שינן עב-שורש (שם מדעי: Taraxacum cyprium, שם נפוץ: dandelion) הוא צמח עשבוני רב-שנתי (בן חלוף), ים-תיכוני לא מצוי ממשפחת המורכבים. תחום תפוצתו הטבעי מצומצם לאזורים גבוהים ולקרקעות גירניות במזרח הים התיכון (קפריסין, סוריה ולבנון, ירדן וישראל)[1]. בישראל מין בר נוסף, נדיר מאוד שגדל בחרמון - שינן סורי (Taraxacum syriacum). ומין זר ונדיר מאוד - שינן רפואי[2].
מעטפת של שינן עב-שורשזירעונים של שינן עב-שורשזירעונים של שינן עב-שורשקרקפת של שינן עב-שורששינן עב-שורש ברחוב בירושליםשינן עב-שורש
המאפיינים העיקריים של שינן עב-שורש: זהו צמח שאינו קוצני ואינו בשרני. הקרקפת שלו אינה כדורית, וכל הפרחים בקרקפת הם צהובים ולשוניים. כל קרקפת פרחים נישאת בנפרד על עמוד פריחה חסר עלים, נבוב ומכוסה בשיער לבן ופלומתי, שבהמשך מתקרח. העלים של השינן מחולקים-גזורים ומרוכזים בבסיס הצמח בצורת שושנת, כשהם שרועים וצמודים לקרקע. בשלב הבשלת הפרי, ניתן להבחין בקרקפות זירעונים בעלי ציצית לבנה המתנשאות על גבעול ארוך, גבוה מעל העלים והפרחים. כל קרקפת נישאת בנפרד על גבעול חסר עלים, מה שמאפשר הפצה יעילה של הזרעים באמצעות הרוח (ראו בתמונה)[3]. הפרחים של השינן נפתחים במהלך היום ונסגרים לקראת הערב. הפריחה מתרחשת בשני גלים, הראשון באביב והשני בסתיו[4]. תכונות נוספות ראו מאפיינים ייחודיים של הסוג שינן.
השורש הוא שורש שיפודי ארוך, גלילי ומעובה (0.5 עד 1.5 ס"מ), צבעו חום או שחור, ובתוכו צינורות המכילים כמות רבה של מוהל חלבי[3][5]. לעיתים השורש מסתעף מצווארו. השורש משמש לאגירת מזון ומכיל ניצני התחדשות.
העלים מרובים, מעט אפורים וקירחים ערוכים בשושנת סימטרית, צפופה של דורים וצמודה מאוד לקרקע. הם מוארכים ומחולקים או גזורים, לרוב לאונות משולשות[3][6], כאשר האונות הקטנות פונות כלפי בסיס העלה ולא כלפי קודקודו. לעיתים נדירות העלים אינם מחולקים כלל. שפת העלה יכולה להיות תמימה או משוננת.
הבדל בין שינן עב-שורש לשינן סורי: שני צידי העלים בשינן עב-שורש הם קירחים, בעוד שבשינן סורי העלים צמירים או לבידים (מכוסים בשכבה של שערות).
הקרקפות נישאות יחידות בראשי גבעולים (עמודי תפרחת) חסרי עלים, שגובהם נע בין 5 ל-20 ס"מ, והם עדינים ונבובים (חלולים). בתחילה, עמודי התפרחת מכוסים בשיער לבן ופלומתי ובהמשך הם מתקרחים. סימן זה מקל על ההבחנה בין שינן עב-שורש לבין כתמה עבת-שורשים, החולקת לעיתים את אותו בית גידול. החלק העליון של עמוד התפרחת של כתמה עבת-שורשים מכוסה בשערות שחורות ועדינות.
הקרקפות גדולות, בקוטר של כ-2 ס"מ בזמן הפריחה, ואורכן נע בין 2 ל-4 ס"מ. לשם השוואה, הקרקפות של שינן סורי, שגדל בחרמון בבתות בין יולי לאוגוסט, גדולת יותר, בקוטר של 2 עד 2.5 ס"מ[3].
המעטפת באורך של 1.2 עד 1.4 ס"מ, בגוון סגול או אפרפר, מעט קצרה מפרחי התפרחת. חפי המעטפת רעופים, וערוכים בדורים אחדים. חפי המעטפת הפנימיים ארוכים פי 2 עד 3 מעלי המעטפת החיצוניים, שהם דמוי ביצה מאורכת ושוליהם קרומיים ולבנים.
המצעית חשופה, כל הפרחים כולם לשוניים, צהובים, ונוטים לגוון אדמדם בצידם החיצוני. לשון הכותרות מסתיימת בחמש שיניים.
המאבקים מייצרים אבקה, אך זו מנוונת. הצלקות צהובות.
הפירות הם זירעונים חד-זרעיים יבשים (achene) שמקובצים על המצעית עד להבשלתם והפצתם. כלל הזירעונים על ציציותיהם יוצרים כדור נאה לקראת הפצתם.
הזירעונים אחידים (שווי צורה), באורך של כ-5 מ"מ (לא כולל המקור), דחוסים וצרים, בצבע חום בהיר, מגובששים, בעלי 4 מקצועות ברורים פחות או יותר. על הזירעונים יש קווי אורך וזיזים בחלקם העליון, בעוד החלק התחתון מקומט מאוד. בסיסו של מקור הזירעון מוקף בזיזים העליונים ביותר. בשינן סורי, הזרעונים מתאפיינים בגבשושים חדים[3].
הציצית שבראש הזירעון עשויה שערות פשוטות (לא מנוצות) בצבע לבן-צהבהב, באורך של כ-4 מ״מ[6]. הציצית נישאת על ניצב דק ולבן שאורכו כמעט כאורך הזירעון גופא או אף ארוך ממנו.
מאפיינים ייחודיים של הסוג שינן
שינן (Taraxacum) הוא סוג הכולל 2,487 מינים. השורשים של מינים בסוג זה שורשים שיפודים מעובים, משמשים לאגירת מזון (חומרי תשמורת) ומכילים מוהל חלבי[3][6]. המוהל החלבי שנמצא בשורשי השינן שימש בעבר כמקור לייצור גומי טבעי במהלך מלחמת העולם השנייה, כשמקורות גומי אחרים לא היו זמינים.
למיני השינן אין קנה-שורש (גבעול תת-קרקעי) בעל ניצני התחדשות, אלא שורשים בעלי ניצני התחדשות. בנוסף, שורשיהם נחשבים לשורשים מתכווצים (contractile roots), שתפקידם למשוך את הנבט ולהחדירו לעומק מתאים בקרקע במהלך הנביטה ולייצב אותו. כך, ניצני ההתחדשות יהיו ממוקמים בעומק קבוע ומיטבי בתוך הקרקע, דבר החיוני להתפתחות התקינה של הנבט ולשרידותו בתנאי סביבה משתנים[7].
במינים מסוימים, הפרח עשוי לפרוח לפני צמיחת העלים בזכות שורשי האגירה שלו. במיני השינן, כמו בשינן רפואי (Taraxacum officinale), שחלה בהם התעבות משנית, הרקמה המתעבה היא בעיקר רקמת הפארנכימה בתוך השורש, במיוחד ברקמות הסקלרנכימה של השיפה המשנית (secondary phloem). רקמות אלה אוגרות חומרים כמו עמילנים וסוכרים, המשמשים כמקור אנרגיה לצמח בתקופות הפריחה או עקה[7].
מינים רבים של הסוג שינן, כמו שינן רפואי, ידועים ביכולתם לרבייה א-מינית (רביית בתולין), כמו במקרה של שינן רפואי. בתהליך זה נוצרים זרעים ללא הפריה מינית – הזרע מתפתח ישירות מתאי האם, ללא שילוב של חומר גנטי מהאב. ישנם מינים של שינן שאצלם רביית בתולין נפוצה, וזה מאפשר להם לייצר צאצאים זהים מבחינה גנטית ללא תלות בהאבקה. עובדה זו מסייעת להם להתפשט ולהתרבות במהירות בסביבות שונות. גם שינן עבה-שורש בישראל אינו נזקק לפרייה לשם עשיית פירותיו[5]. עם זאת, תופעה זו לא נחקרה לעומק לגבי שני המינים בישראל: שינן סורי ושינן עב-שורש.
מנגנון הרבייה הוא אפומיקסיס גמטופיטי דיפלוספורי (Diplosporic Gametophytic Apomixis): תת-סוג של אפומיקסיס גמטופיטי, שבו התפתחות הזרעים מתבצעת מתא ביצית עם שני מערכים של כרומוזמים (2n) שאינו עבר חלוקת הפחתה (מיוזה). במילים אחרות, תא הביצית שומר על מספר הכרומוזומים המלא (2n) ולא על מערך כרומוזומים אחד. ב"דיפלוספוריה", התאים שמתפתחים לגמטופיט נקבי מקורם בתא אם המגספורה (תא האם שמהווה את תחילת התהליך של יצירת תא הביצית) ולא בתאים אחרים. זהו מנגנון מורכב שמאפשר לצמחים מסוימים לייצר צאצאים דומים גנטית להורה ללא צורך ברבייה מינית (שיבוט).
פֵנוֹלוֹגְיָה (מַחְזוֹר חָזוּתִי)
שינן עב-שורש מחדש את עליו או נובט מחדש בתחילת אוגוסט, ובסוף מאי הוא מסיר את נופו. שורש האגירה שלו מאפשר לצמח ללבלב בקיץ, עוד לפני בוא הגשמים, ואף להוציא פרחים מוקדם בעונה.
האוכלוסייה של שינן עב-שורש פורחת בשני גלים. הגל הראשון מופיע בראשית הסתיו, ולעיתים אף מוקדם יותר, בתחילת יולי. בפרטים מסוימים, הפריחה עשויה להקדים את הופעת העלים. הצמח ממשיך לפרוח עד תחילת פברואר. לאחר הפסקה של כ-4 שבועות, מופיע גל פריחה נוסף, קצר יותר, המתחיל בסוף מרץ ונמשך עד תחילת מאי, לפני שהצמח מסיר את נופו וחוזר להתחדש בתחילת יולי.
בדומה למינים רבים ממשפחת המורכבים, לא כל הפרחים בקרקפת נפתחים בו זמנית. תהליך הפריחה מתחיל מהדור החיצוני כלפי פנים. כאשר הדור הפנימי ביותר נפתח ומסיים לפרוח, הקרקפת מתחילה תהליך של קמילה. הפרחים הלשוניים של הקרקפת נפתחים במהלך היום, ולקראת הערב הקרקפת כולה נסגרת. בבוקר הבא, התפרחת נפתחת מחדש, כאשר דור פנימי יותר של פרחים מתחיל להיפתח ולהתפשק. עם תהליך הקמילה, עמוד התפרחת מתכופף יחד עם הקרקפת ומשתרע על הקרקע.
לכאורה, הקרקפת נראית כקמלה, אך באותו זמן מתרחש תהליך של חניטה והבשלת הזירעונים, מה שמאפשר את המשך הפצת הזרעים לאחר ההבשלה. בשלב שבו הזירעונים בשלים ומוכנים להפצה, עמוד התפרחת, שהיה כפוף קודם לכן, מתארך ומזדקף כדי להבטיח הפצה יעילה יותר של הזירעונים ברוח.
הפירות הירוקים מתחילים להופיע בתחילת ספטמבר, וכבר בסוף אותו חודש ניתן לראות זירעונים בשלים המוכנים להפצה באמצעות הרוח. תהליך הפצת הזירעונים נמשך עד אמצע פברואר.
פריחתו של שינן עב-שורש בתקופות שבהן מינים אחרים פחות פעילים, כמו הסתיו והחורף, מעניקה לו יתרון אקולוגי בכך שהוא נמנע מתחרות על משאבים בבית גידולו. הצמח אינו תלוי לחלוטין במאביקים לצורך רבייה, הודות ליכולתו לרבייה א-מינית (רביית בתולין), ולכן פריחה בעונות שבהן יש פחות מאביקים אינה מגבילה את יכולתו להתרבות.
תפוצה ובית גידול
תחום תפוצתו העולמי של שינן עב-שורש מצומצם לבתות (צומח ים-תיכוני המורכב בעיקר מבני שיח) באזורים גבוהים ובקרקעות גירניות במזרח הים התיכון (קפריסין, סוריה, לבנון, ירדן וישראל)[1].
שינן עב-שורש גדל במקומות יבשים, בעיקר על קרקעות המתפתחות על קירטון או חוואר, וכן בסדקי חומות ובצידי דרכים, כלומר קרקעות גיריות או קרקעות מרליות. קרקעות גיריות (Chalky soils): אלו קרקעות עשירות בגיר (קלציום קרבונט), בדרך כלל לבנות או בהירות בצבען. קרקעות אלו נפוצות באזורים עם שכבות גיריות, והן לרוב קרקעות בסיסיות וחדירות למים, דבר שגורם לכך שהן מתייבשות מהר יחסית. קרקעות מרליות (Marly soils) הן קרקעות שמכילות תערובת של גיר וחרסית. יחס הגיר לחרסית משתנה, וקרקעות אלו יכולות להחזיק יותר לחות מאשר קרקעות גיר טהורות, אך הן גם יותר סחיפות מקרקעות חרסית טהורות.
מתן השם שינן
השם "שן-אריה" ניתן לסוג Taraxacum במילון "ילקוט הצמחים" (הערה 696) בשנת 1930. עם זאת, בשנת 1946, השם הוחלף לשינן"** במילון "צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים" (סעיף 892).
השם "שן-אריה" הוא תרגום ישיר של שמות לועזיים כמו "dandelion" באנגלית, "dent de lion" בצרפתית, ו-"Loewenzahn" בגרמנית, אשר מתארים את צורת אונות העלים הדומות לשיני אריה.
עוד לפני כן, בשנת 1916, אפרים רבינוביץ (הראובני) העניק לסוג את השם "שן הלביא", כפי שמופיע בסעיף 209 בחוברת "שמות צמחי ארץ-ישראל שנתחדשו או נתבררו", שיצאה לאור בירושלים בשנת תרע"ז (1916).
