צ'ארלס הרברט בסט (באנגלית: Charles Herbert Best; 27 בפברואר 1899 – 31 במרץ 1978) היה מדען רפואי קנדי ואחד ממגלי האינסולין.[1]
ביוגרפיה
בסט נולד במערב פמברוק, מיין, ללואלה פישר ולהרברט הואסטיס בסט, שניהם קנדים שהגיעו מנובה סקוטיה. בסט נישא למרגרט הופר מאהון בטורונטו בשנת 1924 ונולדו להם שני בנים. אחד מהבנים, ד"ר הנרי מקלאוד בסט, היה היסטוריון מוערך שמאוחר יותר הפך להיות הנשיא של אוניברסיטת לאורנטיאן בקנדה. בן אחר של בסט הוא צ'ארלס אלכסנדר בסט, פוליטיקאי וחוקר גנטיקה קנדי. צ'ארלס מת ב-1978, בטורונטו, אונטריו.[2]
לאחר מותו, צ'ארלס בסט נקבר בבית הקברות מאונט פלזנט בטורונטו (חלקה 29), לא רחוק מסר פרדריק בנטינג.
הגילוי המשותף של האינסולין
ב-1915 בסט עבר לגור בטורונטו, אונטריו, שם החל ללמוד תואר ראשון באוניברסיטת טורונטו. ב-1918 התגייס לצבא קנדה, שם שירת בגדוד הטנקים הקנדי השני. לאחר המלחמה השלים את התואר שלו בפיזיולוגיה וביוכימיה.[3]
בגיל 22 היה סטודנט לרפואה והחל לעבוד כסייע של המנתח פרדריק בנטינג[4] ותרם לגילוי של הורמון הלבלב אינסולין, שהוביל לטיפול יעיל של סוכרת. באביב של 1921, בנטינג נסע לטורונטו לבקר את ג'ון מקלאוד, פרופסור לפיזיולוגיה באוניברסיטת טורונטו וביקש ממנו להשתמש במעבדה שלו על מנת לבודד תמציות של רקמות לבלב מכלבים.
בתחילה מקלאוד היה ספקן, אך לבסוף הסכים לכך לפני שיצא לחופשת הקיץ שלו בסקוטלנד. לפני שעזב הוא סיפק לבנטינג עשרה כלבים עבור הניסוי ושני סטודנטים לרפואה, צ'ארלס בסט וקלארק נובל, שישמשו כעוזרים. מאחר שבנטינג ביקש עוזר אחד בלבד, בסט ונובל הטילו מטבע כדי להכריע מי יסייע לבנטינג ראשון.
בסט ניצח וקיבל את המשמרת הראשונה. ההפסד של נובל בהטלת המטבע היה מצער, מאחר שבנטינג החליט להשאיר את בסט בתפקיד במהלך כל הקיץ, ולבסוף חלק עמו מחצית מכספי פרס נובל וחלק מהקרדיט על גילוי האינסולין. אם נובל היה זוכה בהטלת המטבע, הקריירה שלו הייתה עולה ככל הנראה על מסלול אחר לחלוטין.[5] מקלאוד פיקח על עבודתו של בנטינג, שהיה חסר ניסיון בתחום הפיזיולוגיה ועל עוזרו צ'ארלס בסט.
בדצמבר, כאשר לבנטינג ולבסט היו קשיים לבודד תמציות של רקמות לבלב ולנטר רמות גלוקוז, מקלאוד מינה את הביוכימאי ג'יימס קוליפ לצוות על מנת שיסייע להם. בינואר 1922, כאשר קוליפ עבד על בידוד האינסולין, בסט ובנטינג הזריקו לילד בן 14 בשם לאונרד תומפסון תמציות לבלב, שסבל מתגובה אלרגית חמורה. לבסוף קוליפ הצליח למצות אינסולין טהור יותר. בנטינג, בסט וקוליפ חלקו את הפטנט על האינסולין ואותו מכרו לאוניברסיטת טורונטו.
ב-1923 ועדת פרס נובל העניקה לבנטינג ולמקלאוד פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על הגילוי של האינסולין. הוועדה התעלמה מבסט ומקוליפ. בנטינג בחר לחלוק את מחצית מכספי הפרס עם בסט. תרומת המפתח של קוליפ הוכרה גם היא בנאום הנובל של מקלאוד, שגם העניק מחצית מכספי הפרס לקוליפ.
פרופסור לפיזיולוגיה
בסט ירש ממקלאוד את תפקיד פרופסור לפיזיולוגיה באוניברסיטת טורונטו ב-1929.[6] במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא השתתף בהקמת תוכנית קנדית בשמירה ושימוש בנסיוב אנושי מיובש. בשנים המאוחרות יותר הוא היה יועץ של ועדת המחקר הרפואי של ארגון הבריאות העולמי.
פרסים
בסט נבחר לחבר זר באקדמיה ההולנדית המלכותית למדעים ולאמנויות ב-1946.[7] כמו כן קיבל מעמד של כבוד כחבר זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1948.[8]
ב-1967 הוא מונה לדרגת שותף במסדר קנדה כהכרה ב"תרומתו לתחום הרפואי, בייחוד הוקרה על תפקידו כאחד ממגלי האינסולין".[9]
הוא היה מפקד בחטיבה האזרחית של מסדר האימפריה הבריטית ומונה כחבר במסדר עמיתי הכבוד ב-1971 על "תרומותיו למחקר הרפואי".[10] כמו כן היה חבר בחברה המלכותית של לונדון בחברה המלכותית של קנדה והיה הקנדי הראשון שנבחר להיות חבר באקדמיית האפיפיורות למדעים.[3] כמקבל מקום של כבוד במסדר קנדה, הוא קיבל את הגרסה הקנדית של מדליית כסף היובל של המלכה אליזבת' השנייה ב-1977.
ב-1994 נכנס להיכל התהילה הרפואי הקנדי.
ב-2004 נכנס להיכל התהילה של הממציאים הלאומיים.
על שמו קרויים מספר בתי ספר, ובהם: בית ספר תיכון על שם ד"ר צ'ארלס בסט בקולומביה הבריטית, בית ספר יסודי על שם סי אייץ' בסט באונטריו וחטיבת ביניים על שם סי אייץ' בסט בטורונטו.
מקום הולדתו במיין רשום במאגר הלאומי של האתרים ההיסטוריים של ארצות הברית.
תוארי כבוד
ד"ר צ'ארלס בסט קיבל 18[1] תוארי כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם, ובהן:
ראו גם
לקריאה נוספת
- וואלר, ג'ון (2002). "מדע מופלא: עובדה ובדייה בהיסטוריה של התגליות המדעיות". אוקספורד: כרך 11, עמ' 223.
- בסטר, הנרי (2003). "מרגרט וצ'ארלי: הסיפור האישי של ד"ר צ'ארלס בסט, אחד ממגלי האינסולין". ISBN 1-55002-399-3
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.jpg)
