רחל הירש

רחל הירש
Rahel Hirsch

רחל הירש ב-1914
רחל הירש ב-1914
לידה	15 בספטמבר 1870 פרנקפורט, ממלכת פרוסיה
פטירה	6 באוקטובר 1953 (בגיל 83) לונדון, הממלכה המאוחדת
תפקידים	רופאה

לוחית זיכרון בביתה בשרלוטנבורג בברלין

שלט רחוב הנושא את שמה בברלין

רחל הירש (5 בספטמבר 1870 – 6 באוקטובר 1953) הייתה רופאה גרמנייה ופרופסורית בבית הספר לרפואה בשאריטה בברלין. ב-1913, הפכה לאישה הראשונה בממלכת פרוסיה שמונתה לפרופסור ברפואה.^[1]

קורות חייה

הירש נולדה בפרנקפורט, כאחת מאחד עשר הילדים של מנדל הירש, שהיה מנהל בית הספר לבנות בקהילה היהודית הדתית בפרנקפורט. אביו של מנדל היה הרב רש"ר הירש.

מ-1885 עד 1889, רחל הירש למדה לתואר בחינוך בויסבאדן ועבדה עד 1898 כמורה. הרייך הגרמני לא אישר לנשים ללמוד רפואה והיא נאלצה ללמוד בציריך בשווייץ. ב-1899 המשיכה את לימודיה בלייפציג בגרמניה ובשטרסבורג בצרפת. היא סיימה את לימודיה ב-1904.^[2]

הירש הייתה המדענית הראשונה שגילתה נוכחות חלקיקי עמילן בדם ובשתן כשב-1906 מצאה שתאים קטנים אלו, פחות מ-0.2 מילימטרים, יכלו לחדור את הכליות ונפלטים מהגוף בשתן. היא הושפלה בפגישה עם ראשי שאריטה ומחקרה נדחה כי הרופאים חשבו שהם מכירים את התחום טוב ממנה והיא לא הצליחה לשכנעם. למרות זאת, ב-1957, ג' פולקהיימר (G. Volkheimer), עוזר בשאריטה, מצא את המחקר שלה ופרסם אותו בשם "אפקט הירש" (Hirsch Effekt).^[3] היא נקראה לעבודה כמתמחה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ברלין בשאריטה. שאריטה היה צבאי באופיו, והיא הייתה האישה השנייה בלבד שהתקבלה לעבודה בו. הירש עבדה כעוזרת לפרופ' פרידריך קראוס.^[4] היא עבדה עם המנתח ארנסט פון ברגמן והאנטומאי וילהלם פון ולדהייר-הרץ.^[3]

ב-1908 מונתה למנהלת המרפאה המשולבת בשאריטה, אך לא קיבלה שכר תמורת עבודתה. לאחר שהוחלפה, עזבה את שאריטה והחלה ברפואה פנימית פרטית בברלין.^[4] במרפאתה היו ציוד מתקדם לצילום רנטגן ומטופלים עשירים, שאפשרו לה לחיות חיי נוחות.^[3]

ב-1913 הייתה האישה הראשונה בגרמניה שקיבלה תואר פרופסור.^[5]

ב-1914 פרסמה מאמר שכותרתו "תאונות ורפואה פנימית".^[4]

בהיותה אישה יהודייה, נמנעה מרחל הירש האפשרות לעסוק בהוראה כמרצה. היא חיברה מסה בשם "התרבות הפיזית של נשים".^[4] בחיבור מנתה את השיפוט המוקדם נגד פעילות פיזית של נשים והעדיפה לבוש נוח. היא ניסתה לגייס תשומת לב לבריאות הציבור בקרב נשים על ידי העלאת המודעות להיגיינה, לתזונה ולכושר גופני. בחיבור שהתפרסם בכתב העת "Munich Medical Weekly" קראה לחבריה הגינקולוגים לא להסתכל על נשים רק מנקודת מבטם כגינקולוגים. היא טענה שהנחיתות כביכול של נשים לעומת גברים בעקבות מוחן הקל יותר אינה נכונה. על פי השקפת עולמה, חולשתן הפיזית והפסיכולוגית של הנשים לעומת הגברים נבעה מחינוך הורי שגוי.^[3]

כשהחלה רדיפת היהודים בידי הנאצים (בין השאר בעקבות חוקי נירנברג והחוק לשיקום שירות המדינה המקצועי), איבדה הירש את מעמדה עד שהרישיון שלה לעסוק ברפואה בוטל ב-1938. כשהבינה שהיא שעומדת להיעצר, ברחה בגיל 68 לאנגליה, שם לא יכלה לעסוק ברפואה ועבדה כספרנית ולבורנטית. במהלך המלחמה התגוררה ביורקשייר, וחזרה ללונדון אחרי המלחמה. המלחמה השפיעה עליה נפשית והיא סבלה מדיכאון, הזיות ותסביך רדיפה. כתוצאה מכך נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, שבו נפטרה ב-6 באוקטובר 1953. היא נקברה בבית קברות יהודי בלונדון.^[3]

מורשת

ביהדות גרמניה של זמנה, הפכה הירש לסמל נערץ של מעמד האישה והמאבק לשיפורו. לעומת זאת, בקרב האורתודוקסיה הגרמנית, נחשבה הירש לסמל שלילי, בשל העובדה שעזבה את העולם האורתודוקסי. במובן זה, נחשבה הירש לדוגמה לסכנה הקיימת לעולם המסורתי מעליית מעמד האישה ביהדות ובכלל. לדעת מתיאס מורגנשטרן, המקרה של הירש עמד ברקע פירושו המהפכני של הרב רפאל ברויאר (בן דודה) לשיר השירים, שראה את המגילה כאזהרה לנשים לשמור על צניעותן.^[6]

עזבונה מוחזק בידי ג' פולקהיימר. ספרי רפואה פנימית רבים שכתבה המתייחסים ל"אפקט הירש" ולמדינת ישראל העניקו לה מקום של כבוד בגלריה למדענים יהודים מפורסמים בירושלים. ב-1995 הוצב פסל ברונזה בדמותה באולם ההרצאות הישן בשאריטה.^[4]

ב-2013, גרמניה הנפיקה בול דואר בדמותה לציון יובל המאה למינויה של רחל הירש לפרופסורית לרפואה הראשונה בממלכת פרוסיה.^[7][8]

קטע רחוב בברלין האופטבנהוף, תחנת הרכבת המרכזית של ברלין, נושא את שמה כהכרה בהשפעתה על החברה.^[9][10]

פרסומיה

בגרמנית:

• S. Muntner: The Rahel Hirsch Effect. In: Koroth, 3, 1964, S. 337–338.^[11]
• Gerhard Volkheimer: Hirsch, Rahel, NDB. Band 9, Duncker & Humblot, Berlin 1972, ISBN 3-428-00190-7, S. 209 f.^[12]
• Sonja Chevallier: Fräulein Professor: Lebensspuren der Ärztin Rahel Hirsch 1870–1953. Droste, Düsseldorf 1998, ISBN 3-7700-1091-4.
• Hedvah Ben Zev: Rahel Hirsch – Preußens erste Medizinprofessorin. Hentrich & Hentrich, Berlin 2005, ISBN 978-3-933471-82-6.

לקריאה נוספת

בגרמנית:

• Rahel Hirsch: Über das Vorkommen von Stärkekörnern im Blut und Urin. In: Zeitschrift für experimentelle Pathologie und Therapie, 3. Jg., 1906, S. 390 ff.
• Rahel Hirsch: Ueber das Uebergehen corpusculärer Elemente in den Harn. In: Berliner Klinische Wochenschrift, 45. Jg. 1908, S. 331.
• Rahel Hirsch: Körperkultur der Frau. Urban & Schwarzenberg, Wien 1913.
• Rahel Hirsch, Friedrich Kraus: Unfall und innere Medizin. Springer 1914.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רחל הירש בוויקישיתוף

• שרון כהן, הרופאה היהודיה שאמרה לא למחוך, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 07.07.2020
• Jewish Women's Archive article (באנגלית)
• Hirsch memorial at the Charité(הקישור אינו פעיל) (באנגלית)

הערות שוליים

1. "Fraulein Now Professor. Rachel Hirsch The First Woman Physician To Gain That Title". New York Times. 16 בנובמבר 1913. נבדק ב-2010-07-19. Unusual honors have been won by Hirsch, who is the first woman physician in Germany to acquire the coveted title of Professor. ...
2. תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ג, עמ' 85.
3. Petra, Lindner (27 בפברואר 2009). "Rahel Hirsch, 1870-1953". Jewish Women's Archive. נבדק ב-17 באפריל 2020.
4. "Rahel Hirsch". Charité.(הקישור אינו פעיל)
5. תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ג, עמ' 84–85.
6. מתיאס מורגנשטרן, 'הרב רפאל ברויאר ופירושו לשיר השירים (1912)', ראה: כתב עת לחקר העברית באירופה 9 (2003), עמ' 105.
7. עידן בריר, ‏בול זיכרון גרמני לפרופ' רחל הירש, הרופאה היהודיה פורצת הדרך, שׂבֶל ‏119, אוקטובר 2020
8. "100 Jahre Professorentitel Rahel Hirsch". jgiesen briefmarken. 11 במרץ 2013. נבדק ב-17 באפריל 2020.
9. "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2013-04-12. נבדק ב-2012-12-07.
10. Stadtplan Berlin
11. Wolfgang U. Eckart: Hirsch, Rahel, in: Wolfgang U. Eckart und Christoph Gradmann (Hrsg.): Ärztelexikon. Von der Antike bis zum 20. Jahrhundert. 1. Auflage. 1995 C. H. Beck München S. 189+190, Ärztelexikon. Von der Antike bis zur Gegenwart, 2. Auflage. 2001, S. 163, 3. Auflage. 2006 jeweils Springer Verlag, Heidelberg / Berlin / New York S. 170+171. doi:10.1007/978-3-540-29585-3.
12. גרסה דיגיטלית