ב-30 בנובמבר1947 פרצו בחַלַבּ פרעות אלימות נגד יהודים, שבמהלכן הרובע היהודי בעיר הוצת ועלה בלהבות. 75 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, כ-150 בתים נהרסו[1] וכמחצית מהקהילה היהודית נמלטה מהעיר.[2] במהלך הפרעות ניזוק קשות בית הכנסת המרכזי של חלב, ששימש כמקום פולחן יהודי לפחות מהמאה ה-5. עשרות ספרי תורה ו כתבי יד אחרים (ובהם כתר ארם צובא) שהיו בבית הכנסת נשרפו או ניזוקו.
רקע
עם התגברות תנועת הציונות, העליות לארץ ישראל וההתעוררות הלאומית הערבית, לאחר תבוסתה של האימפריה העות'מאנית וכיבושה, החל היחס כלפי יהודי סוריה להדרדר ולהסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק. בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל (מאורעות תרצ"ו), התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה, שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות ה-40 ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות. לאחר שסוריה קיבלה את עצמאותה מצרפת ב-1946, נפגעה יהדות סוריה קשות. פרצו מהומות אנטי יהודיות ונשללו זכויות יסוד מהיהודים.
הפרעות
יומיים לאחר החלטת האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר1947, נהר אספסוף ערבי לרובע היהודי בחלב, והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי". המהומות נמשכו יום בודד, ועוצמתן בעיר לא הייתה קשה כבמקומות אחרים, ככל הנראה בשל הפסיפס האתני של אוכלוסיית העיר.
חכם משה טָווִיל היה הרב הראשי של קהילת חלב, והוא גר מול בית הכנסת העתיק וראה מביתו את המתרחש. את עדותו נתן ביום י"ז בחשון תשי"ט-1959:[3]
"… ההכרזה על [תוכנית] החלוקה הייתה ביום ו'. ביום א' לא הציקו לנו אלא הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם... בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם... אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן...".
בשנת 1961 העיד דויד חזן, מבני הקהילה, ודבריו תורגמו לעברית בידי אלכסנדר דותן משגרירות ישראל בברזיל:[3]
"...ההפגנות, השריפות ומעשי ההרס בבתי הכנסת נמשכו רק יום אחד... [ואף-על-פי כן] נסגרו היהודים בבתיהם שלושה ימים רצופים ולא העזו לצאת מפתח הבית.
עם פרוץ ההפגנות שבתה כל תנועת המסחר בעיר וכל החנויות במרכז המסחרי, של יהודים ולא-יהודים כאחת, היו סגורות במשך שלושה ימים... באותם שלושה ימים היו ערבים מכרים מבקרים את העד (העד דוד חזן שדבריו תורגמו) בביתו, מביאים לו מזונות ומספרים לו על המצב המתוח בעיר...".
במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. מכל העדויות שאסף הסופר אמנון שמוש עולה, כי במהלך מאורעות אלה לא היו פגיעות בנפש בקרב יהודי הקהילה, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.
כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחלב ליצחק בן-צבי, כי בניגוד לשמועות, הכתר לא נשרף ולא אבד, אלא ראשי הקהילה הפיצו את השמועה, כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לגבי השאלה: 'כיצד ניצל הכתר?' היו העובדות סותרות: היו שטענו כי שמָּש בית הכנסת, אשר בגדאדי, הוא ששלף את "הכתר" מהאש תוך סיכון חייו. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחלב, שם קיים חשש לגורלו.
יצחק בן-צבי פנה בקריאה נרגשת לעולים מחלב לסייע לו בהבאת הכתר למקום בטוח. שרה חָבֵר, אחת העולות, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את הכתר, אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו. בתחילת שנות ה-50 ביקש יצחק בן-צבי משגרירי מדינת ישראל ברחבי העולם לעורר את היהודים יוצאי חלב בארצותיהם, להצלת הכתר והבאתו לישראל. הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה אז הראשון לציון, כתב לראשי הקהילה בחלב:
מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר בארם צובא ועקירת 'הכתר' ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת ארם צובא יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האָלָה [הקללה] הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו, אבל עתה אסור להשאירו בחלב בידיים זרות! המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל 'כתר' קדוש זה מאובדן.
בסופו של דבר הכתר הגיע לירושלים לאחר יותר מעשר שנים מאז שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה. גואלו של הכתר היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים". הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כדברי המבריחים), שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר.[4] לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 487 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו לישראל לידי הנשיא יצחק בן צבי.
תוצאות
בשנת 1948 יהדות סוריה מנתה כ-30,000 נפשות. לאחר הקמת מדינת ישראל נמלטו בעל כורחם רוב יהודי סוריה, ונשארו בה רק כ-5,000. מתוך היהודים שעזבו, הגיעו לישראל כ-1700 איש.[5] ב-1948 הוחמר עוד יותר מצב היהודים. נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבדות. החל מ-1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה. באוגוסט1949 הושלכו רימונים על בית כנסת בדמשק, ו-11 יהודים נהרגו.[6]
יהודי העיר חלב החלו לעוזבה. כמחצית מהמהגרים עלו לארץ ישראל, והיתר היגרו לקהילות יוצאי חלב ברחבי העולם. אולם מגבלות שהטילו השלטונות הסוריים על העזיבה, לא אפשרו לכל יהודי העיר לעזוב.
