שטאלקר נולד למשפחה עשירה בשטרננפלס ב-10 באוקטובר 1900.[3] הוא היה השני מבין שלושת בניו של הכומר ומנהל הלימודים אוגן שטאלקר ואשתו אנה צייסר. הוא שירת בצבא בין 21 בספטמבר ל-7 בדצמבר 1918. בין השנים 1919–1920 היה שטאלקר חבר ב- Deutschvölkischer Schutz und Trutzbund, הארגון האנטישמי הגדול והמשפיע ביותר בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובארגון דומה בשם Organisation Consul. הוא למד באוניברסיטת טיבינגן, שם קיבל תואר דוקטור למשפטים בשנת 1927. ב-14 באוקטובר 1932 התחתן עם לואיז-גבריאל פריין פון גילטלינגן ונולדו להם ארבעה ילדים.
קריירה נאצית מוקדמת
ב-1 במאי 1932 הצטרף שטאלקר למפלגה הנאצית (מספר חבר 3,219,015) וכן לאס אס (מספר חבר 73,041). ב-29 במאי 1933 מונה לסגן מנהל המשרד הפוליטי של משטרת מדינת וירטמברג. בשנת 1934 מונה לראש הגסטפו במדינת וירטמברג ובמהרה הוצב למשרד הראשי של האס דה.[2] ב-11 במאי 1937 הפך לראש הגסטפו בברסלאו. לאחר האנשלוס בשנת 1938, הפך שטאלקר לראש האס דה של מחוז הדנובה (וינה), תפקיד בו המשיך לכהן גם לאחר שהועלה לדרגת אס אס שטנדרטנפיהרר. בקיץ 1938 מונה לתפקיד מפקח משטרת הביטחון באוסטריה, לאחר ראש הגסטפו היינריך מילר.[4] החל מ-20 באוגוסט 1938 היה שטאלקר ראש הסוכנות המרכזית להגירה יהודית בווינה, אף שמנהיגו בפועל היה אדולף אייכמן.[5] חילוקי דעות עם ריינהרד היידריך הניעו את שטאלקר לעבור למשרד החוץ הפדרלי (Auswärtiges Amt), ולאחר מכן מילא תפקידים כמפקד משטרת הביטחון והאס דה בפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה בפיקודו של בריגדפיהרר האס אס קרל הרמן פרנק. באמצע אוקטובר 1939 החליטו אייכמן ושטאלקר להתחיל ביישום תוכנית לובלין.[6][7]
ב-29 באפריל 1940 הגיע שטאלקר לאוסלו,[8] שם מילא תפקידים שונים, בעיקר כמפקדם של כ-200 אנשי איינזצגרופה במשטרת הביטחון ובאס דה. הוא הועלה לדרגת אס אס אוברפיהרר.[9] הוא הוחלף בתפקיד זה בסתיו 1940 על ידי היינריך פהליס.[10]
בהתחשב בכך שאוכלוסיית המדינות הבלטיות סבלה קשות תחת ממשלת הבולשביזם והיהדות בברית המועצות, ניתן היה לצפות שלאחר השחרור מאותה ממשלה זרה, לאחר הנסיגה של הצבא האדום, הם יהפכו את רוב האויבים שנותרו לחסרי אונים. חובתה של משטרת הביטחון הייתה להניע תנועות טיהור עצמי אלה ולכוון אותן לערוצים הנכונים על מנת להשיג את מטרת פעולות הניקוי במהירות האפשרית. לנוכח העתיד היה חשוב לא פחות לבסס את העובדה הבלתי מעורערת כי האוכלוסיות המשוחררות נקטו בעצמן בצעדים החמורים ביותר נגד האויב הבולשביסטי והיהודי, כך שההנחיה מצד הרשויות הגרמניות לא תוכל להתגלות. בליטא הושג יעד זה לראשונה על ידי פעילויות פרטיזנים בקובנה. להפתעתנו, לא היה קל בהתחלה להניע פוגרום נרחב נגד יהודים. קלימטיס, מנהיג יחידת הפרטיזנים שהוזכרה לעיל, ששימש למטרה זו בעיקר, הצליח להתחיל פוגרום על בסיס עצות שניתנו לו על ידי פלוגה מקדימה קטנה שפעלה בקובנה, ובאופן שלא היה שום צו גרמני או הנחיה גרמנית המובחנת מבחוץ. במהלך הפוגרום הראשון, בלילה בין התאריכים 25–26 [ביוני], הפרטיזנים הליטאים נפטרו מלמעלה מ-1,500 יהודים, הציתו כמה בתי כנסת או השמידו אותם באמצעים אחרים ושרפו מחוז מגורים יהודי המורכב מכ-60 בתים. בלילות הבאים, כ-2,300 יהודים נוטרלו באופן דומה.
בחורף 1941 דיווח שטאלקר לברלין כי איינזצגרופה A רצחה כ־249,420 יהודים. הוא מונה למפקד האס אס והמשטרה ( Höhere SS- und Polizeiführer ; HSSPF) של נציבות הרייך אוסטלנד, שכללה את השטח הכבוש אסטוניה, לטביה, ליטא ובלארוס, בסוף נובמבר 1941.[12] שטאלקר נהרג ב-23 במרץ 1942 על ידי פרטיזנים סובייטים ליד גטצ'ינה, רוסיה.[2] היינץ יוסט קיבל אז את הפיקוד על איינזצגרופה A.