שיטת הפלפול

שיטת הפִּלְפּוּל^[1] היא תופעה שרווחה בעולם היהודי בתקופות שונות, ונפוצה במיוחד בימי הביניים. להבדיל מהמונח "פלפול" הרווח במשנה ובתלמוד, "שיטת הפלפול" הוא כינוייה של תופעה שרווחה החל מבעלי התוספות, עבור למעטים בין הראשונים, והתגברה במיוחד בתקופת האחרונים – בייחוד ביהדות אשכנז.

תופעה זו לבשה צורות שונות בתקופות השונות, אך עם זאת, התאפיינה לרוב בצורות חשיבה והנחות יסוד דומות; בהן, הלכדה של התורה שבעל פה תוך השקפה כי כולה מקשה-אחת, עיסוק בחשיבה תאורטית שאינה נוגעת לפסיקת הלכה ונטייה לחידוד וחריפות לשמן. תופעה זו הייתה סלע מחלוקת שנים רבות, וזכתה מצד רבנים וחכמים לגינוי בצד עידוד.

הפלפול המוקדם

ערך מורחב – פלפול

במשנה ובספרות המדרשית נעשה שימוש בפלפול בעיקר תוך לימוד הפסוקים ובעימות של הלכות שונות זו מול זו. פלפול מוקדם זה אופיין בדרך חשיבה הפכפכה: כשמו כן הוא, "פל-פל" – הטיית הדעה אנה ואנה; צורת חשיבה שאינה מתמקדת במהותם של הדברים, אלא ביכולת הלוגית המופשטת לטעון אותם, וכתוצאה מכך לכל A תמיד ניתן לטעון לא-A. בנוסף, פלפול מוקדם זה החל לרוב בדיון הלכתי שטמן בחובו השלכות מעשיות, על אף שהמשך הדיון יכול ליסוב גם על נושאים תאורטיים לחלוטין. מאוחר יותר, הפכה המשנה עצמה למושא שיטה זו, וסוג חדש של פלפול התבסס בעיקרו על מעין שעשוע בדברי הלכה; כלומר, שימוש בנימוקים אנטי-הלכתיים באופן שברור היה כי על-אף שהם עוסקים בנושא מעשי – אין כל ספק שאין ביכולתם לשנות הלכה פסוקה.^[2]

הפלפול בימי הביניים

הפלפול המאוחר יותר החל להתפתח לאחר כתיבת התלמוד, שהפכה ליסוד משמעותי בחשיבה הפלפולית והמסורתית. אירוע זה של כתיבת התלמוד הציב הנחות-יסוד חדשות בבסיס הפלפול – הנחות שחלקן אף הפכו לעקרונות אידאולוגיים. כך לדוגמה, היו שדגלו בגישה של הרמוניזציה כלל-הלכתית לכל התורה שבעל פה, וסברו כי ההלכה אובייקטיבית ואינה תלויה במקום ובזמן או בדעות שונות – גישה שלפיה לא תיתכן סתירה בהלכה, הגם שזו סתירה בין שני מקורות מרוחקים מאוד זה מזה – כרונולוגית או גאוגרפית.^[3] יתרה מכך, התלמוד עצמו הפך למושא לפלפול, וכך רווחה הגישה כי התלמוד כולו מקשה אחת ללא סתירות, ושיש להתאמץ כדי ליישבן.

הנחות יסוד אלה לגבי התלמוד כללו את זו שכל התנאים והאמוראים הכירו את מכלול ההלכות שהתחברו בתקופתם, ומכאן שבמקרה של סתירה יש ליצור 'חילוק' – אבחנה דקה ככל שיידרש, כדי להסביר את ההבדל בין שני המקרים. רעיון זה אומץ על ידי בעלי התוספות בחיבורם על התלמוד, ובהקדמה לספר "ים של שלמה" כותב המהרש"ל הגדרה מפורסמת לשיטתם של בעלי התוספות, המתארת בדיוק את גישת ההלכדה של התלמוד:

שהם עשו את התלמוד ככדור, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום, ונמצא מיושר התלמוד ומקושר.

— הקדמת "ים של שלמה" על מסכת בבא קמא, בפסקה ונחזור לראשונות^[4]

בעלי התוספות החלו לפעול במאה ה-11 וה-12, כשמונה מאות שנים לאחר כתיבת התלמוד, ואין לדעת באיזה שלב בדיוק התחילה גישה מפולפלת זו, אך עם זאת ניתן להבחין מתשובות בהלכה מתקופת הגאונים, כי באותה תקופה רווחה עדיין שיטה פשטנית העוסקת בעיקר בפסיקת הלכה.^[5]

במסורת ניתן למצוא הדים לגישה מכלילנית זו כלפי התורה שבעל פה כולה, בדבריו של ריש לקיש, שאמר: ”אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש (רבי לוי בר חמא בשמו של רבי שמעון בן לקיש): מאי דכתיב – 'ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם'? לוחות – אלו עשרת הדברות, תורה – זו מקרא, והמצוה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זו גמרא, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני” (מסכת ברכות, דף ה', א'). וברוח דומה נכתב במדרש: ”בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שנאמר: 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה' (שמות כ', א); אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה אותה שעה.” (מדרש שמות רבה, פרק מ"ז, א'.^[6])

מאפיינים

עבודת המפלפלים כללה השוואות בין הטקסטים השונים, סיווגם, יישוב סתירות ביניהם, והמצאת חילוקים רבים בין נושא למשנהו – גם אם היה צורך להמציא המצאות מופלגות ללא בסיס טקסטואלי. שיטת לימוד זו הובילה לעיסוק בחריפות לשמה והשעשוע האינטלקטואלי שבלימוד פלפלני הפך לערך בפני עצמו, דבר שהוביל להתרחקות מפסיקת הלכה, ועיסוק בלימוד לשם ההנאה האינטלקטואלית שבכך.

שיטת ה'חילוקים'

ערך מורחב – שיטת החילוקים

באמצע המאה ה-14 החלה להתפתח שיטת החילוקים, ולמרות הערפול סביב ייסוד שיטת הפלפול המאוחר – שיטת החילוקים – ידוע כי מקורה הוא באשכנז, החיבור הראשון שהתחבר בשיטה זו הוא תוספות גורניש המיוחסת לחכמי אשכנז אחרי המגפה השחורה ובהמשך התפתחה עוד בישיבות גרמניה, בישיבות ששכנו בערים אאוגסבורג, נירנברג ורגנשבורג. לאחר מכן הובאה השיטה לפולין בידי הרב יעקב פולק, שהיה ראש ישיבה בקרקוב, והשיטה שהתפתחה בדורות שאחריו לכיוונים שונים יוחסה אליו. תלמידו, רבי שלום שכנא, המשיך את דרכו של רבו בשיטת החילוק והפלפול בישיבתו הפופולרית "ישיבת חכמי לובלין".^[7] רבי יעקב לא כתב שום חיבור,^[8] ואין יודעים במדויק במה דגל, והאם תמך בשיטתו בקיצוניות דומה לזו שהתפתחה בדורות שלאחר מכן. כך, רבי ברכיה בירך שפירא מהלל את שיטת החילוקים של רבי יעקב פולק, אך מתנגד נמרצות לקיצוניות שאליה הגיעו הדורות שלאחר מכן.^[9] המהר"ם מלובלין מביא בחידושיו^[10] פלפול אך כותב: "ואפסיק מזה, כי אין כוונתי לזה בחיבור זה ולא כתבתי זה אלא כדי להלהיב את לב התלמידים...".

מאפיינים

ערים אלה, אוגסבורג, נירנברג ורגנשבורג, היוו מרכז חשוב של תלמידי־חכמים שלמדו על־פי שיטת הפלפול, ואף היו דרכי חשיבה אופייניות שכונו על שם ערים אלה; דרכי חשיבה שהתאפיינו בהתמקדות בפריסת כל האלטרנטיבות שמתאפשרות מבחינה לוגית.
כך לדוגמה, "נירנברגר" היא קושיה המתעוררת כאשר מקשים ממקור אחד נגד אחר, אך מתעלמים מכך שקיים מקור נוסף בעניין המניח הנחת יסוד שונה. דוגמה ל"פלפול נירנברגר", היא סוגיית ריבית, שבה קיימת מחלוקת אמוראים בין רבי אלעזר לרבי יוחנן, האם ריבית קצוצה – ריבית קבועה – יוצאת בדיינים, כלומר, נלקחת בכוח מהמלווה, או שההלוואה וההתחייבות לריבית בעינן עומדות ובית-דין אינם מתערבים. התלמוד מקשה על אמוראים אלה משתי ברייתות שונות, מהאחת מוכח כי חלה חובת השבה ומהאחרת מוכח כי אין חובת השבה, אך אם התלמוד ידע מראש על קיומן של שתי הברייתות, מדוע הוא הביא בתחילה רק אחת מהן כדי להקשות, והעלים את השנייה?! בסוג זה של קושיות, התאפיין בין השאר הפלפול הנירנברגאי.^[11] סוג נוסף של פלפול נירנברגר הוא כשאמורא מקשה שאלה על שתי שיטות, לחפש שיטה שלישית שתתאים לעמדת האמורא השואל.

"רגנסבורגר" הוא כפי שמגדיר הרב מרדכי מארדוש, מבאר חידושי המהר"ם שיף: "רעגשבורג היינו כשחוזר בעל האיבעיא ומקשה על הפשיטות מברייתא; קשה, מאי מיבעיא ליה – הא ידע הברייתא!"; כלומר, מצב בו אדם שואל שאלה, ולמרבה התמיהה לאחר שנענה, הוא מוכיח ממקורות כאחד הצדדים, כך שעולה תמיהה מדוע שאל אם ידע את המקור שהוא עצמו הביא.^[12]

סוגי קושיות נוספות הם "אויסברנגר",^[13][14] כלומר, במקרה שהגמרא מביאה קושיה ממשנה על דברי אמורא ואינה צריכה להביא את תחילת המשנה ובכל זאת מביאה, ועל כך קשה שהבאת כל דברי המשנה זה מיותר.^[15] וכך בצורה הפוכה "פירברנגר" שהגמרא יכלה להביא רק את תחילת המשנה ולא את סופה,^[16] התירוץ בדרך כלל היה, שקשה גם מתחילת המשנה וגם מסופה, או שלולי סוף המשנה היה ניתן לתרץ באופן מסוים. השל"ה התנגד לתירוצים אלו וסבר שהתירוץ הפשוט הוא, שמכיוון שהגמרא הביאה חלק מהמשנה אגב כך הביאה את כולה, בכדי ללמד את הקוראים הלכות נוספות.^[17]

המוכר יותר הוא ה"בלוסר",^[18] לעיתים הגמרא מניחה הנחה ואחריה שואלת שאלה והשאלה קשה גם ללא ההנחה, וכאן קשה "בלוסר" – (בלא זאת בהגיה אשכנזית) הקושיה קשה גם בלי ההנחה,^[16] התירוץ מסביר למה לא קשה ללא הנחה, בעל החוות יאיר טען שהאמרה "חזור חזור ואל תצטרך לבלזור" מדברת על הבלוסר ולא על צמח הבלדור.^[19]

שיטת הפלפול 'גג על גג' וה'לשיטתו'

ערך מורחב – שיטת הפלפול גג על גג

צורת פלפול נוספת שהתפתחה במאה השמונה עשרה, הפלפול הלא מקומי, שעיקרו הוא לקשר בין נושאים שונים לחלוטין תוך מציאת רעיון משותף ביניהם, אסוציאציות מופלגות וחריפות, ותוך חיבור שרשרת של סוגיות בתלמוד, שתכונה סמויה משותפת לכולם, או תירוץ אחד לשרשרת בלתי תלויה של קושיות, השוואות רופפות ודמיון מרפרף ושטחי שמקשר דברים לפי תכונה חיצונית או בודדת, דרך לימוד זה מכונה "גג על גג", "עוקר הרים וטוחנם זה בזה", מבין אלו שלמדו בצורה כזו נודע במיוחד האדמו"ר מאיר יחיאל מאוסטרובצה, ששיכלל את השיטה ונודע בפלפוליו החריפים.

חלק נוסף מדרך לימוד זה נקרא "לשיטתו", והוא לקשר בין מאמרים של תנא או אמורא מסוים שלכאורה אין ביניהם שום קשר ולמצוא את הרעיון המשותף, דוגמה לכך אפשר להביא מהקישור של מאמרי אביי ורבא ביע"ל קג"ם שכולם שאביי לשיטתו ורבא לשיטתו, והם תלוים אחד בשני למרות שבעצם אין להם שייכות בין הנושאים כלל^[20].

בין אלו שהשתמשו בדרך לימוד זה נמנו רבי יחזקאל לנדא בספרו דורש לציון^[21] ואף האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאסטרובצה,^[22] ורבי מאיר שפירא^[23]. שיטת לימוד שבמובנים מסוימים (אם כי לא בכולם) דומה לאופן הלשיטתו היא דרך הלימוד של "אחדות התורה" אותה התחיל הרגוצ'ובר^[24] והמשיך הרבי מלובביץ'^[25].

דרך לימוד זה היה מקובל בעיקר בפולין, בגליציה, בליטא ובהונגריה, במאה השמונה עשרה ואילך אולם בימינו התמעט השימוש בה, ומקובלת בעיקר בחצרות צאנז, וסאטאמר.

ההתנגדות לפלפול

רבים התנגדו לשיטה זו, חלקם באופן עקיף ובהתייחס לצורך "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", וחלקם התנגדו באופן ישיר כאשר ראו את תוצאותיה של השיטה בקהילותיהם שהובילה להספק לימוד דל, לעיסוק ממושך בנושאים מצומצמים ולעיוותים אינטלקטואליים.

בין המתנגדים לשיטה היו גדולי האחרונים כמו המהר"ל מפראג, רבי שלמה לוריא (מהרש"ל), רבי ישעיה הלוי הורוביץ (מחבר ספר השל"ה) החת"ם סופר ואחרים.

למעט רבי יעקב פולק היו תומכים נוספים לשיטה, אם כי באופן מסויג יותר, ביניהם המהרש"א, מהר"ם שיף, היעב"ץ והפני יהושע.

המהר"ל מפראג כתב: ”אך הטיפשים בארצות אלו דרכיהם הפך זה. מלמדים עם הנער מקרא מעט... ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא מיד. יצפצף הנער בקול דברים בלבד ותמונת הפשט לא ידע להבין אף דבר מה ממנו... ויכלו בהבל ימיהם ושנתם בבהלה לעסוק בפלפול של הבל.”^[26]

הרמב"ם קדם למהר"ל בהתנגדותו הנחרצת לפלפול, וראה בשיטה זו בזבוז זמן (באיגרתו לתלמידו ר"י בן יהודה). ואכן בארצות בהן הושפעה היהדות מהרמב"ם ניכרה מגמה של לימוד תלמוד על מנת לפסוק הלכה – ”אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא”.

מהר"י ברונא, שהיה ראש הישיבה ברגשנבורג כותב^[27] על דרך לימוד זאת שיש להזהר מלפסוק הלכה על פיה:”כשאנו מפלפלים ולומדים חריפות כמו בזמן התוספות.^[28] אז אנו רגילין למשקל ולמטרח בדקדוקים ובחלוקים דקים במיעל פילא בקופא דמחטא, אבל לפסוק הדין או להתיר איסורין אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בראיות ברורות מלובנות ומחוורות מתוך פשטי סוגיה דשמעתתא ולא מתוך הדקדוק כהאי”

לקריאה נוספת

• דב רפל, הוויכוח על הפלפול, דביר, 1980.
• הרב חנוך ארנטרוי, עיונים בדברי חז"ל ובלשונם, עמ' רפ"א, מוסד הרב קוק, תשל"ח.
• הרב שלמה גרינשפאן, מלאכת מחשבת חלק א'. לונדון תשט"ו. (ארבעים עמודים ראשונים).
• חיים זלמן דימיטרובסקי, "על דרך הפלפול", ספר היובל לכבוד שלום בארון, האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, ירושלים 1975. (להורדה)
• שלמה זלמן הבלין, "המפנה בדרכי הלימוד של ה"פלפול" האשכנזי והספרדי", סידרא לד (תשפ"ב). (להורדה)
• בועז שפיגל, 'הדרוש ההלכתי במאות ה-17 וה-18 - דרכיו צורותיו ותכניו.'
• הרב דוד טרייטל, דרך לימוד הפלפול 'גג על גג' ירחון האוצר גיליון עב, עמוד רצד

קישורים חיצוניים

• שיטת הפלפול, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• ד"ר מנחם צוקר, הפלפול והפשט(הקישור אינו פעיל), אתר הניווט בתנ"ך
• רפאל שוח"ט, יחסו של הגר"א לפלפול ובעיית המסורות בעל פה, אתר דעת; פורסם ב"שנה בשנה", ה'תשנ"ח
• הרב ד"ר שלמה טולדאנו, [ ;imageType=courseFile&Source=ADMIN הוויכוח על הפלפול], מכללת ליפשיץ
• שלם יהלום, הפלפול: עדויות ראשונות, תרביץ פ"ד, חוברת ד', תשע"ו, עמ' 543–574

הערות שוליים

1. למקורו האטימולוגי של המונח, ראו הערך פלפול.
2. ראו לדוגמה את רבי מאיר ש”היה אומר על טמא – טהור, ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא, ומראה לו פנים” (מסכת עירובין, דף י"ג, ע"ב); ובהרחבה ראו: פלפול#מאפייני הפלפול המדרשי.
3. ראו: אברהם פרימן, דיני ישראל בארץ ישראל (122) – "לוח הארץ", ה'תש"ו.
4. ראו: בעלי התוספות#יצירתם וכתיבתם.
5. ראו פלפול, באנציקלופדיה "דעת".
6. וראו גם: תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ב', פסקה ד'.
7. אביעזר בורשטיין, אדירי דעה, הפרק על המהרש"ל.
8. למעט הגהות לספר פסקיו של הרב מרדכי בן הלל, שגם היו לעיני רבי משה איסרליש בעת שכתב את חיבורו ההלכתי.
9. בספרו זרע ברך, חלק ב'.
10. בבא בתרא, קמ"ח עמוד א'
11. הסוגיה מופיעה במסכת בבא מציעא, דף ס"א, ב'; ראו גם בחידושי המהר"ם שיף שם, המתייחס לסוגיה זו כאל "פלפול נירנברגר".
12. בבאור הרב מרדכי מארדוש על חידושי המהר"ם שיף, מסכת שבת, דף קט"ו, ב'.
13. עליו על פירברנגר ועל בלוסר ראה, הרב יוסף שלמה מאיר, אויגסבורגר או אויסברענגר, כתב העת ירושתנו, כרך ח, עמ' רמא-רנד, בני ברק תשע"ה
14. בתרגום מילולי הוא ביידיש קדומה "הבאה מושלמת" הפירוש של פירברנגר הוא "הבאת ההתחלה"
15. קושיה מסוג זה מופיעה בספר צל"ח חולין נב:
16. קושיה מסוג זה מופיע בספרו של ראנ"ה שפיץ, מלא רצון חלק ב דף צז טור ג מהדו' פפד"מ ת"ע
17. מקור דבריו הוא מדברי רבי יצחק די ליאון המובא בספרו של רבי שמואל סיריליו [אבן-סיד] כללי שמואל, דף ו ע"ב, ונציה שפ"ב
18. נכתב גם בלא זאת, בל"ז, בלא זעהער
19. הועתק מכתב ידו על ידי רבי רמ"ד וויסמנדל בראש ספר קיקיון דיונה נייטרא תרצ"ד
20. ספר, דורש לציון, דרוש יג, ספר מאיר עיני חכמים חלק א'
21. דרוש בשיטת יע"ל קג"ם, בספר "דורש לציון", מהדורת מפעל נודע ביהודה השלם, תשנ"ה, דרוש 13, באתר HebrewBooks,
22. בספריו מאיר עיני חכמים ג' חלקים,
23. אהרן סורסקי, רבי מאיר שפירא : במשנה, באומר ובמעש
24. ראה "אישים ושיטות"של הרב זווין ושאר מאמרים על הרגוצ'ובר.
25. ספר,אוצר לקוטי שיחות - לשיטתייהו, ליקוט שיחותיו של הרבי העוסקות בעניין "לשיטתייהו" במחלוקות תנאים ואמוראים ובעניין "אחדות בתורה"
26. גור אריה על התורה, ספר דברים, פרשת ואתחנן (עמ' מ'-מ"א), הוצאת "יהדות", תשל"ב.
27. שו"ת סי' כ"ט.
28. זמן המיועד ללימוד פלפול, להבדיל מ"זמן פירוש" המיועד ללימוד הפשט וההלכה.