מותו של לנון נקבע בבית החולים הקרוב, St. Luke's-Roosevelt Hospital Center, שם טענו שאיש לא היה שורד יותר מכמה דקות לאחר ספיגת פציעות כאלו. מעט אחרי שהידיעה על מותו של לנון שודרה בערוצי החדשות, קהל רב התאסף מול הדקוטה ובבית החולים. גופתו נשרפה ב-10 בדצמבר 1980, בבית הקברות פרנקליף, שבהרטסדל, ניו יורק; אפרו נמסר לאונו, שבחרה לא לערוך לו הלוויה.
יום הרצח
בבוקר 8 בדצמבר 1980, יצאה אנני ליבוביץ' לדירתם של לנון ואונו, כדי לערוך צילומים למגזין הרולינג סטון. היא הבטיחה ללנון שתמונה עם אונו תופיע בשער האלבום, אך החלה בצילומים של לנון לבדו.[2] "אף אחד לא רצה את אונו על השער" היא הסבירה מאוחר יותר.[3] לאחר תצלום התמונות עזבה ליבוביץ' את הדירה, ולנון ערך את הריאיון האחרון שלו, לדי ג'יי דייב שולין בתוכנית מוזיקה של תחנת הרדיו RKO. בריאיון אמר ג'ון לנון, "אני מאמין באהבה, בשלום. אני מאמין בחשיבה חיובית. [...] אני מעריך שהעבודה שלי לא תגמר עד שאמות ואקבר, אבל מקוה שזה יהיה עוד הרבה, הרבה זמן."[4] בחמש בצהריים עזבו לנון ואונו את דירתם כדי לערוך את שירה של אונו, "Walking on Thin Ice", בו מופיע לנון על גיטרה, באולפני "Record Plant".[5]
בבוקר אותו יום עזב הרוצח, מרק דייוויד צ'פמן, את מלון שרתון בו שהה במשך יומיים, מאז הגיע לניו יורק ב-6 בדצמבר. את חפציו האישיים השאיר בחדרו, מלבד עותק האלבום Double Fantasy והאקדח שלו, כפי שגילו השוטרים. הוא קנה עותק של התפסן בשדה השיפון מחנות ספרים, עליו הוא כתב "זוהי הצהרתי" ("This is my statement"), וחתם בשם "הולדן קולפילד" כשמו של גיבור הספר. את רוב יומו הוא בזבז מול פתח הדקוטה, שם גרו לנון ואונו. בשלב מסוים, מוסח מהספר שקרא, הוא פספס את לנון כשזה יצא ממונית ונכנס לבניין. מאוחר יותר באותו הבוקר הוא פגש במעריצים שונים של לנון וכן במטפלת של שון לנון הקטן.
בדרכם של יוקו וג'ון ללימוזינה פנו אליהם מספר אנשים כדי לקבל חתימות, ביניהם גם מרק דייוויד צ'פמן בעצמו.[6][7] ההמתנה מחוץ לדקוטה הייתה מנהג נפוץ בקרב מעריצי לנון.[8] צ'פמן, צעיר בן 25 ששימש כשומר בניין דירות בהונולולו, הוואי, הגיע לניו יורק במטרה לרצוח את לנון כבר באוקטובר 1980, לפני יציאת Double Fantasy, אך נמלך בדעתו ושב לביתו.[9] צ'פמן נתן ללנון את העותק של Double Fantasy, ולנון העניק לו חתימה.[6] אחרי שחתם על האלבום, שאל לנון בנימוס, "זה כל מה שאתה רוצה?" צ'פמן חייך והנהן בהסכמה. "אז ניצח החלק הגדול שבי ורציתי לחזור למלון, אבל לא יכולתי. חיכיתי עד שהוא חזר. הוא ידע לאן הברווזים עפים בחורף, והייתי חייב לדעת את זה [בהתייחסות לספר "התפסן בשדה השיפון]" אמר צ'פמן. הצלם ומעריצו של לנון, פול גורש, צילם תמונה של המפגש בין השניים.[10]
בני הזוג לנון שהו מספר שעות באולפן ההקלטות לפני שחזרו לדקוטה, בערך ב-22:50 בלילה. ג'ון החליט שלא ללכת לאכול בחוץ, כדי שיספיק להגיד לילה טוב לבנו שון, לפני שילך לישון. בנוסף, לנון רצה לרצות את מעריציו שחיכו שעות רבות כדי לפגוש אותו. לנון ואונו יצאו מהלימוזינה שלהם ברחוב 72, במקום לצאת בחצר הבניין הבטוחה יותר. אם הזמר המצליח היה בוחר לצאת בחצר הבניין הוא היה נמנע מהמפגש עם צ'פמן.[11]
חוזה פרדומו, שוער הבניין, ונהג מונית שעמד בסמוך הבחינו בצ'פמן, שעמד בצל הכניסה לבניין.[12] אונו התקדמה לפני לנון, ועברה בכניסה. כשלנון עבר, הוא הביט לשנייה בצ'פמן והמשיך בדרכו. בתוך שניות, צ'פמן כיוון את אקדחו הישר אל גבו של לנון וירה חמישה קליעי הולופוינט מאקדח התופי 0.38 ספיישל שלו, מתוצרת צ'רטר ארמס.[1] מספר דיווחים מהטלוויזיה, הרדיו והעיתונות טענו שלפני שירה קרא צ'פמן "מר לנון?" ועבר ל"אחיזת קרב" ("combat stance"),[13][14][15] אך טענות אלה לא עלו בשימועים ובראיונות עם העדים שערך בית המשפט. צ'פמן אמר שהוא לא זוכר שקרא בשמו של לנון לפני שירה.[16][17][18] קליע אחד החמיץ את מטרתו, חלף מעל ראשו של לנון ופגע בחלון. שני קליעים פגעו בשמאל גבו של לנון, ושניים אחרים חדרו לכתפו השמאלית. ארבעת הקליעים גרמו לפצעי ירי חמורים, במיוחד הקליע הראשון שפילח את אבי העורקים של לנון.[19] לנון החל לדמם, התקדם חמישה צעדים, מלמל "נורתי," והתקפל, פניו לרצפה. השומר ג'יי האסטינג ניסה לבצע חסימת עורקים, אך משראה כמה חמורים פצעיו, כיסה את לנון במדיו, והסיר את משקפיו מלאי הדם. לאחר מכן הזמין את המשטרה.
מחוץ לכניסה, השוער פרדומו חטף את האקדח מידיו של צ'פמן ובעט אותו לאורך המדרכה.[12] צ'פמן הסיר את כובעו ומעילו, והתיישב על המדרכה, מחכה להגעת השוטרים. השוער פרדומו צעק עליו, "אתה יודע מה עשית?", שאלה שעליה השיב צ'פמן ברוגע, "כן, בדיוק יריתי בג'ון לנון." שני השוטרים הראשונים שהגיעו, סטיב ספירו ופיטר קאלן היו בהמשך רחוב 72, כאשר שמעו את הדיווח על היריות בדקוטה. כשהגיעו הם מצאו את צ'פמן ישוב, "רגוע מאוד," על המדרכה. הם דיווחו שצ'מפן הניח את האקדח, והחזיק בספר בכריכה דקה, "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי די סלינג'ר.
כמה דקות מאוחר יותר הגיעו לזירה השוטרים ביל גמבל וג'יימס מוראן. הם סחבו את לנון אל ניידת המשטרה ונסעו לבית החולים רוזוולט. מוראן סיפר שלנון הושם במושב האחורי.[20] מוראן שאל את לנון "אתה יודע מי אתה?", ומכאן יש לסיפור כמה גרסאות. לפי אחת, לנון הנהן בראשו וניסה לדבר, אבל הצליח להפיק רק קול גרגור. הוא איבד את הכרתו מעט לאחר מכן.[21]
ד"ר סטפן לין קיבל את לנון בחדר המיון בבית החולים. כשהגיע, כבר לא היה לו דופק והוא לא נשם. ד"ר לין ושני רופאים נוספים עבדו למשך 20 דקות, פותחים את חזהו של לנון ומעסים את לבו כדי להפעיל מחדש את מחזור הדם, אך הנזק שנגרם לכלי הדם סביב הלב היה חמור מדי.[22] לין קבע את מותו של לנון באחת עשרה ורבע, מוות שנגרם בשל איבוד כ-80% מנפח הדם שלו.[23] ד"ר אליוט מ' גרוס אמר שאיש לא יכול היה לשרוד יותר מכמה דקות עם פצעי ירי כה רבים. השימוש בקליעי הולופוינט, גרם לפגיעה קשה יותר בכלי הדם והרקמות, למעשה חיסל את איבריו של לנון. אונו נלקחה לבית החולים ונתקפה הלם כששמעה שבעלה מת. היא יללה "הו לא, לא, לא, לא... תגידו לי שזה לא נכון".[24] למחרת הוציאה אונו הודעה: "לא נערוך הלויה לג'ון. ג'ון אהב והתפלל למען הגזע האנושי. אנא עשו אותו דבר למענו. אוהבים, יוקו ושון."[24] צ'פמן נעצר, והצהיר בתחנת המשטרה, "אני משוכנע שחלק גדול ממני הוא הולדן קולפילד, הדמות הראשית בסיפור. חלק קטן ממני הוא כנראה השטן."
גופתו של לנון נשרפה בבית הקברות פרנקליף. לא נערכה לו הלוויה.[25][26] יוקו אונו הודתה לקהל המזמר שהצטבר מחוץ לדקוטה, ששירתם השאירה אותה ערה; היא ביקשה שיתאספו מחדש בסנטרל פארק בראשון שלאחר מכן (הרצח התרחש ביום שני), כדי לשאת תפילה חרישית.[27] ב-14 בדצמבר, מיליוני אנשים מכל רחבי העולם נענו לבקשתה של אונו, ועצרו את מעשיהם לעשר דקות, לזכר לנון.[28] 3,000 איש התקבצו בליברפול, והקבוצה הגדולה ביותר, יותר מ-225,000 איש, התקבצה בסנטרל פארק, בסמוך לזירת הרצח.[28] לפחות שני מעריצי הביטלסהתאבדו לאחר הרצח, מה שהוביל לבקשה פומבית של אונו מהאבלים שלא יוותרו ליאוש.[29] בשנת 1981 הוציאה אונו אלבום סולו, Season of Glass. על עטיפת האלבום מופיעים משקפיו מכוסי הדם של לנון. בגרסה המחודשת של האלבום, שיצאה ב-1997, נכללה הרצועה "Walking on Thin Ice", השיר שערכו לנון ואונו מעט לפני שהוא נרצח.
ביוני 1981, נגזר על צ'פמן מאסר עולם לאחר שסירב לטעון לאי שפיות,[30][31] בניגוד לעצת עורכי דינו. בשל הודאתו באשמה, הוא זכה לאפשרות להשתחרר על תנאי מהכלא כבר בשנת 2000, לאחר 20 שנים בכלא. בקשתו להשתחרר נדחית מדי שנתיים מאז 2000, והוא נותר אסיר בבית הכלא אטיקה.[32] תמונתה של אנני ליבוביץ', בה נראה ג'ון העירום מכורבל על יוקו, שצולמה בבוקר יום הרצח, הופיעה על שער מגזין הרולינג סטון מ-22 בינואר 1981, שהוקדש ברובו לכתבות, מכתבים ותמונות שהנציחו את חייו ומותו של לנון. ב-2005 דירגו חברי "אגודת עורכי המגזינים האמריקנית" ("American Society of Magazine Editors") את שער המגזין כשער הטוב ביותר בארבעים השנים האחרונות.[33]
הנצחה
בכל רחבי העולם ממשיכים להתאבל על מותו של לנון, והוא הפך לנושאם של מספר אתרי הנצחה, במיוחד גן שדות התות בסנטרל פארק, שטופח מול ביתם של לנון ואונו. לאחר הרצח אונו תרמה מיליון דולר לניהולו.[34] המקום מארח אירועי זיכרון ללנון ביום הולדתו ובימי השנה להירצחו, וכן אירועי אבל אחרים כגון אסון התאומים, ומותו של ג'ורג' האריסון.[27]
אלטון ג'ון, שהקליט את הלהיט "Whatever Gets You thru the Night" יחד עם לנון, הצטרף לפזמונאי ברני טופין והקליט שיר מחווה ללנון בשם "Empty Garden (Hey Hey Johnny)." השיר הופיע באלבומו של ג'ון מ-1982, Jump Up! ונכנס למקום ה-13 במצעד הסינגלים האמריקני מאותה שנה. יוקו אונו ושון לנון הצטרפו אל ג'ון כשביצע את השיר במדיסון סקוור גארדן מול אולם מלא.
ב-1991 קיבל לנון את הכבוד של פרס גראמי על מפעל חיים.[35] ב-1994, אבחזיה הוציאה שני בולי דואר של גראוצ'ו מרקס ולנון, כפארודיה על עברה הקומוניסטי של המדינה, כאשר במקור התנוססו עליהם דיוקנאותיהם של קרל מרקס וולדימיר איליץ' לנין.[36] ב-8 בדצמבר 2000, נשיא קובהפידל קסטרו חשף פסל ברונזה של לנון בפארק בהוואנה.[37] בשנת 2000 נפתח מוזיאון ג'ון לנון בסאיטמה, יפן[38] ושמו של שדה התעופה בליברפול שונה לנמל התעופה ליברפול ג'ון לנון, תוך אימוץ המוטו "Above us only sky"[39] ("מעלינו רק שמיים", ציטוט מהשיר "Imagine"). האסטרואיד "4147 Lennon" (אנ') שהתגלה בינואר 1983 וקוטרו כשבעה קילומטרים נקרא על שמו של לנון.[40]
ב-9 באוקטובר 2007, אונו הקדישה אתר הנצחה נוסף ללנון, מגדל Imagine Peace, על אי בסמוך לבירת איסלנד, רייקיאוויק. בכל שנה בין 9 באוקטובר ו-8 בדצמבר, מוקרנות אלומות אור אל עבר השמיים.[41] ב-8 בדצמבר מתקיים טקס מול בנין קפיטול רקורדס ברחוב Vine שבהוליווד.[42] בין 28 ו-30 בספטמבר 2007, הכפר דורנס אירח את פסטיבל האורות הצפוניים של ג'ון לנון, אותו הגישה אחותו למחצה של לנון ג'וליה ביירד ובן דודו הסקוטי, סטנלי פארקס.[43]
בשנת 2009 הוצגה באגף היכל התהילה של הרוק אנד רול שבניו יורק תערוכה בנושא ג'ון לנון. בתערוכה הופיעו מזכרות וחפצים אישיים מעברו של לנון, ואפילו את הבגדים שלבש כשנרצח. יוקו אונו עדיין מניחה נר על אדן החלון בחדרו של לנון מדי 8 בדצמבר.[44][45]
בסרטים
שני סרטים שמתארים את הירצחו של לנון יצאו לאור בסמיכות, כ-25 שנים לאחר האירוע. הראשון מהשניים, The Killing of John Lennon, ב-7 בדצמבר 2007 (יום לפני יום השנה ה-27 של הרצח). את הסרט ביים אנדרו פידינגטון, וכיכב בו ג'ונאס בול בתפקיד מרק דייוויד צ'פמן. הסרט השני, Chapter 27 ("פרק 27"), יצא ב-28 במרץ 2008. את הסרט ביים ג'ארט שצ'אפר ובתפקיד מרק דייוויד צ'פמן שיחק ג'ארד לטו. את תפקידו של לנון גילם השחקן מרק לינדזי צ'פמן. בין שני הסרטים, הסרט דל התקציב The Killing of John Lennon[46] התקבל טוב יותר, כאשר Chapter 27 זכה לביקורות שליליות.[47]
לסיפור ההתנקשות של מרק דייוויד צ'פמן בג'ון לנון יש קשר מיוחד עם הספר "התפסן בשדה השיפון", מאת ג'יי די סלינג'ר. צ'פמן התחבר מאוד רגשית לדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד, ולערכיו. בלילה בו רצח את לנון הוא נותר בזירת הרצח, קורא בעותק של הספר, עליו כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של הולדן. יש שטוענים שצ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר.
את הספר קרא צ'פמן לראשונה בעקבות המלצה של חבר. הסיפור קבל משמעות אישית עצומה בחייו, אותם עיצב סביב עקרונותיה וחייה של הדמות הראשית בסיפור, הולדן קולפילד. צ'פמן הושפע מכעסו של הולדן כלפי הצביעות בחברה וכן מהצורך שלו להגן על אנשים, ילדים במיוחד. במכתב ששלח לחברתו לינדה אייריש בספטמבר 1980, חודשיים לפני הרצח, הוא ביטא את ההשפעה עמוקה של הספר, "אני משתגע", הוא כתב וחתם "התפסן בשדה השיפון".
בפברואר 1981, לאחר שנעצר, שלח צ'פמן מכתב לניו יורק טיימס, בו המליץ לכל לקרוא את הספר, וקרא לו, "ספר יוצא דופן שטומן בחובו הרבה תשובות."[48] באוגוסט אותה שנה, כשנשאל במשפט אם יש לו מה לומר, הוא בחר להקריא קטע מתוך הספר, בו מספר הולדן לאחותו הקטנה פיבי מה ירצה לעשות בחייו.
יש שטוענים, ביניהם גם הפסיכיאטר שנכח במשפטו, דניאל שוורץ, שצ'פמן הונע לרצח לנון משום שראה אותו כ"מזויף", סמל לצביעות החברתית אותה קולפילד מתעב. צ'פמן בעצמו הודה מאוחר יותר שקיווה כי באמצעות רצח לנון הוא יהפוך להולדן קולפילד, "מעין מושיע" או "מלאך שומר". בנוסף, בדיון על שחרורו על תנאי, אמר צ'פמן, "אני מרגיש שעכשיו אני רואה את לנון לא כסלבריטי. אז ראיתי. ראיתי אותו כדמות קרטון על עטיפת אלבום. [...] עכשיו הגעתי להבנה של העובדה שג'ון לנון היה בן אדם. בלי קשר להיותו חבר הביטלס או להיותו מפורסם."
צ'פמן נזכר שהקשיב לאלבום John Lennon/Plastic Ono Band מספר שבועות לפני הרצח, וספר: "הקשבתי למוזיקה ונעשיתי כועס עליו [לנון], על זה שאמר שהוא לא מאמין באלוהים... ושהוא לא מאמין בביטלס. זה מאוד עצבן אותי, למרות שהאלבום יצא עשר שנים לפני כן. רציתי לצעוק בקול רם, 'מי הוא חושב שהוא, אומר את הדברים האלה על אלוהים, על גן עדן ועל הביטלס? אומר שהוא לא מאמין בישו ודברים כאלה'. בנקודה הזו המוח שלי כבר היה בחשכה המוחלטת של כעס וזעם, [..] בשטח של 'התפסן בשדה השיפון', שם המוח שלי היה הולדן קולפילד, ופעלתי נגד צביעות".[49] בנוסף אמר צ'פמן שלמרות שהולדן לא היה אלים, הייתה לו "דרך מחשבה אלימה, לפיה היה יורה במישהו, מרוקן אקדח תופי אל הבטן שלו, אם היה עושה לו רע". יחד עם זאת, הולדן היה "בחור מאוד רגיש וכנראה לא היה הורג מישהו כמוני. אבל זוהי יצירה בדיונית, ובמציאות אני עמדתי מול הדקוטה".[50]
_entrance_by_David_Shankbone.jpg)
