שעורה תרבותית (שם מדעי: Hordeum vulgare), המכונה בקיצור שעורה, היא מין תרבותי בסוג שעורה שבמשפחת הדגניים. השעורה היא צמח עשבוני חד שנתי או רב שנתי ויש לה ציצית שורשים. התפרחת של השעורה היא שיבולת והפרי הוא גרגר[1].
השעורה מהווה, יחד עם החיטה, מקור ראשוני לפחמימות. שני הדגנים האלה היו בין היבולים המבויתים הראשונים של האדם, במהלך התקופה הנאוליתית בסהר הפורה, כבר לפני יותר מ-10,000 שנים.
בהשוואה לחיטה ערכם הכלכלי של גרגרי השעורה נמוך בהרבה[1]. בהתאם לכך, קמח שעורה היה מזונם של עניים, ושל בהמות הבית. השעורה משמשת גם כחומר גלם לייצור בירה.
השעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם. היא נפוצה מאוד מן הקוטב הצפוני ועד לאזורים הטרופיים שבדרום[1]. בהתאם לכך השעורה נחשבת גידול המזון החמישי בחשיבותו בעולם[2].
ישנם כ־30 מינים של שעורה, שישה מהם גדלים בר בישראל[1].
ביחד עם השעורה נמנה במשנה גם שיבולת-שועל אשר אינם כלאיים, ולכן על פי חלק מהחוקרים, דוגמת פרופסור יהודה פליקס, שיבולת-שועל שבמשנה מזוהה כזן של שעורה. בארץ ישראל ובמצרים השעורה מבשילה בסוף אפריל – תחילת מאי, לפני החיטה אשר מבשילה מאוחר יותר. על פי המתואר בספר שמות, במהלך מכת הברד, הושמד יבול השעורה אשר כבר הבשילה, אולם יבול החיטה לא נפגע מכיוון שעוד לא הבשיל[3]. סדר הבשלה זה גם משתמע מסיפורה של רות, אשר מלקטת שעורים בבית לחם מ"תְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים"[4] ונשארת לבסוף "לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים"[5]. בתנ"ך, משמש המונח "קציר השעורים" לציין את זמן האביב בו מתבצע קציר השעורים.[6]
קורבן העומר הובא בט"ז בניסן מראשית הקציר של השעורים, והקרבתו פתחה את עונת הקציר. קורבן נוסף שהובא משעורים הוא מנחת הסוטה (כמתואר בפרשת נשא ובמסכת סוטה). אלו הן שתי המנחות היחידות שדינן לבוא מן השעורים, כל יתר המנחות דינן לבוא מהחיטים.
השעורה נחשבת כפחותה לחיטה ואף נחשבת פעמים למאכל בהמה[7]. ובגלל מחירה הנמוך הייתה נחלתם של בני העניים. אצל הקראים נהוג לאכול מצה מקמח שעורים מכיוון שזה "לחם עוני".[6]
בישראל השעורה מוכרת בעיקר כגריסים וכגריסי פנינה (מקולף), כמו כן ניתן למצוא לחמים שמכילים קמח שעורים כתוספת. השימוש בקמח שעורים כרכיב עיקרי אינו מקובל בתעשיית הלחם מאחר תכולת הגלוטן בשעורה נמוכה מאוד, תכונה המביאה לכך שהבצק המופק מקמח שעורים קשה ולא גמיש. בהתאם לכך השעורה מגודלת בעיקר למספוא[1].
השעורה משמשת לייצור של לתת למשקאות חריפים כמו בירה ותחליפים לקפה[1].
בשביל הטיבטים השעורה מהווה מאכל יסודי ומשמשת אותם למגוון של מאכלים. הצ'מפה הוא קמח שעורה קלוי שהטיבטים מוסיפים אותו לתה (דייסת הצ'מפה), הקמח הקלוי מתגבש בתחתית ספל התה ונאכל תוך כדי שתיית התה, הקמח הקלוי משמש להכנת דייסות מבלי צורך לבשל. הד'ירו – גוש דייסה סמיכה במיוחד הוא המקבילה הטיבטית לאורז או ללחם.
Hordeum vulgare
גידול שעורה
שדה שעורה
השעורה נזרעת בעיקר באזורים שחונים ובאדמות דלות שבהם לא ניתן לגדל חיטה. זאת משום שכמות הגשם הדרושה להצלחת הגידול היא מזערית – כ-22–250 מ"מ לעונה והיא הדגן החורפי העמיד ביותר למליחות הקרקע. על כן היא מחליפה את החיטה גם במקומות שבהם חלה המלחה הדרגתית של שדות השלחין. נוסף על יתרונות אלו, במקרים של הפסקה גדולה בין הגשמים נבטי השעורה מצטיינים ביכולת שלהם להתאושש גם אחרי התייבשותם[1].
בישראל גודלה שעורה בשנת 1970 על 174.4 קמ"ר, בשנת 1980 על 267 קמ"ר ובשנת 1990 על 146.8 קמ"ר. מאז הייתה ירידה חדה בגידול השעורה במקביל לירידה כללית בגידולי השדה. בשנת 2000 גודלה שעורה על שטח של 20.3 קמ"ר בלבד ולאחר מכן גודלה על שטח של 70–80 קמ"ר[8].
חריש – יצירת תלמים בשדה, כחלק משלב עיבוד האדמה לקראת זריעה.
זריעה – פיזור הזרעים לתוך התלמים החרושים וכיסויים באדמה.
קציר – חיתוך ואיסוף שיבולי השעורה הבשלה באמצעות מגל או חרמש בשיטה הידנית, או באמצעות קומביין תבואות בשיטה הממוכנת.
גורן – משטח פתוח המשמש לאיסוף שיבולי השעורה לאחר הקציר, כדי לדוש אותן (ראו להלן).
דיש – הפרדת גרעיני השעורה מהשיבולים היבשות בעזרת הכאה במקל, דריכה של רגלי בהמות, או בעזרת גרירת מורג.
זרייה – נעשית אחרי הדיש. אחרי שמפרקים את גרעיני התבואה מהשיבולים, זורקים את הגרעינים באוויר במקום שיש בו רוח; הרוח מעיפה את הקליפות (ה"מוץ"), והגרעינים – שהם כבדים יותר – נופלים על הארץ.
מַתְבֵּן – מבנה מקורה המשמש לאחסון השעורה לאחר הדיש או גבעולי השעורה (לאחר הפרדת הגרגרים ולצורך מאכל לבהמות)[9].
.jpg)
