שיטת גרינברג היא שיטת רפואה אלטרנטיבית הגורסת כי אנשים יכולים לשפר את איכות חייהם, דרך גופם. אין עדות מדעית אשר מאששת טענה זו. מייסדה הוא אבי גרינברג (נולד ב-1955). השיטה היא דיסציפלינה של תשומת לב, המתאפיינת במתן דגש לתשומת לב של הגוף (אנ'), לתפיסה ולחוויה האישית של האדם[1]. השיטה מלמדת אנשים דרך הגוף להיות קשובים לעצמם ולסביבתם ולעצור הרגלים אוטומטיים המגבילים אותם, במטרה להעצים את יכולתם להחלים, להשיג מטרות אישיות ולהיות במיטבם[2]. השיטה פותחה בתחילת שנות ה-80 על ידי אבי גרינברג, וכיום היא שיטה בינלאומית הנלמדת ומיושמת במספר ארצות.[3]
רקע
המייסד
השיטה פותחה על ידי אבי גרינברג[4] (נולד ב-1955), פרמדיק לשעבר. מתוך הידע והניסיון שצבר בעבודתו הוא זיהה שאף על פי שלאנשים ישנה היכולת הטבעית לרפא את עצמם ולמנוע היווצרות מצבים פיזיים הפוגעים באיכות חייהם, חסרים להם הידע והמיומנות כיצד ליישם יכולת זו.
אבחנה זו הביאה לשינוי כולל בגישתו; מגישה של ריפוי אנשים לזו המלמדת אותם איך להיות מעורבים ואחראים לבריאותם ואיכות חייהם. מאוחר יותר הוא תיאר את רעיונותיו בספרו "פחד כאב וחברים אחרים" (1994)[5].
גרינברג מתמקד בהמשך הפיתוח של השיטה וממשיך ללמד מדריכים מוסמכים, מנחים ומורים של השיטה.
התפתחות השיטה
לאחר מספר שנים של יישום גישתו החדשה, שכללה הרחבת נקודת ההתייחסות של אבחון בכפות רגליים, רפלקסולוגיה ועבודת גוף, התבקש אבי גרינברג ללמד קבוצות תלמידים שפנו אליו, ומתוך כך הוא גיבש שיטה מובנית. הביקוש ללימודים נוספים הוביל לפתיחת בית הספר הראשון של שיטת גרינברג בשנות השמונים בישראל. בעקבות פרסום ספרו "רפלקסולוגיה הוליסטית" ב-1989 הגיעה השיטה גם לאירופה והפכה לבינלאומית[6].
היום ישנם מאות מדריכים מוסמכים עצמאיים העובדים במקומות שונים בעולם, ומספר בתי ספר, במדינות שונות באירופה כולל ישראל, המלמדים את המקצוע. השיטה ממשיכה להתקדם, להתפתח וללטש נושאים ואספקטים שונים[3].
השיטה שמה דגש על תשומת לב של הגוף מתוך הבחנה שהחיים נחווים דרך הגוף - מחשבותיהם של אנשים, פעולותיהם, רגשותיהם ותחושותיהם, כולם באים לידי ביטוי בגוף[7][8]. הגוף ער באופן תמידי לטווח רחב של משתנים הקורים בתוכו וסביבו, מה שמאפשר לו להתאים עצמו ולהגיב למציאות מתוך אותה מטרה של שאר היצורים החיים– לשרוד ולשגשג[9]. ככאלה, תשומת הלב של אנשים באה מכל הגוף, והיא כוללת את היכולת לחוש את העולם מסביב וליצור עמו יחסי גומלין ברמות רבות ושונות. תשומת הלב של הגוף היא לא מילולית במהותה, והיא למעשה החוויה עצמה[10][11].
השיטה טוענת כי אם לא יופרע, הגוף יפעל באופן טבעי כדי לדאוג לעצמו, להבריא, להתאים עצמו למציאות משתנה, להתפתח ולממש עצמו, ובכך שואף להגיע למצב שהוא במיטבו[12]. עם זאת היא מצביעה על כך שבעוד תשומת הלב של הגוף היא תמיד בהווה ובמציאות, תשומת הלב של בני האדם, ובמיוחד זו שמקורה במיינד, יכולה לנוע בקלות למעין "מקום" אחר שהשיטה מכנה בשם: "העולם הפנימי".
העולם הפנימי - מונח המשמש את השיטה כדי לציין אסופה של אירועי עבר, זיכרונות, הרגשות, כאבים ופחדים ישנים, אמונות, הסברים, ותאוריות שאנשים צוברים לאורך חייהם. כאשר תשומת הלב ממוקדת בתפיסה של העולם הפנימי, הוא פועל כפילטר לחוויות של אנשים וגורם להם לחיות חיים פנימיים המנותקים מהמציאות, מפיזיות ומהגוף. זאת בניגוד למצב בו תשומת הלב מכוונת לגוף ודרכו למציאות.
כחברה, איבדנו את המודעות לכך שהגוף שלנו הוא מי שאנחנו, דבר שמוביל להזנחה בצורות רבות... וכשאנו שוכחים את הגוף אנו מודעים רק לפרשנות של המיינד למציאות. במקום לחוות את החיים ולקחת בהם חלק, אנו צופים ב"סרט" על חווית החיים.[13]
עצירת דפוסי התנהגות
לפי השיטה, המתודולוגיה בה משתמשים כדי ליצור כל שינוי שהוא, כוללת הבחנה והבהרה של תגובות ודפוסי התנהגות של האדם וכן פיתוח היכולת להפסיקם[14]. זאת מתוך הכרה בכך שהדבר היחיד עליו האדם באמת יכול לשלוט ולקחת אחריות הוא תגובותיו לסיטואציה נתונה. השיטה מתמקדת בתגובה חוזרת של האדם כפי שמתבטאת בסיטואציות מסוימות בחייו.
השיטה מלמדת לשים לב ולחוש פיזית איך תגובות קבועות ואוטומטיות (הנעשות עם מעט מאוד תשומת לב ושליטה) מופיעות כחוויה מסוימת בגופו של האדם, וכיצד הוא יוצר אותן. ניתן להקביל תגובות אוטומטיות לדפוסי התנהגות מותנים (במודלים פסיכולוגים שונים כמו ביהביוריזם); כאשר התניה משלבת התנהגויות נחוצות עם מרכיבים התנהגותיים לא נחוצים, מתרחשת למידה מוטעית ומזיקה[15] שמגבילה את יכולת הגוף לאזן את עצמו.
הוכח כי התניה יכולה להיות גורם התורם למחלות[16]. כאשר האדם לומד יותר שליטה על תגובות אוטומטיות הוא יכול לבחור לעצור זאת לחוות את המציאות בצורה ישירה יותר, ולפעול מתוך תשומת לב למציאות ולסיטואציות משתנות.
עצירה - בהקשר זה עצירה משמעה להפסיק כל מה שהאדם עושה כחלק מההרגל האוטומטי. זהו אקט פיזי הנעשה עם תשומת לב לגוף, רצון ובחירה, כדי לא להמשיך את אותו חלק בחוויה האוטומטית שהאדם יכול לתפוס, ובו הוא יכול לשלוט[17]. לדוגמה: אדם פוחד בסיטואציה מסוימת (למשל למידה למבחן), ובתגובה הוא עוצר את הנשימה, מכווץ את הסרעפת והכתפיים, נועל ברכיים, נהייה מודאג ושיפוטי, שונא את הסיטואציה ומעדיף להיעלם. בכך שהאדם לומד לשים לב לכל אלה, לייצר ולהפסיק אותם באופן מכוון, "הוא יכול לבחור לסרב להגיב כך - להרפות את הכתפיים והסרעפת, לא לנעול את הברכיים, לנשום בצורה שונה ולהפסיק לדאוג ולשפוט[13]."
השיטה טוענת כי כשאדם לומד ועוצר תגובה אוטומטית בצורה זו, הוא יכול לקבל פרספקטיבה בהירה על הסיטואציה, יותר שליטה וחופש בחירה איך להיות, וכך ליצור את השינוי המבוקש.
לתת לגוף לעבוד - לפי השיטה, מונח זה מתאר את הפעולה בה הגוף מתפקד בצורה חופשית יותר מהרגיל ומאזן את עצמו. אחרי עצירה של תגובה קבועה, תשומת הלב והאנרגיה שהאדם השקיע בהחזקת ההרגל נעשות זמינות, ויכולות להיות מתועלות לצורכי הגוף באותו הרגע ולמטרות שרצה להשיג[18]. לדוגמה: אחרי עצירה של הרגל לכווץ את הבטן, יכולים להופיע תנועה, רעד, קרקורי בטן, והגוף יוכל לעכל טוב יותר; או אחרי עצירה של הרגל של להקשיח את החזה ולהיות נוקשה ואדיש, יכולה להתעורר זרימה חמה בגוף, תחושה שהשרירים מתרחבים, גמישות והתרגשות[19][20].
על פי השיטה, על מנת להשיג שליטה ויעילות ביכולת לעצור הרגל ולתת לגוף לעבוד בצורה זו, יש צורך בתרגול שיטמיע יכולת זו כחלק מהאפשרויות היומיומיות של האדם.
היסטוריה אישית
לפי השיטה, כאשר מתמודדים עם דפוסי התנהגות, יש חשיבות גדולה להפרדה בין העבר להווה. ביחס לתגובות של אורגניזם, כתב הפילוסוף ברטרנד ראסל: "...כל אורגניזם חי, כזה שמובחן בהתנהגות פיזית ומנטלית, כרוך בהשפעה עקשנית של העבר...", וממשיך: "כאשר מכלול של גירויים גרם מלכתחילה למכלול מסוים של תגובות, הישנות של חלק מהגירויים נוטה לגרום להישנות של כל התגובות"[21]. דפוסים נלמדו בעבר מסיטואציות שחזרו על עצמן ומחוויות אינטנסיביות, כמו טראומות[22], והם באים לידי ביטוי באופן פיזי כאזורים מכווצים, חולשה, תנוחות[23] מסוימות, כאב וכו'.
על פי השיטה, כשאדם ממשיך דפוסים בצורה אוטומטית הוא בעצם חוזר על מה שלמד בהיסטוריה שלו[24] ואינו תופש את המציאות כפי שהיא אלא מתוך פילטרים של העולם הפנימי אשר כולל מסקנות ואמונות מהעבר, פחד וכאב ישנים, מצבי רוח חוזרים וכו'. הרעיון של נושא לא פתור או "פתוח" מתייחס למעשה למצב של חוסר איזון מן העבר שמעולם לא הוסדר ואשר עולה על פני השטח שוב ושוב כ"תבנית" פתוחה[25].
כאשר מתייחסים להיסטוריה אישית דרך הגוף, מתמקדים בעצירה של מסקנות ישנות שאינן רלוונטיות למציאות הנוכחית של האדם[26], ופיתוח איכויות שלא היו זמינות קודם לכן[27].
פחד
פחד, לפי השיטה, הוא מנגנון הגנה טבעי, יכולת מובנית המאפשרת לזהות איומים אפשריים. פחד מעיר תגובות פיזיות שונות, שממריצות, מחדדות את התפיסה, ומאפשרות לפעול במהירות ויעילות במצב סכנה. בעוד הפחד מתעורר ועולה ברגע בו מופיעה סכנה, בני אדם יכולים להעיר מנגנון דומה אך ורק מתוך ציפייה לאירועים מפחידים שעלולים לקרות, על אף ששום דבר מסוכן לא מתרחש[28]. בני אדם יכולים גם לחוש מאוימים מהפחד עצמו, כאילו הוא ה"אויב", או הסכנה עצמה, וכתוצאה מכך מתנגדים לו, מתעלמים ממנו ונמנעים מלחוות אותו.
על פי השיטה, נטיות אלו הן תגובות שמגבילות את האדם ופוגעות ביכולת ההסתגלות שלו מאחר שהן מתערבות בתהליך הטבעי של עיבוד פחד. מחקרים רפואיים מראים כי "כל עוד פחד הוא התגובה לסכנה קיימת, זוהי תופעה טבעית ואף יעילה"[29], וכי לאפשר לגוף לעבד פחד באופן טבעי מלמד אדם להתמודד עמו ביעילות "אם תנסה לברוח ממנו, אם תנסה להסתתר ממנו, אם תיקח קסנקס..., כך אתה למעשה מנציח פחד."[30]
שיטת גרינברג מתארת שמה שאנשים בדרך כלל מזהים כפחד (לדוגמה: "קפאתי, אני מרגיש חסר אונים, כל השרירים שלי נתפסו, אני לא יכול לנשום") הוא למעשה התגובה שלהם לפחד, כי בדרך כלל הם לא בסיטואציה של הלחם או ברח. תגובות אחרות לפחד יכולות להיות דאגה, היסוס, חרדה, חשדנות, פאניקה, ועוד.
מטרתו של הלימוד על פחד בשיטה היא לעצור תגובות אוטומטיות לפחד עצמו המוטבעות בגוף ובתפיסה של האדם. הלימוד נוגע גם בפחד ישן ובמסקנות שהוסקו ממנו שהן בעלות השפעה המזיקה לגוף ולחיי האדם[31]. השיטה מלמדת להשתמש בתשומת לב ובפיזיות כדי להפסיק להימנע מפחד, ובמקום זה לאפשר אותו כתחושה פיזית של זרימה או תנועה של אנרגיה בגוף, כדי להשיג חיוניות, בהירות מחשבה, ריכוז והחלטיות[32][33].
כאב
שיטת גרינברג מתייחסת לכאב מכיוון שהוא מושך תשומת לב רבה מצד אנשים ומהווה חלק מהחוויה האנושית (אנ'). כאב הוא הדרך של הגוף להצביע על כך שהוא לא במיטבו, שהוא פצוע או חולה. לעיתים הוא מהווה סימן אזהרה לכך שישנה פגיעה ברווחתו הכללית של האדם, כמו במקרים של אובדן, כישלון, פרידה ועוד[34][35][36]. כאב הוא אלמנט חיוני במערכת ההגנה של הגוף, הוא מזרז תהליכי החלמה ונחוץ לקיום בריא. זהו אחד מהכוחות הכי חזקים שמשפיעים על החיים, ההתנהגות והיכולת ללמוד. השיטה טוענת שלמרות היותו הבט טבעי של החיים, כזה שהגוף יכול במידה רבה להסתדר איתו ולהחלים, לרוב הוא מעורר פחד רב, מאמץ להימנע ממנו וסיבוכים כתוצאה מכך[37].
החוויה של כאב היא סובייקטיבית, משתנה לפי התפיסה של הפרט, ומושפעת מגורמים נוספים כמו ערכים תרבותיים, ציפיות חברתיות והתנסויות קודמות[38]. הדבר עשוי להתבטא בהתנהגות, למשל: התעלמות, ניסיון להתגבר על כאב, או להאשים וליצור דרמה[39]. נטיות כאלו בדרך כלל מעוצבות ונלמדות מגיל צעיר, לעיתים כדי להסתגל לסיטואציה מסוימת, אך יכולות להפוך לברירת מחדל כל פעם שמופיע כאב כלשהו.
על פי השיטה, תגובות אלו, הנראות כבלתי נפרדות מהכאב, מסיחות את תשומת הלב מהגוף מתוך ניסיון להפחית את עוצמת הכאב והשפעתו[37]. המאמץ להתנגד ולחסום כאב, מתבטא במתח שרירי, כווץ, הפחתת הנשימה, נוקשות והגבלת התנועה[1]. זהו מאבק הנעשה עם מאמץ מיותר ושעשוי, במידה ונמשך לאורך זמן, ליצור עוד כאב ואף להפוך אותו לכרוני[40]. בנוסף הוא יוצר מתח, מחליש ומתיש ויכול להוביל למצבי רוח חוזרים, שינויים בהתנהגות וסבל[41].
תרגול המתודולוגיה נעשה במטרה ללמד אנשים להשיג שליטה ולהפסיק מה שהם עושים בצורה קבועה כדי להימנע מכאב קיים, להיות עם כל תשומת הלב לגופם ולחוות את הכאב כפי שהוא. במצב זה יש לגוף יותר אנרגיה שהוא יכול למקד ולהשקיע בהתמודדות עם הכאב ותחושות שונות סביבו, וכך יש לו סיכוי טוב יותר להחלים[42]. לטענת השיטה, ניתן ליישם זאת בכל סוג של כאב או חוסר נוחות, ותרגול סדיר וממוקד ייפתח יותר ביטחון ואומץ בהתמודדות עם מצבים כואבים[43].
שיטת גרינברג הלכה למעשה
הכלים של השיטה
הלימוד בשיטת גרינברג נעשה במגוון טכניקות שמטרתן להרחיב את תשומת הלב לגוף וכוללות, בהתאם לסוג הפעילות, טכניקות מגע, תקשורת מילולית, אבחון בכפות רגלים, עבודה דרך כפות רגליים, שאלונים, כתיבה תיאורית, תרגילים ותנועה חופשית[44]. מבחינת השיטה יש חשיבות לכך שהשימוש בטכניקות ייעשה מתוך התייחסות וגישה של הוראה ולמידה[45] והיא מבהירה:
מגע מלמד - המגע נתפס כצורת תקשורת עם הגוף ומטרתו ללמד. המגע מושך את תשומת לב האדם מהעולם הפנימי אל אזור מסוים בגוף ולחוויה הקיימת. השיטה עושה שימוש בארבעה סוגי מגע בסיסיים עם ואריאציות רבות, וכמאתיים טכניקות[13].
לדבר אל הגוף (talking to the body) - תקשורת מילולית משמשת כדי להבהיר את מה שהאדם חווה, למקד את תשומת לבו ולהשפיע על הגוף. הדגש הוא על הפניית תשומת הלב מהתוכן המילולי אל החוויה המלאה והממשית שהאדם חווה בגוף[13].
תהליך אישי
תהליך אישי הוא סדרת פגישות (סשנים) של מתאמן עם מדריך, שמתחיל בהגדרת המטרה של המתאמן והסכמה על התגובה הקבועה שעומדת בדרכו, שאותה ילמד לעצור. זו מובהרת ומתוארת מילולית ומוצגת באופן שממחיש כיצד היא מופיעה כחוויה בגוף ובחיי היומיום. האבחון, על פי הגוף וכפות הרגליים, מספק גם אינפורמציה כללית נוספת לגבי מצב המתאמן[13].
המדריך מתכנן אסטרטגיה ללימוד השיעורים הרלוונטיים בהתאמה למתאמן. במהלך סשן המדריך עשוי להשתמש בכל אחת מן הטכניקות ולבחור תנוחות שונות לעבודה (שכיבה, ישיבה, עמידה או תנועה) כדי להתמקד על אזור מסוים, איכות ספציפית או כל הבט אחר בחוויה של המתאמן.
בדרך כלל בתחילת תהליך מלמדים את המתאמנים שיעורים בסיסיים של תשומת לב לגוף; אופציות נשימה שונות, הרפיה, שליטה בשרירים, להפסיק מאמץ, יצירת שקט וכו'. כאשר זה מושג, המדריך מלמד את המתאמן להעמיק את תשומת לבו למגוון תחושות פיזיות שמלוות אספקטים של התגובה שתוארה- כמו התנהגות, תנועות, מחשבות וכוונות, רגשות והיסטוריה רלוונטית. תוך כדי, המתאמן לומד יותר ויותר שליטה על הדרך בה הוא מייצר את התגובה בגופו ובתשומת לבו.
בסופו של דבר המטרה היא שהמתאמן יוכל ליצור, מתוך בחירה, תגובה שקודם לכן הייתה בלתי נשלטת, לעצור אותה ולאפשר לעצמו להיות טבעי כפי שהוא[46].
השיטה מדגישה, כי מכיוון שהתהליך הוא לימודי, התקדמותו ופירותיו תלויים לא רק בכישוריו המקצועיים של המדריך, אלא גם ביכולתו ונכונותו של המתאמן להשתתף בצורה פעילה ולהיות מעורב[2][31].
תהליך החלמה - מתודולוגיה ספציפית של השיטה המיושמת במצבים פיזיים חריפים, פציעות וסימפטומים שונים. מטרתה לעודד את יכולתו הטבעית של הגוף להחלים באופן מלא ולשוב לאיתנו, על ידי יצירת התנאים שיאפשרו זאת. השיעורים, כמו להפסיק תגובות אוטומטיות נגד כאב, להסכים להרגיש פחד ולאפשר לגוף לעבוד, מכוונים וממוקדים על המצב הפיזי שהוגדר. התהליך נעשה באינטנסיביות ודחיפות בהתאם לכוח הזמין בגוף המתאמן והמאבק שלו להבריא.
מנחים ומורים מורשים בשיטת גרינברג מלמדים פעילויות קבוצתיות הכוללות תהליכים קבוצתיים, סדנאות, וחוגים בנושאים שונים[48]. בפעילויות, לומדים המשתתפים את הגישה התאורטית של השיטה לנושא הנדון, וכן מתאמנים ומתנסים בעצמם על ידי תרגילים, כתיבה תיאורית, הדגמות ואימון אישי[49].
הכשרה ועיסוק בשיטה
הכשרה מקצועית
הסמכת מדריכים בשיטת גרינברג ללמד תהליכים אישיים, מצריכה השלמת תוכנית לימודים תלת שנתית הכוללת לפחות 990 שעות לימוד אקדמאיות ומעשיות. כדי להמשיך לשנת הלימודים השנייה והשלישית נדרשים הסטודנטים בסוף כל שנה לעבור פגישת סופרויז'ן עם מורה מורשה שעליה יקבלו תעודה המציינת את השלב הלימודי שלהם (מדריך שלב 1 ו-2). בסיום השנה השלישית, על התלמידים להציג את עבודתם עם מתאמנים ולהגיש שתי עבודות גמר כדי להשלים את כל הדרישות לקבלת ההסמכה כפי שנקבע על ידי הוועד האקדמי המפקח של שיטת גרינברג[50]. מדריכים מוסמכים (בעלי דיפלומה) יכולים להצטרף לאיגוד הבינלאומי של מדריכי שיטת גרינברג (IAGMPׂ) ולהשתתף בקורסי המשך מתקדמים למדריכים מוסמכים[51].
מנחי קבוצות הם מדריכים מוסמכים אשר למדו בתוכנית למנחים. אחרי שהשלימו לימודיהם הם מורשים לפתח וללמד פעילויות בנושאים שונים המעניינים אותם תוך שימוש בקונספט ובעקרונות של השיטה. יש עליהם פיקוח ורישיונם מחודש כל שנה על ידי אבי גרינברג וועדה שעוקבת אחרי התקדמותם. הם עצמאיים בארגון וניהול פעילויותיהם.
המורים המלמדים את המקצוע הם מנחים מורשים שרכשו ניסיון בלימוד קבוצות. הם עוברים תוכנית הכשרה למורים, המעניקה להם רישיון לפתיחת בית ספר להכשרת מדריכים מוסמכים ומעקב אחרי התפתחותם המקצועית. הוועדה להמשך ההתפתחות המקצועית והאישית של השיטה, שבראשה אבי גרינברג, מפקחת על עבודתם ומחדשת את רישיונם. ישנם מספר בתי ספר באירופה שמנוהלים בצורה עצמאית על ידי המורים.
אתיקה
באתר האינטרנט הרשמי של שיטת גרינברג ובפרסומים נוספים מופיעה ההצהרה הבאה:
" שיטת גרינברג היא מתודולוגיה של תשומת לב המלמדת דרך הרחבת ומיקוד תשומת הלב לגוף. היא אינה מתיימרת לרפא, להיות רפואה אלטרנטיבית, או מסז' טיפולי, או להיחשב בין המקצועות הטיפוליים. היא אינה מיועדת לאנשים הסובלים ממצבים הנחשבים מסכני חיים, ולא לאנשים במצבים או בעלי מחלות חמורות הדורשים טיפול רפואי או פסיכיאטרי. יותר מכך, היא אינה מיועדת להיות תחליף לשום סוג של טיפול נדרש. לשיטה אין בסיס אידאולוגי או מיסטי והיא אינה דורשת סגנון חיים מסוים".
כללי האתיקה וההתנהלות המקצועית של שיטת גרינברג - הקוד האתי מתווה את העקרונות, היישום והערכים הנדרשים מכל הסטודנטים והמדריכים המוסמכים החברים ב-IAGMP. הוא מפרט בנוגע לאספקטים מקצועיים, אופן ההתנהלות בתהליך אישי, הסטנדרטים של סביבת עבודה מקצועית ותפקיד המדריך[45].
IAGMP
האיגוד המקצועי הבינלאומי של מדריכי שיטת גרינברג הוא ארגון אוטונומי שיוסד בידי מדריכים מוסמכים שחיפשו מסגרת שתבטיח את איכות עבודתם. החברות בו ניתנת רק למדריכים מוסמכים.
מטרת האיגוד היא להבטיח את הרמה המקצועית, השירות והאתיקה שניתנים על ידי חבריה. מוסכם על חברי האיגוד לקיים את הקוד האתי וההתנהלות המקצועית של שיטת גרינברג, ולהמשיך להתפתח במסגרת דיסציפלינה מקצועית ואישית באופן שוטף. חברי האיגוד עוברים פגישת סופרויז'ן אחת לשנה ומשתתפים בקורסים מתקדמים למדריכים מוסמכים.
ביקורת
מבקרי השיטה טוענים כי האיגוד של מדריכי השיטה, אותו ייסד אבי גרינברג, מנוהל באופן ריכוזי, ועל הגבול הדק שבין שיטה לבין כת.[52] גרינברג שולל טענה זו, וטוען כי הארגון מקפיד על סטנדרטים מקצועיים, תוך שמירה על בחירה חופשית של המדריכים והזכיינים של השיטה.[52]
לקריאה נוספת
אבי גרינברג, רפלקסולוגיה הוליסטית, אור-עם, 1989
אבי גרינברג, אבחון לפי כף הרגל, אור-עם, 1995
אבי גרינברג, פחד, כאב וחברים אחרים, אסטרולוג, 1994
^"הגוף מקבל דגש ספציפי כי הוא נתפס בתור המרחב והאמצעי של כל חוויה. האדם מעוגן "בגוף והוא למעשה זהה עמו. כל חוויה היא בלתי ניתנת להפרדה מהגוף, לכל תהליך מנטלי או רגשי ישנה קורלציה פיזית." Viermann, Birte (2003). Evaluation of treatments for the Neck and Shoulders according to the Grinberg Method - Effects of a Body-Oriented Method with a Pedagogic Approach. University of Bielfeld, Germany. p. 35
^גרינברג מתייחס לקונספט של עצירה וכותב ש:"הצורך לעשות משהו כדי לשבור, לשנות או לעצור מעגל שחוזר על עצמו הוא לא בהכרח צורך רגשי, אינטלקטואלי או יצירתי. הוא צורך בסיסי, המשותף לכל היצורים החיים. הוא הצורך של האדם לעבור גבולות ולהתפתח.."גרינברג (1994)
^נראה כי המושג סותר את עצמו כי הוא מציין הרפיה של שליטה אבל גם פעילות הדורשת שליטה ותוצאות. מוסבר כי זהו מצב בו האדם מפסיק להתערב (להיות עסוק בתוכן של העולם הפנימי) ומאפשר לגוף לפעול בשקט, בלי להפריע לו.
^"אני מזכיר לקליינטים שלי... לחזור ולנשום בגלל שזה מעלה את רמת האנרגיה שלהם ומאפשר להם להרגיש את הגוף שלהם יותר. אז יש אפשרות שהקליינט יתחיל לבכות, לרעוד. "זוהי השפה של הגוף כשמאפשרים לו לעבוד, אז הגוף יכול להסתדר מחדש עם כל האנרגיה." כך מסביר המורה בשיטת גרינברג.Philipp Hauner, Der Tagesspiegel, Massage für die Seele, 2012 (בגרמנית)
^Bertrand Russel,The Analysis of Mind. Influence of Past History on Present Occurrences in Living Organisms, London: Dover (G. Allen & Unwin),2005.
^"ישנן נטיות-מוקדמות שונות ואינדיבידואליות לתגובות-נרכשות עקב "טראומות", אשר יוצרות עומס-יתר ומציפות מערכות פיזיות שונות ותבניות למידה". Flor, H. & Hermann, C. (1999). Schmerz. In H. Flor, N. Birbaumer & K. Hahlweg Grundlagen der Verhaltensmedizin. Hogrefe: Göttingen
^Kurts R., Prestera H., M.D. (1977). The Body Reveals. An Illustrated Guide to the Psychology of the Body. New York: Harper & Row/Quicksilver Books
^"לעיתים תכופות ובאופן מוזר, קורבנות של טראומה מורכבת נוטים להיות חשופים ולהיפגע מחוויות טראומטיות חדשות וכאלה שחוזרות ונשנות. חוויות אלו נראות פעמים רבות כשכפול של סוגי הטראומה שהם חוו בעבר". Scaer, Robert (2006). The Neurophysiology of Healing. Georgia: Norcross
