השיח, בעל הצורה הכדורית, מגיע לגובה של 1–2 מטרים. גדל בשלהי האביב ובקיץ, עונות שבהן רוב הצמחים החד-שנתיים כבר מתייבשים. אורך העלים כ-1–1.5 סנטימטר. העלים איזמלנים בצורתם. הפריחה מתרחשת בחודשים יוני ויולי. הפרחים הזעירים בעלי צבע צהוב, אולם, בדומה לצמחים אחרים ממשפחת הסלקיים, הם אינם בולטים ונראים רק ממבט קרוב.
כאשר הצמח מתייבש בשלהי הסתו, ניתק בסיסו היבש מן הקרקע והשיח הקל מתגלגל בעזרת הרוח למרחקים גדולים ומפיץ את זרעיו בצורה זו. ניתן לראות את הכדורים היבשים הגדולים של השיח כשהם צמודים לגדרות או לתעלות בצידי הכבישים, שם נעצר גלגולם.
הגעת הצמח לארץ ישראל
על פי הידוע, אין הקוכיה ההודית צמח טבעי בישראל. הוא נפוץ בייחוד בהודו, פקיסטן ואפגניסטן[2]. על מוצאה של הקוכיה ההודית חלוקות הדעות. מיכאל זהרי טוען כי ארץ המוצא היא אוסטרליה, שבה גדלים רוב מיני הקוכיה, אך לפני שהספיקו להגדירה, הובאה להודו כצמח מספוא, שם התפשטה ואף הוגדרה כ"הודית". לארץ ישראל הגיע הצמח לראשונה, כנראה, במלחמת העולם הראשונה עם גייסות מהודו, ואחד מבוטנאי התקופה אף הגדירו ב-1921 כ"בסיה יפואית". בשנים לאחר מכן ניסו לאתר את הצמח, אך כנראה הוא נעלם עד אשר הגיע שנית לארץ ישראל עם הפלישה המצרית במלחמת העצמאות ב-1948[3].
נראה שבסוף מלחמת העולם השנייה קיבל קצין בריטי במצרים זרעי קוכיה וזרע אותם באזור החוף של המדבר המערבי. התפשטות הצמח במצרים הייתה מהירה מאוד. חיילי הצבא המצרי נהגו לארוז חלק מהציוד והתחמושת בארגזים מרופדים בענפי קוכיה. במהלך הקרבות ב-1948 ועם השלל בתום המלחמה נפוצו הזרעים בנגב ומשם התפשטו[2].
