|
ראה שמש
רְאֵה שֶׁמֶשׁ
|
רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה / כְּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה,
תְּפַשֵּׁט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין / וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה,
וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָהּ עֲרֻמָּה / בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה,
וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ / בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.
|
|
|
|
|
"ראה שמש" מאת ר' שלמה אבן גבירול הוא שיר מתהפך, בו מתהפכת משמעות השיר בבית אחרון משיר טבע לשיר קינה. בשיר, שלכאורה מתוארת השקיעה כיופי הטבע, מדובר למעשה בקינה ליקותיאל, אדם שנערץ על ידי המשורר שהוצא להורג. השיר הוא ביטוי אבלו של המשורר להרג האדם האהוב עליו.
פירוש השיר
- בית א' – הבית הראשון בשיר מתאר תמונת טבע של שמש. המשורר מפנה את תחושת לבו של הקורא "רְאֵה" לשון פניה, ומנחה אותו להרים את מבטו אל העבר (השמש השוקעת) ומתאר את צבעיה – הצבע האדום שמאפיין שמש השוקעת לים והיא נראית כעין מלך המכסה את עצמו, הלובש בגד שצבעו אדום (שני), תולע במקרא הוא מין תולעת שממנה מייצרים את הצבע האדום.
- בית ב' – השמש השוקעת והנעלמת לוקחת איתה את האור ואת החום, ואת החום שהיא מעניקה לעולם ולכן היא בעצם מפשיטה, מורידה מעל העולם את אורה וחומה. היא עושה זאת לגבי כל קצוות תבל והמשורר מזכיר כאן את הצפון, את הדרום ואת המערב כאשר בסופו של דבר העולם נשאר עם רוחות ועם אור שהולך ודועך.
- בית ג' – בשלב הבא, כאשר השמש נעלמת כליל (לגמרי) מגיע הלילה שמשתלט על היקום והוא זה שנותן את חסותו לכלל העולם כולל האדמה שנשארה ערומה מאור, חום וחיים. האדמה מקבלת עליה את חסותו של הלילה מחוסר ברירה.
- בית ד' – בבית האחרון מתוארים השמיים "שַּחַק" שנעשים קודרים כתוצאה מהלילה על העולם. הקוֹדרוּת הזאת היא גם הבעה של רגש, של עצב והנה בסוגר של הבית האחרון מסתבר לנו שלא מדובר על שיר טבע אלא בשיר שכל כולו הוקדש כקינה מטפורית לאותו יְקוּתִיאֵל האהוב הנערץ של אִבְּן גַבִּירוֹל. מכאן עולה הצורך לקרוא שנית את השיר ולבדוק כיצד המטפורה מתקשרת לדמותו של יְקוּתִיאֵל כי ברור לנו שהשיר כולו מדבר עליו, על יְקוּתִיאֵל ושהוא השמש.
יְקוּתִיאֵל הוא המלך בעל ההשפעה הגדולה עם סביבתו, אדם נדיב שנותן מאורו וחומו, מכספו ומתמיכתו הרוחנית לסביבתו הרחבה וכאשר הוא מסולק מן העולם, תופסים את מקומו החושך, הרוע, הצער והעצבות, ואִבְּן גַבִּירוֹל שנתמך על ידו והכיר אותו מקרוב בוחר לכתוב שיר קינה מאוד לא קונבנציונלי לא על-פי הדגם הרגיל, ובכל זאת הפך השיר לאחד מסמליה של שירת ימי הביניים על הוירטואזיות של אִבְּן גַבִּירוֹל, היכולת שלו לקחת שיר טבע ולהופכו לשיר קינה בצורה אומנותית מאוד.
אמצעים אומנותיים
- מטאפורה – השיר כולו בנוי על מטאפורה מורחבת שבה יְקוּתִיאֵל מדומה לשמש על כל מאפייניה ותפקודיה. המטאפורה מסתברת לנו רק בסוף השיר, בסוגר של הבית האחרון.
- דימוי – בבית הרביעי והאחרון "וְהַשַּחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ" – הדימוי מוביל אותנו אל מותו של יְקוּתִיאֵל שקדרותו של השַּחַק נובעת ממנו.
- פנייה אל הקורא – "רְאֵה שֶמֶש", בקשה להרים את המבט אל השמש כאשר המבט הולך ויורד מלמעלה למטה אל הארץ, אל הים ואל השקיעה, והוא אינו מתרומם שנית כאשר הלילה הולך ומשתלט על העולם.
- צבעים – השיר מתייחס ל"מלכותו" של יְקוּתִיאֵל שצבועה בצבעי מלכות אדומים ובהמשך הצבעים ילכו וידהו, הארץ נשארת ערומה עד לצבעים הבאים, השחרים, בצע הלילה, שַּחַק קצר, צבעים של שחור, חושך, של עצבות ושל צער על מות יְקוּתִיאֵל.
- מוטיב חוזר – בשיר חוזרים הלבוש וההפשטה: השמש לובשת תולע למכסה ורוח הים בארגמן תכסה, ארץ ערומה, ובבית אחרון יְקוּתִיאֵל מכסה. כל השיר עוסק במוטיב ההפשטה, ישנו הכיסוי החיובי של השמש, האדמה ויְקוּתִיאֵל המלכותי וכאשר השמש שוקעת, יְקוּתִיאֵל נרצח, הארץ ערומה, הלילה משתלט, העולם עצוב והשַּחַק קודר ולכן בסיום יש ללבוש שק על מות יְקוּתִיאֵל.
- אלוזיה מקראית – בספר שמות מוזכרת תולעת השני בהקשר של לבושם של אהרון הכהן ובניו: "וְעָשוּ בִּגְדֵי קֹדֶש לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לכַהֲנוֹ-לִי: וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן וְאֶת-תּוֹלַעַת הַשָּנִי".[1] מדובר על אנשים חשובים "הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע".[2] יחד עם זה, הצירוף "תולע למכסה" מתקשר גם למוות ולריקבונו בקבר: "הוּרַד שְאוֹל גְּאוֹנֶךָ […] תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה".[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|
