תאוריית פערי העצמי (באנגלית: Self-discrepancy theory) היא תאוריה שפותחה על ידי א. טורי היגינס והיא מבחינה בין שלושה ייצוגי העצמי: עצמי ממשי (תפיסות האדם את עצמו בהווה), עצמי אידיאלי (התקוות והשאיפות של האדם), ועצמי נדרש (תפיסות האדם את ציפיות החברה ממנו). פערים בין העצמי הממשי והעצמי הנדרש או האידיאלי יוצרים חוסר נוחות ותחושות אכזבה ובושה, המניעים את המוטיבציה של הפרט לצמצום הפערים.[1]
פער עצמי הוא מצב בו אין התאמה מלאה בין ייצוגי העצמי השונים. פער סביר בין העצמי הממשי לעצמי האידיאלי הוא הסתגלותי ומעודד את האדם להמשיך ולהתקדם. לעומת זאת, פער קיצוני עלול לעורר באדם רגשות שליליים של אכזבה, חרדה, בושה ועצב.[1]
ככל שגודל הפער גדול יותר וככל שהמודעות לפער גדולה יותר, כך תיקבע עוצמת הרגש השלילי.[1] מחקרים שבחנו פערי העצמי חקרו בעיקר תופעות כגון דיכאון, חרדה, דחיינות, ופגיעות רגשית.[2][3]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 E. Tory Higgins, Self-discrepancy: A theory relating self and affect., Psychological Review 94, 1987, עמ' 319–340 doi: 10.1037/0033-295X.94.3.319
- ^ E. Tory Higgins, Ronald N. Bond, Ruth Klein, Timothy Strauman, Self-discrepancies and emotional vulnerability: How magnitude, accessibility, and type of discrepancy influence affect., Journal of Personality and Social Psychology 51, 1986, עמ' 5–15 doi: 10.1037/0022-3514.51.1.5
- ^ Neill Watson, Brandon C. Bryan, Todd M. Thrash, Self-discrepancy: Long-term test–retest reliability and test–criterion predictive validity., Psychological Assessment 28, 2016-01, עמ' 59–69 doi: 10.1037/pas0000162
