בין השנים 1951–1954 התבודד רוברט בליי בבקתה מבודדת במינסוטה, ועבר לניו יורק, וחי במכוון חיי נוודים, מן היד אל הפה. באותן שנים הגיע לכמה תובנות בשירתו ששירתוהו כל חייו.
בשנת 1954 החל רוברט בליי ללמוד כתיבה וספרות באוניברסיטת איווה, והשתתף בסדנאות עם משוררים מוכרים. הוא נשא אז לאשה את קרול מקלין, אשתו הראשונה, והם גידלו ארבעה ילדים.
בשנת 1956 זכה במלגה על שם פולברייט, יצא לנורווגיה ותרגם משירתה לאנגלית. בעת שהותו בנורווגיה ערך הכרה עם כמה מגדולי המשוררים בעולם: פבלו נרודה, גיאורג טראקל, ססאר ואייחו, ואחרים. הוא תרגם את שירתם לאנגלית, ובכך פתח את שירתם לקוראים האמריקאים.
רוברט בליי שב לחווה במינסוטה, הקים כתב עת ספרותי נחשב, שפרסם שירה, מקור ותרגום, וכן מסות על השירה. בכתב העת שלו נתן מקום רב למשוררי דורו, חבריו למשמרת המשוררים, והיה בין אלה שביססו את מעמדם בשירה האמריקאית.
בשנת 1966 היה רוברט בליי בין מייסדי חזית הסופרים נגד מלחמת וייטנאם. וכשזכה בפרס הספר הלאומי - פרס נחשב בארצות הברית, הקדיש את כספי הפרס להתנגדות למלחמה.
ספרו "ג'ון החסון", Iron John, הפך לרב מכר עולמי, ותורגם ללשונות רבות, ביניהן גם לעברית. בספרו זה, וביצירות רבות נוספות משלו, עסק רוברט בליי בעולמו של הגבר האמריקאי בעידן המודרני.
