הקונצ'רטו לכינור (אופוס 14) נכתב על ידי המלחין האמריקאי סמואל בארבר בשנת 1939. זו יצירה בת שלושה פרקים, שנמשכת כ-22 דקות.
היסטוריה
בשנת 1939, הזמין תעשיין מפילדלפיה בשם סמואל שמעון פלס את בארבר לכתוב קונצ'רטו לכינור לבן חסותו, איסו בריסלי, בוגר מכון קרטיס למוזיקה משנת 1934, כמו גם בארבר.[1]
בארבר קיבל את הצעתו של פלס[2] ונסע לשווייץ כדי לעבוד על הקונצ'רטו. בארבר החל לעבוד על שני הפרקים הראשונים בשווייץ במהלך קיץ 1939. הוא קיווה להשלים את הקונצ'רטו בתחילת הסתיו כדי לעמוד במועד שניתן לו (1 באוקטובר). אולם תוכניותיו נקטעו בשל המלחמה המתקרבת – בה כל האמריקאים התבקשו לעזוב את אירופה על ידי הממשל האמריקאי. בסוף אוגוסט הוא נסע לפריז ולקח ספינה לארצות הברית, ואליה הגיע בתחילת ספטמבר. לאחר שבילה זמן קצר עם משפחתו בווסט צ'סטר, פנסילבניה, הוא נסע להרי הפוקונו כדי להמשיך לעבוד על הקונצ'רטו.
כשהעביר את שני הפרקים הראשונים לבריסלי באמצע אוקטובר, קיבל אותם בריסלי בהתלהבות רבה. הוא הציע לבארבר שהפרק האחרון יראה קצת יותר מהצד הווירטואוזי של נגינת הכינור.
עם זאת, באמצע נובמבר הדברים החלו להשתבש. בריסלי הציג את שני הפרקים שהושלמו למורה שלו, אלברט מיף, שהיה ביקורתי כלפי העבודה מנקודת מבטו של כנר. בריסלי לא הסכים, אך מיף החליט לכתוב לפלס מכתב (13 בנובמבר) ובו נכתב מדוע תפקיד הכינור צריך לעבור "ניתוח כירורגי" על ידי "מומחה", כגון הוא עצמו. לדבריו, "הקישוטים הטכניים רחוקים מאוד מהדרישות של כנר מודרני ..." ואם בריסלי יבצע את היצירה ככתוב, זה יפגע מאוד במוניטין שלו. מיף החליט שהוא משכתב את תפקיד הכינור ביצירה וכי יש צורך שהוא, בריסלי ובארבר יתכנסו ל"פגישה מיוחדת" כדי לדון בשינויים שלו.[3] בריסלי התאכזב כשקיבל את הפרק השלישי מבארבר בסוף נובמבר. הוא ציפה לסיום שניתן להשוות בינו לבין שני הפרקים הראשונים, והרגיש שהוא קל משקל בהשוואה אליהם. בריסלי שאל את ברבר אם הוא יוכל לשכתב את הפרק האחרון; הוא אמר לבארבר שהוא יכול לנגן את היצירה במועד מאוחר יותר כדי לתת לו יותר זמן במידת הצורך.
למרות דרישתו של בריסלי, בארבר דחה את הצעותיו וסירב לשנות את הפרק האחרון. זו הייתה אכזבה גדולה עבור בריסלי, שהאמין שעם פרק שלישי משמעותי, היצירה יכולה להפוך להיות אחד מהקונצ'רטי הגדולים.
קונצרט הבכורה נערך בפסטיבל פרומס בשנת 1943.[4]
הקלטות
הקונצ'רטו הוקלט על ידי מספר כנרים, בהם לואי קאופמן, רוג'ירו ריצ'י, לאוניד קוגן, אן אקיקו מאיירס, ג'ושוע בל, גיורא שמידט, ג'יימס אהנס, הילרי האן, יצחק פרלמן, גיל שחם ואייזק שטרן. הביצוע של שטרן עם הפילהרמונית של ניו יורק בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין זכתה לפרשנות רומנטית מהוללת, ואילו ההקלטה של מאיירס עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית משנת 1988 זכתה לשבחים.
מבנה
- אלגרו מולטו מודרטו – מתחיל בנושא ראשון לירי שמנוגן מיד על ידי הכינור, ללא כל הקדמה תזמורתית. לפרק זה יש יותר אופי של סונטה מאשר צורת קונצ'רטו.
- אנדנטה – הנושא מוצג על ידי סולו אבוב מורחב. הכינור נכנס עם נושא מנוגד, ולאחריו הוא חוזר על מנגינת האבוב של ההתחלה.
- פרסטו בפרפטואום מובילה – מנצל את האופי המבריק והווירטואוזי יותר של הכינור.
הקונצ'רטו נכתב לשני חלילים, אבובים, קלרינטים, בסונים, קרנות וחצוצרות ; טימפני, תוף סנר, פסנתר, מיתרים וכינור סולו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
