד עבאס, הביעו תמיכה ביוזמה. ב-3 ביוני 2016 התקיים בפריז מפגש של שרי החוץ מ-29 מדינות שתמכו בה, כולל רוסיה וארצות הברית. ועידה נוספת, ללא השתתפות ישראלים או פלסטינים, נערכה בפריז ב-15 בינואר 2017[15].
בפסגה הציג קרי מתווה ליוזמת שלום אזורית הכוללת הכרה בישראל כמדינה יהודית וחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים.
בנימין נתניהו הציג למשתתפי הפסגה תוכנית בת חמש נקודות, שבה פורטו צעדים שישראל תהיה מוכנה לנקוט לטובת יוזמת שלום אזורית, שתביא לחידוש המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, לצד הטבות שהיא דורשת לקבל. באחד הסעיפים של נתניהו כלולה התייחסות חיובית ליוזמת השלום הערבית, תוך הבעת נכונות לנהל משא ומתן עם מדינות ערב על מרכיביה[16].
בסופו של דבר דחה נתניהו את ההצעות לחידוש המשא ומתן, כיוון שלהערכתו יתקשה להשיג להן תמיכה בקואליציה[17].
תוכנית טראמפ היא תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמגובשת על ידי ממשל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל משנת 2018.
עיקרי התוכנית הם הקמת מדינה פלסטינית ב-70% משטחי איו"ש וב-120% ברצועת עזה, בתנאים הבאים: פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה, ויתור על זכות השיבה אל שטחי מדינת ישראל, הכרה בישראל כמדינה יהודית, הכרה בגבולותיה החדשים של ישראל ובירושלים כבירת ישראל, הסכמה לשליטה צבאית ממערב לירדן, הפסקת העברת משכורות למחבלים והפסקת ההסתה במערכת החינוך הפלסטינית[18].
בנוסף, יינתן מענק של 50 מיליארד דולר ל"מדינה הפלסטינית החדשה" וכן שיבה של פליטים ערבים-פלסטינים ל"מדינה העתידית הפלסטינית" וקרן פיצויים נדיבה, ללא שיבה לתוך ישראל. רצועת עזה תורחב ב-20% באזור חולות חלוצה ופתחת ניצנה[19][20]. יהיו מובלעות ב-15 יישובים המונים, נכון ל-2020, כ-15 אלף איש ואישה[21]. המעבר בין רצועת עזה ליהודה ושומרון יתבצע דרך מנהרה תת-קרקעית בדומה לעקרון המעבר הבטוח[22].
בתמורה לכך, מדינת ישראל תחיל ריבונות על 30% משטחי יהודה ושומרון, תספח את בקעת הירדן, צפון ים המלח וההתנחלויות, תבטל בהדרגה את הממשל הצבאי ותסיר את כל הגבלות הבנייה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
