צציליה סלפק

צציליה סלפק

אין תמונה חופשית
לידה	1900
פטירה	1942 (בגיל 42 בערך)
מדינה	פולין
מקצוע	עיתונאית

צציליה סלפק (באנגלית: Cecilia Slepak ובגרמנית: Cecylia Słapakowa; ‏ 1900 - 1942 או 1943), הייתה עיתונאית ומתרגמת.^[1] תרגמה מיידיש לפולנית^[2] את 12 הכרכים של סדרת הספרים "דברי ימי עם עולם" העוסקת בהיסטוריה של עם ישראל, שכתב שמעון דובנוב. הסדרה פורסמה בשנת 1948, לאחר מותו.^[3] בנוסף, כעיתונאית כתבה עבור העיתון היומי היהודי-פולני "Nasz Przegląd"‏ (Nasz Przegląd) ("המגזין שלנו").

סלפק הייתה אחת מחברי ארכיון המחתרת "עונג שבת" בגטו ורשה, חלק מהצוות שאסף מידע על יהודי הגטו בעזרת מכתבים, יומנים וכתבים אחרים.^[1] כחלק מחברותה בצוות, הייתה אחראית על מחקר שיזם עמנואל רינגלבלום שעסק בנשים בגטו. במסגרת מחקר זה ראיינה 16 נשים משכבות וקבוצות גיל שונות.^[4]

פעילותה

צציליה סלפק הייתה בת למשפחה של יהודים משכילים, דוברי רוסית שגרו באזור העיר וילנה. אולם רוב חייה עברו עליה בעיר ורשה. היא גרה עם בעלה, שהיה מהנדס, ובתה בדירה בקומת קרקע ברחוב אֶלֶקטוֹרַאלנה מס' 1. היא הייתה מעורה בחוגי המשכילים היהודים דוברי הפולנית בוורשה, אך גם מעורבת ומשולבת היטב בחוגי חברת העילית האינטלקטואלית מווילנה ומריגה. נהגה להתכתב עם מארק ובלה שגאל והיו לה קשרים טובים גם עם סגל הפרופסורים של המכון ליודאיקה.^[2] לדבריה של רחל אוירבך, שהייתה עיתונאית וסופרת צעירה בוורשה בסוף שנות השלושים, בעלה של צציליה נשאר לאחר המלחמה בחיים.^[1]

משפחת סלפק נהגה לערוך בביתה בימי ראשון בשעה חמש אחר הצהרים מפגשים שכונו "פייב אוקלוק". מפגשים אלה התקיימו לפני פרוץ המלחמה, ונמשכו גם בתחילתה. בההתכנסויות נפגשו כ-15 איש, אינטלקטואלים יהודים.^[2] רחל אוירבך, תיארה את אחת הפגישות שהתקיימה בחודש אפריל 1940, בזמן הכיבוש הגרמני לפני שהוקם הגטו. בְּתָאֲרָהּ את המפגש, ציינה את האווירה הנעימה ששרתה בבית בעת ההתכנסות, למרות המחסור בפריטי ריהוט רבים שהוחרמו על ידי הגרמנים. היא גם הדגישה את העובדה ששמחה מאוד על ההזמנה לבית משפחת סלפק והחשיבה זאת ככבוד גדול עבורה.^[2] לדבריה, היה מסוכן להיפגש כך מכיוון, שאם חלילה היה עובר ברחוב משמר גרמני ושומע את צלילי הנגינה היה המפגש מסתיים בכי רע.^[2] אולם, באביב 1940 נאלצה משפחת סלפק לעזוב את הדירה. מעדותה של רחל אוירבך היא סיפרה שפגשה את צציליה מדי פעם במרכז העזרה העצמית הסוציאלית, ובסוף אותה שנה פגשה אותה במטבח העממי של לֶשנוֹ 40. אוירבך שיערה ששאלותיה של צציליה אליה, שימשו למחקר החדש של עמנואל רינגלבלום^[2] על הנשים. אלא שבסך הכל לא ידוע הרבה על חייה בגטו של צציליה סלפק.^[3] אפשר אולי ללמוד על חייה מתוך ראיונותיה עם 16 הנשים. דליה עופר במאמרה ״נקודת ראותה מבעד למבטי: צציליה סלפאק מספרת על נשים״, סוברת כי סלפק הייתה פמיניסטית, אישה משוחררת, בעלת השכלה. להנחתה של דליה עופר, החינוך וההשכלה אצל סלפק היו מעל לכל, ומה שעצר ומנע את הנשים מללמוד ולהתפתח הן המסורת ומוסכמות החברה באותה תקופה.^[5]

פועלה בגטו

עמנואל רינגלבלום, מייסד הארגון המחתרתי "עונג שבת" בגטו ורשה, הזמין את צציליה סלפק בשנת 1941 לערוך את המחקר שיזם על הנשים היהודיות בגטו, מחקר שהיה אחד מסדרת המחקרים על החיים והישרדות היהודים בגטו. מטרת המחקר העיקרית הייתה ניסיון להבין את השינוי שחל בנשים מתחילת המלחמה, ובשנים הראשונות לקיום הגטו (אביב 1942).^[6]

חברי צוות "עונג שבת", שסלפק נמנתה עליהם, שקדו על איסוף שיטתי של עדויות על הנעשה בגטו ורשה ובפולין הכבושה, במטרה שתשמרנה ראיות ועדויות על החיים בתקופה נוראה זאת. הם אספו מידע וכל חומר רלוונטי, כמו עיתונים חשאיים שפורסמו על ידי המפלגות ותנועות הנוער השונות בגטו; פרוטוקולים מישיבות התנועות; עדויות שנגבו מפיהם של פליטים שהגיעו מגטאות אחרים או מי שברחו ממחנות עבודה וריכוז, רשימות על דמויות שהיו וחיו בגטו וכן כל חומר שיכול היה לשמש כעדות לאחר המלחמה.^[7] בנוסף יזם רינגלבלום גם מחקרים שונים על החיים בגטו, והמחקר על הנשים היהודיות היה אחד מהם.

מדצמבר 1941 ועד אביב 1942, ערכה סלפק ראיונות עם 16 נשים בעלות רקע חברתי שונה. בין הנשים המרואיינות שלה היו נשים שעסקו בזנות, גניבה, הברחות וקיבוץ נדבות, עקרת בית, עוזרת בית, אישה שעבדה במרכזים לאחסון מזון, נשים שעבדו במטבחים ציבוריים ובבתי יתומים וזבניות. בנוסף ראיינה אמניות - רקדנית, שחקנית ומוזיקאית. נשים ממקצועות חופשיים כמו אגרונומית, ספרנית ומתרגמת. תחומי השאלות לראיון הורכבו משאלות על אורח חייהן לפני המלחמה, השפעת הכיבוש הגרמני, וחיי היום יום לאחר הכיבוש. בחלקו המרכזי של הראיון היו שאלות על המעבר לגטו, השפעת המגורים בגטו ומאבקי ההישרדות בו. נושאים נוספים שכללו שאלות הראיון, היו השפעת המחסור במזון שהביא עמו רעב תמידי, המחלות והסכנות הגוברות, באיזו צורה פיתחו הנשים אסטרטגיות בגטו להתמודדות עם הבעיות הללו, באיזה אופן הן מסתדרות עם שינוי התעסוקה או חוסר התעסוקה, איך הן מסתדרות עם הבעל והילדים.^[3][6]

בעת שראיינה, הייתה מעורבת מאוד וגילתה אמפתיה לתחושותיהן ורגשותיהן של הנשים אותן ראיינה. היא כאבה את גורלן, וקבלה אותן כפי שהן. תיארה את מאמציהן כחלק ממאמץ ההישרדות של תושבי הגטו. למשל, הראיון עם האישה הזונה, היא לא מצאה כל סיבה מדוע יש להעלים את מקצוע הזנות בגטו. להפך, היא ראתה בכך דרך חיים נוספת שעזרה לאותה אישה להשיג אוכל ומוצרים הכרחיים לחיים הקשים ועל ידי כך לשרוד.^[5] אישה נוספת שססליה סלפק ראיינה הייתה בתיה טמקין ברמן, ספרנית שהקימה בגטו ספרייה לילדים. הילדים הגיעו מבתי יתומים, וממשפחות בגטו, והורשו לשאול שני ספרים, האחד ביידיש והשני בפולנית.^[5] בתיה טמקין-ברמן ניצלה ואף עלתה לישראל.

כתיבת המחקר הייתה בתקופה הקשה ביותר של הגטו ואחרי המבוא שכתבה, הציגה בקצרה מספר ביוגרפיות של הנשים הללו שאותן ריאיינה. תיארה את קצב החיים שסביבה בגישה פתוחה, בכבוד גדול למרואיינות שלה, כשהיא ערה לנשיותן. למרות זאת, נקודת המבט שלה עצמה ניכרת בתיאוריה, הואיל והיא חוותה את אותם קשיים בגטו וחשה את אותם פחדים שחשו הנשים הללו.^[5] סלפק במחקרה משתפת את הקורא בהערות פילוסופיות רבות, לדוגמה כאשר היא מתערבת בסיפור החיים של המרואיינת ומציגה פרספקטיבה משלה.^[8]

ימיה האחרונים

לפי עמנואל רינגלבלום, נשלחה צציליה סלפק בקיץ 1942 למחנה ההשמדה טרבלינקה שם נרצחה.^[9] מקור אחר מצביע על כך שנשלחה למחנה העבודה בכפייה טרווניקי ונרצחה שם בשנת 1943.^[3]

הערות שוליים

1. Dalia Ofer, Her View Through My Lens: Cecilia Slepak Studies Women in the Warsaw Ghetto
2. רחל אוירבך, לוי דרור (ע), תרגום: רבקה גורפיין-אוכמני, צוואות וארשה: מפגשים, מעשים, גורלות 1933 - 1943, תל אביב: מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, תשמ״ה- 1985, עמ' 63-54. (בעברית)
3. Dalia Ofer, CECILA SLEPAK, jewish Women's Archive (באנגלית)
4. דליה עופר ולירון ג׳ ויצמן, תפקיד המגדר בחקר השואה. הערות בשולי מחקר, באתר מורשת, ילקוט מורשת, חוברת ס״ז, ‏אייר תשנ״ט - אפריל 1999
5. דליה עופר, נקודת ראותה מבעד למבטי: צציליה סלפאק מספרת על נשים בגטו ורשה, באתר ילקוט מורשת, ‏אפריל 2003
6. רינת מעגן-גינובקר, המשכיות וחידוש בתפקיד האישה היהודיה בתקופת המלחמה, באתר יד ושם, ‏נובמבר 2005
7. יאיר שלג, מסמכים בכד חלב מתחת לאדמה, באתר הארץ, 3 באפריל 2003
8. The Continuation and Renewed Role of the Jewish Wife and Mother
9. נחמה טק, עימנואל רינגלבלום ההיסטוריון העלום (עמ' 73), באתר מורשת, ‏אפריל 2003, אייר תשנ״ט