אנגלס נולד בעיר בַרמן, פרוסיה (לימים ווּפֶּרְטַל, גרמניה), להורים נוצרים-קלוויניסטים אדוקים. באותם הימים הייתה עיר הולדתו מרכז מסחרי צומח, ואנגלס הצעיר, היה לבן במשפחה אמידה של תעשייני כותנה. לאחר שירותו הצבאי בברלין, נשלח כסוכן המפעל המשפחתי למנצ'סטר שבאנגליה.[1] אנגלס תמך כלכלית בקרל מרקס ובמשפחתו, ואף הקדיש את מרבית זמנו לסייע למרקס בכתיבת מחקריו. אנגלס היה בין מייסדיו של "עיתון הריין החדש" יחד עם מרקס.
לאחר פטירתו של מרקס, המשיך אנגלס בכתיבת מחקרם המשותף "הקפיטל", ובתרגומו לשפות אחרות. הכתיבה הסתיימה רק בשנת 1893.
בשנת 1895 מת אנגלס בגיל 74, בלונדון, לאחר שחלה בסרטן הגרון. אפר גופו פוזר מ-Beachy Head, כפי שביקש טרם מותו.
ילדותו ונעוריו, 1820–1842
פרידריך אנגלס נולד ב-28 בנובמבר 1820 בבַרמן (אנ'), מטרופולין תעשייתי בפרובינציית הריין, בממלכת פרוסיה, בן בכור להוריו פרידריך אנגלס האב (1796–1860) ואליזבת (אליזה) פרנצסקה מאוריציה פון האר (1797–1873). משפחת אנגלס הייתה אמידה והחזיקה בבעלותה מפעלי טקסטיל בבַרמן ובעיר התעשייה סלפורד שבמחוז מנצ'סטר רבתי באנגליה, שתיהן מטרופולינים תעשייתיים בשלבי התרחבות. הוריו של אנגלס השתייכו לתנועת הפייטיזם שפעלה בקרב הלותרנים והם חינכו את ילדיהם לאור ערכי התנועה.
בגיל 13 החל אנגלס את לימודיו בגימנזיום (אנ') בעיר הסמוכה אלברפלד (אנ') (כיום חלק מוופרטל). אביו לחץ עליו לעזוב את לימודיו ולהצטרף לעסק המשפחתי ובעקבות זאת בגיל 17 אנגלס קטע את לימודיו והחל לעבוד כשוליה בעסק המשפחתי. ב-1838, אחרי שנת עבודה בבַרמן, אביו של אנגלס שלח אותו להתמחות בעסק לייצוא בעיר ברמן.[2] הפעילות החברתית של בנם אכזבה את הוריו של אנגלס ויעברו כמה שנים עד השתלבותו בעסק המשפחתי.
בזמן שהותו בברמן אנגלס החל לקרוא את כתביו של הגל שהפילוסופיה שלו הייתה הפילוסופיה הדומיננטית באותה התקופה בגרמניה. ב-1838 פרסם את שירו הראשון והחל לכתוב מאמרים לעיתון שביקרו את החוליים שהביא עמו תהליך התיעוש. הוא כתב תחת שם העט "פרידריך אוסוואלד" כדי לא לקשור את משפחתו לדעותיו ולפעילותו.
ב-1841 שירת אנגלס בצבא פרוסיה בבריגדה ארטילרית והוצב בברלין. הוא ניצל את שהותו בברלין כדי לשמוע הרצאות באוניברסיטת ברלין והתקשר עם קבוצת האינטלקטואלים "ההגליאנים הצעירים". בתקופה זו פרסם באופן אנונימי מאמרים בעיתון קצר הימים בעריכתו של קרל מרקס הריינישה צייטונג (אנ') (הנויה ריינישה צייטונג המשיך את דרכו של ריינישה צייטונג לאחר מספר שנים).[2] מאמריו עסקו בתנאי המחיה והעבודה הירודים מהם סבלו עובדי המפעלים. אף על פי שמרקס היה עורך העיתון אנגלס ומרקס נפגשו לראשונה רק בנובמבר 1842. בתקופה זו אנגלס הפך לאתאיסט ויחסיו עם הוריו הפכו מתוחים.
התקופה במנצ'סטר ובסלפורד, 1842–1844
ב-1842 אנגלס בן ה-22 נשלח על ידי הוריו למנצ'סטר, באותה תקופה מרכז תעשייתי בתהליכי תיעוש מואצים ושבה פעל מפעל טווית חוטים בבעלות המשפחה. אביו של אנגלס קיווה שהעבודה במפעל המשפחתי תגרום לו לשקול מחדש את דעותיו הרדיקליות. בדרכו לאנגליה אנגלס עבר במשרדי הריינישה צייטונג בקלן ונפגש לראשונה עם קרל מרקס.
במנצ'סטר אנגלס פגש את מרי ברנס (אנ'), צעירה אירית בעלת דעות רדיקליות שעבדה במפעל של משפחת אנגלס. ברנס הדריכה את אנגלס ברחבי מנצ'סטר וסלפורד והציגה לו את תנאי החיים הקשים של מעמד הפועלים. אנגלס וברנס היו במערכת יחסים 20 שנה עד פטירתה ב-1863. עקב התנגדותם למוסד הנישואים הם מעולם לא התחתנו. אנגלס אמנם ראה באורח החיים המונוגמי מידה טובה, אך הוא סבר שמעורבות המדינה והכנסייה במוסד הנישואים היא צורה נוספת של דיכוי מעמדי.
ב-1843, בעודו במנצ'סטר, כתב אנגלס את חיבורו הכלכלי הראשון, "קווים לביקורת על כלכלה פוליטית" (Umrisse zu einer Kritik der Nationalökonomie). הוא שלח את עבודתו למרקס שפרסם את החיבור ב-1844 בעיתון "דויטשה פרנצוזישה יארבוכר" (אנ').[3]
בשנתיים בהן חי במנצ'סטר אנגלס ראה מקרוב את חיי הפועלים בשכונות העוני. הוא נחשף מקרוב להזנחה, לזוהמה וניצול הסביבה, ולתופעות קשות ובכללן העסקת ילדים ופועלים עניים שעבדו מעבר ליכולתם. אנגלס שלח למרקס שלושה מאמרים שתיארו את תנאי החיים של מעמד הפועלים במנצ'סטר. מרקס פרסם את המאמרים בריינישה צייטונג ולאחר מכן בדויטשה פרנצוזישה יארבוכר. מאמרים אלה נכללו גם בספרו המשפיע הראשון של אנגלס מצבו של המעמד העובד באנגליה (אנ') שיצא לאור בגרמנית ב-1845 ובאנגלית ב-1887.[4] בספר אנגלס תיאר את מה שראה כעתיד הקודר אליו מוליכים הקפיטליזם והמהפכה התעשייתית.
אנגלס המשיך בפעילותו החברתית והעיתונאית הרדיקלית. הוא הסתובב בחוגי תנועת הפועלים והתנועה הצ'רטיסטית באנגליה וכתב למספר עיתונים.
פריז, 1844
ב-1844, אחרי שנתיים באנגליה, אנגלס החליט לחזור לגרמניה. בדרכו לגרמניה עצר בפריז כדי לפגוש את מרקס (מרקס עבר לפריז ב-1843 אחרי שהשלטונות הפרוסיים סגרו את הריינישה צייטונג). אנגלס ומרקס התיידדו ונשארו חברים קרובים כל חייהם. מרקס התרשם מספרו של אנגלס "מצבו של המעמד העובד באנגליה" ואימץ את עמדתו של אנגלס שטען שמעמד הפועלים הוא שיוביל את המהפכה נגד הבורגנות.
אנגלס נשאר בפריז כדי לכתוב יחד עם מרקס את ספרם המשפחה הקדושה (Die heilige Familie) (אנ').[5] הספר, שיצא לאור ב-1845, תקף את ההגליאנים הצעירים ואת הפילוסוף ברונו באואר שעד אז היה חברו ומורו של מרקס. בספטמבר 1844 אנגלס עזב את פריז וחזר לעיר הולדתו ברמן שם המשיך לעבוד על ספרו "מצבו של מעמד העובד באנגליה". ב-1845 הוא עבר לבריסל, שם פגש את מרקס (מרקס עזב את פריז יחד עם משפחתו בהוראת השלטונות הצרפתיים) והם עבדו יחד על כתיבת ספרם המשותף האידאולוגיה הגרמנית.
בריסל
המדינה של בלגיה, שהוקמה בשנת 1830, הייתה בעלת אחת מהחוקות הליברליות ביותר באירופה ופעלה כמקלט עבור פעילי שמאל ממדינות אחרות. בין השנים 1845 ל-1848, אנגלס ומרקס חיו בבריסל, שם בילו הרבה מזמנם בארגון העובדים הגרמנים בעיר. זמן קצר לאחר הגעתם, הם פנו והצטרפו לליגת הקומוניסטים הגרמנית החשאית. ליגת הקומוניסטים הייתה ארגון שמחליף את ליגת אנשי הצדק, שהוקמה ב-1837 אך פורקה זה לא מכבר. בהשפעת וילהלם וייטלינג, ליגת הקומוניסטים הייתה חברה בינלאומית של מהפכנים פרולטריים עם סניפים בערים אירופיות שונות.
לליגת הקומוניסטים היו גם קשרים עם הארגון הקונספירטיבי החשאי של לואי אוגוסט בלאנקי. רבים מחבריהם הנוכחיים של מרקס ואנגלס הפכו לחברים בליגת הקומוניסטים. חברים וותיקים כמו גאורג פרידריך הרווה, שעבד עם מרקס בעיתון, היינריך היינה, המשורר המפורסם, רולנד דניאלס, רופא צעיר בשם, היינריך בירגרס ואוגוסט הרמן אברבק, כולם שמרו על קשריהם עם מרקס ואנגלס בבריסל. גאורג ורט, שהפך לחבר של אנגלס באנגליה ב-1843, התיישב כעת בבריסל. קרל ואלהו וסטפן בורן (בשמו האמיתי: סימון בוטרמילך) היו שניהם מדפיסים גרמנים שהיגרו לבריסל כדי לעזור למרקס ואנגלס בעבודת ליגת הקומוניסטים. מרקס ואנגלס יצרו קשרים חשובים רבים דרך ליגת הקומוניסטים. אחד הראשונים היה וילהלם וולף, שהפך במהרה לאחד משתפי הפעולה הקרובים ביותר של מרקס ואנגלס. אחרים היו יוזף ויידמאייר ופרדיננד פרייליגראט, משורר מהפכני מפורסם. בעוד שרוב משתפי הפעולה של מרקס ואנגלס היו מהגרים גרמנים שחיו בבריסל, היו גם כמה בלגים. פיליפ גיגו, פילוסוף בלגי וויקטור טדסקו, עורך דין מליאז', הצטרפו שניהם לליגת הקומוניסטים. יואכים ללבל, היסטוריון פולני בולט, שלקח חלק במרד הפולני של 1830-1831, היה גם הוא בין פעיליה.
ליגת הקומוניסטים הטילה על מרקס ואנגלס לכתוב חוברת המסבירה את עקרונות הקומוניזם. זו הפכה ל"מניפסט המפלגה הקומוניסטית", הידוע יותר כ"המניפסט הקומוניסטי". המניפסט פורסם לראשונה ב-21 בפברואר 1848 ומסתיים במשפט המפורסם : "טוב ונכון שבעלי השלטון יירתעו ממהפכה קומוניסטית. לפרולטריון אין מה להפסיד מלבד כבליו. יש לו עולם מלא שיוכל לזכות בו. פועלי כל הארצות, התאחדו!"
אמו של אנגלס כתבה לו במכתב על דאגותיה, וציינה כי הוא "עבר רחוק מדי" ו"התחננה" לפניו "שלא להמשיך הלאה". היא הוסיפה ואמרה:
"אתה שמעת יותר לאחרים, לזרים, ולא התחשבת כלל בתחנוני אמך. רק אלוהים יודע מה הרגשתי וסבלתי בזמן האחרון. רעדתי כשלקחתי את העיתון וראיתי בו שיצא צו מעצר נגד בני".
שיבה לפרוסיה
בשנת 1848 התחוללה בצרפתמהפכה ששאפה להתפשט במהרה גם לשאר המדינות המערביות באירופה. אירועים אלו גרמו לאנגלס ולמרקס לשוב לעיר קלן מולדתם, פרוסיה. בזמן שהם גרו שם, הם יצרו וערכו עיתון יומי חדש בשם "נויה ריינישה צייטונג" (Neue Rheinische Zeitung). בנוסף למרקס ואנגלס, תרמו גם אחרים לעיתון, כולל קארל שפר, וילהלם וולף, ארנסט דרונקה, פטר נוטיונג, היינריך בירגרס, פרדיננד וולף וקרל קרמר. אמו של אנגלס הייתה עדה להשפעת ה"נויה ריינישה צייטונג" על ההתקוממות המהפכנית בקלן ב-1848. בביקורתה על מעורבותו במרד, היא כותבת במכתב אליו מ-5 בדצמבר 1848 כי "אף אחד, כולל אותנו, לא הטיל ספק בכך שהפגישות שבהן דיברתם, וגם השפה של (הנויה) ר.צ. היו ככל הנראה הגורם העיקרי למהומות אלו."
הוריו של אנגלס קיוו שהוא "יחליט לפנות לעיסוקים אחרים מאלו שהתעסקת בהם בשנים האחרונות וגרמו כל כך הרבה צרות". בשלב זה, הוריו הרגישו שהתקווה היחידה עבור בנם היא להגר לאמריקה ולהתחיל את חייו מחדש. הם אמרו לו שהוא צריך לעשות זאת או ש"הוא יפסיק לקבל כסף מאיתנו"; עם זאת, הבעיה ביחסים בין אנגלס להוריו נפתרה מבלי שיצטרך לעזוב את אנגליה או להיות מנותק מהסיוע הכלכלי של הוריו. ביולי 1851, אביו של אנגלס הגיע לבקר אותו במנצ'סטר, אנגליה. במהלך הביקור, אביו ארגן עבור אנגלס פגישה עם פטר ארמן ממשרד ארמן & אנגלס, על מנת שיעבור לליברפול וייקח על עצמו את ניהול המשרד במנצ'סטר.
ב-1849, אנגלס נסע לבוואריה כדי להשתתף בהתקוממות המהפכנית של באדן ופלטינה, מעורבות מסוכנת אף יותר. החל במאמר בשם "המאבק ההונגרי", שנכתב ב-8 בינואר 1849, אנגלס החל בכתיבת סדרת דיווחים על המהפכה ומלחמת העצמאות של הרפובליקה ההונגרית החדשה. מאמרים של אנגלס על הרפובליקה ההונגרית הפכו לחלק קבוע בעיתון "נויה ריינישה צייטונג" תחת הכותרת "מזירת הקרב"; עם זאת, העיתון הושבת במהלך הפיכת 1849 של פרוסיה. לאחר ההפיכה, מרקס איבד את אזרחותו הפרוסית, הוגלה ונמלט לפריז, אחר כך ללונדון. אנגלס נשאר בפרוסיה ולקח חלק בהתקוממות מזוינת בדרום גרמניה בתור עוזר-קצין במערך המתנדבים של אוגוסט ויליך. אנגלס גם לקח עמו שני ארגזים של כדורי רובה כשהצטרף להתקוממות באלבֶרפלד ב-10 במאי 1849. מאוחר יותר, כאשר חיילי פרוסיה הגיעו לקייזרסלאוטרן לדכא מרד שם, אנגלס הצטרף לקבוצת מתנדבים בפיקודו של אוגוסט ויליך, שנועדה להילחם בחיילים הפרוסים. כאשר ההתקוממות דוכאה, היה אנגלס אחד מהאחרונים מבין מתנדבי ויליך שנמלטו על ידי חציית הגבול השווייצרי. מרקס ואחרים חששו לחייו של אנגלס עד ששמעו ממנו.
אנגלס עבר דרך שווייץ כפליט והגיע בסופו של דבר בבטחה לאנגליה. ב-6 ביוני 1849, הרשויות הפרוסיות הוציאו נגדו צו מעצר, שבו תיארו את מראהו הפיזי: "גובה: 5 רגל ו-6 אינצ'ים; שיער: בלונדיני; מצח: חלק; גבות: בלונדיניות; עיניים: כחולות; אף ופנים: פרופורציונליים; זקן: אדום; סנטר: אליפטי; פנים: אליפטיות; עור: בריא; דמות: רזה. מאפיינים מיוחדים: מדבר מאוד מהר ולקוי ראיה." לגבי "הלקות בראיה", אנגלס הודה בכך במכתב שכתב ליוסף ויידמייר ב-19 ביוני 1851, שבו הוא אומר שהוא לא היה מודאג מקבלתו לצבא הפרוסי בגלל "הבעיה בעיניים שלי, כפי שגיליתי כעת פעם אחת ולתמיד שעושה אותי לא כשיר לשירות פעיל מכל סוג שהוא". לאחר שהוא היה בטוח בשווייץ, אנגלס התחיל לכתוב את כל הזיכרונות שלו מהמערכה הצבאית האחרונה נגד הפרוסים. כתיבה זו הפכה בסופו של דבר למאמר שפורסם בשם "המערכה לחוקת הקיסרות הגרמנית".
שיבה לבריטניה
כדי לעזור למרקס עם "Neue Rheinische Zeitung Politisch-ökonomische Revue", כתב עת חדש שהופיע בלונדון, חיפש אנגלס דרכים לברוח מהיבשת ולנסוע ללונדון. ב-5 באוקטובר 1849, אנגלס הגיע לעיר הנמל האיטלקית ג'נובה, שם רכש כרטיס על "Cornish Diamond", בפיקודו של קפטן סטיבנס. מסע חציית הים התיכון המערבי, סביב חצי האי האיברי בספינת סקונר, ארך כחמישה שבועות. לבסוף, הגיעה הספינה ללונדון ב-10 בנובמבר 1849, עם אנגלס על סיפונה.
לאחר שובו לבריטניה, אנגלס חזר לעבוד בחברה במנצ'סטר בה היו למשפחתו מניות, על מנת לתמוך במרקס כלכלית בזמן שעבד על "הקפיטל". בניגוד לתקופתו הראשונה באנגליה (1843), הפעם היה אנגלס תחת פיקוח משטרתי. היו לו "בתים רשמיים" ו"בתים לא רשמיים" ברחבי מנצ'סטר בהם הוא גר עם מרי ברנס תחת שמות מזויפים כדי לבלבל את המשטרה. לא ידוע הרבה יותר, שכן אנגלס השמיד יותר מ-1,500 מכתבים בינו לבין מרקס לאחר מותו של האחרון כדי להסתיר את פרטי אורח החיים הסודי שלהם.
למרות עבודתו במפעל, אנגלס מצא זמן לכתוב ספר על מרטין לותר, הרפורמציה הפרוטסטנטית ומלחמת האיכרים המהפכנית של 1525, שכותרתו "מלחמת האיכרים בגרמניה". הוא גם כתב מספר מאמרים בעיתונים, כולל "המאבק למען חוקה קיסרית גרמנית" שהשלים בפברואר 1850 ו"על סיסמת ביטול המדינה ו'חברינו האנרכיסטים' הגרמנים" שנכתב באוקטובר 1850. באפריל 1851, הוא כתב את המניפסט "תנאים ותחזיות למלחמה של הברית הקדושה נגד צרפת".
מרקס ואנגלס גינו את לואי נפוליאון בונפרטה כאשר ערך הפיכה נגד הממשלה הצרפתית והפך לנשיא לכל חייו ב-2 בדצמבר 1851. אנגלס כתב למרקס ב-3 בדצמבר 1851, כינה את ההפיכה כ"קומית" והתייחס אליה כאל "ה-18 בברומייר", תאריך ההפיכה של נפוליאון הראשון ב-1799 על פי לוח השנה המהפכני. מאוחר יותר, מרקס שילב את ההגדרה האירונית הקומית של ההפיכה במאמרו עליה. הוא כינה את המאמר "ה-18 בברומייר של לואי בונפרטה", תוך שימוש בהגדרה שהציע אנגלס. מרקס גם השתמש בהגדרה של אנגלס על רעיון הרוח העולמית של הגל, כי ההיסטוריה מתרחשת פעמיים, "פעם אחת כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה", בפסקה הראשונה של מאמרו החדש.
בינתיים, אנגלס החל לעבוד במפעל שבבעלות אביו במנצ'סטר כפקיד משרד, אותה משרה שמילא גם כנער בגרמניה, שם היתה מבוססת חברת אביו. אנגלס התקדם בעבודתו עד שהפך לשותף בחברה ב-1864. חמש שנים לאחר מכן, פרש אנגלס מהעסק ויכול היה להתמקד יותר בלימודיו. בשלב זה, מרקס גר בלונדון, והם יכלו להחליף רעיונות דרך התכתבות יומיומית. אחת הרעיונות שבהן התעמקו אנגלס ומרקס היתה האפשרות והמאפיין של מהפכה פוטנציאלית ברוסיה. כבר באפריל 1853, הם ציפו למהפכה "אריסטוקרטית-בורגנית" ברוסיה שתתחיל "בסנט פטרסבורג ותביא למלחמת אזרחים במרכז הארץ". המודל למהפכה כזו ברוסיה נגד השלטון הצארי למען ממשלה חוקתית הוצג על ידי מרד הדקבריסטים ב-1825.
למרות כישלון המרד נגד השלטון הצארי למען ממשלה חוקתית, אנגלס ומרקס ציפו למהפכה בורגנית ברוסיה שתתרחש, שתביא לשלב בורגני בהתפתחות הרוסית, שיבוא לפני השלב הקומוניסטי. עד 1881, התחילו אנגלס ומרקס להרהר בתהליך התפתחות ברוסיה שיביא ישירות לשלב הקומוניסטי ללא השלב הבורגני המתווך. ניתוח זה התבסס על מה שראו מרקס ואנגלס כמאפיינים יוצאי דופן של הקומונה הכפרית הרוסית או האובשצ'ינה. גיאורגי פלכנוב הטיל ספק בתיאוריה זו, והתבסס בטיעונו על המהדורה הראשונה של "הקפיטל" (1867),בטרם גילה אהדה לרעיון הקמונות הכפריות. מהדורות מאוחרות יותר של הטקסט מראות הזדהות גוברת של מרקס עם טיעונו של ניקולאי צ'רנישבסקי, שלדבריו יש אפשרות להקים סוציאליזם ברוסיה ללא שלב בורגני אם הקומונה הכפרית תשמש כבסיס למעבר.
ב-1870, אנגלס עבר ללונדון שם גר עם מרקס עד למותו ב-1883. ביתו של אנגלס בלונדון מ-1870 ועד 1894 היה ברחוב ריג'נט 122. באוקטובר 1894 הוא עבר לדרך ריג'נט פארק 41, פרימרוז היל, שם מת בשנה שלאחר מכן.
הדירה הראשונה של מרקס בלונדון הייתה דירה צפופה ברחוב דין 28, סוהו. מ-1856, הוא גר ברחוב גרפטון 9, קנטיש טאון, ולאחר מכן בבתים משותפים ברחוב מאיטלנד 41 בבלסייז פארק מ-1875 ועד מותו במרץ 1883.
מרי ברנס מתה לפתע ממחלת לב ב-1863, ולאחר מכן התקרב אנגלס לאחותה הצעירה לודיה ("ליזי"). הם חיו כזוג בגלוי בלונדון ונישאו ב-11 בספטמבר 1878, שעות לפני מותה של ליזי.
שנים מאוחרות
יש הגורסים שבערוב ימיהם טענו מרקס ואנגלס כי במדינות מסוימות יתכן שעובדים יוכלו להשיג את מטרותיהם בדרכי שלום. בעקבות זאת, אנגלס טען כי סוציאליסטים הם אבולוציוניסטים, אף על פי שהם נשארים מחויבים למהפכה חברתית. באופן דומה, טריסטרם האנט טוען כי אנגלס היה ספקן לגבי "מהפכות מלמעלה למטה" ובשלב מאוחר יותר בחייו תמך ב"דרך שקטה ודמוקרטית לסוציאליזם". אנגלס גם כתב בהקדמה למהדורת 1891 של "המאבק המעמדי בצרפת" של מרקס כי "המרד בסגנון הישן, קרב רחוב עם בריקדות, שהיה קובע את התוצאה בכל מקום עד 1848, הפך במידה רבה למיושן", אם כי ישנם כמו דייוויד ו. לוול שהדגישו את המשמעות הזהירה והטקטית של דבריו, בטענה ש"אנגלס מטיל ספק רק במרד 'בסגנון הישן', כלומר, בהפיכה: הוא לא מוותר על מהפכה. הסיבה לצניעות של אנגלס ברורה: הוא מודה בגלוי כי ניצחון סופי של כל מרד הוא נדיר, פשוט ממניעים צבאיים וטקטיים".
בהקדמה למהדורת 1895 של "המאבק המעמדי בצרפת", אנגלס ניסה לפתור את החלוקה בין הרפורמיסטים למהפכנים בתנועה המרקסיסטית בכך שהצהיר שהוא תומך בטקטיקות קצרות טווח של פוליטיקה אלקטורלית שכללו אמצעים סוציאליסטיים גרדואליסטיים ואבולוציוניים, תוך שמירה על אמונתו כי תפס את השגת השלטון המהפכני על ידי הפרולטריון כמטרה. למרות הניסיון של אנגלס למזג בין גרדואליזם למהפכה, מאמציו רק דיללו את ההבחנה בין גרדואליזם למהפכה והגבירו את עמדת הרוויזיוניסטים. הצהרותיו של אנגלס בעיתון הצרפתי "לה פיגארו", בהן כתב ש"המהפכה" ו"החברה הסוציאליסטית" אינן מושגים קבועים, אלא תופעות חברתיות משתנות כל הזמן, והסביר כי זה מה שגרם לכך ש"אנחנו הסוציאליסטים כולם אבולוציוניסטים", הגבירו את הרושם הציבורי כי אנגלס נוטה לכיוון סוציאליזם אבולוציוני. אנגלס גם טוען כי יהיה "התאבדותי" לדבר על תפיסת מהפכה כאשר הנסיבות ההיסטוריות העדיפו דרך פרלמנטרית לשלטון, תחזית שלדבריו עשויה להביא את "הדמוקרטיה הסוציאלית לשלטון כבר בשנת 1898". עמדת אנגלס של קבלה גלויה של טקטיקות גרדואליסטיות, אבולוציוניות ופרלמנטריות, תוך טענה שהנסיבות ההיסטוריות לא מעודדות מהפכה, גרמה לבלבול. הרוויזיוניסט המרקסיסטי אדוארד ברנשטין פירש זאת כסימן לכך שמהלך אנגלס נוטה לקבל עמדות רפורמיסטיות והדרגתיות - אך הוא התעלם מכך שהעמדות של אנגלס היו טקטיות כתגובה לנסיבות הספציפיות ושהוא נשאר מחויב לסוציאליזם מהפכני. אנגלס היה מזועזע כאשר גילה כי הקדמתו למהדורה החדשה של "המאבק המעמדי בצרפת" נערכה על ידי ברנשטין וקארל קאוטסקי בדרך שגרמה לכך שיתקבל רושם שהוא הפך לתומך בדרכי שלום להשגת סוציאליזם. ב-1 באפריל 1895, ארבעה חודשים לפני מותו, השיב אנגלס לקאוטסקי:
"התפלאתי לראות היום ב'פורוורטס' קטע מתוך הקדמתי שהתפרסם מבלי שידעתי וערך אותו כך שיציג אותי כתומך בשלום ובחוקיות [בכל מחיר]. זו הסיבה שדווקא הייתי רוצה שהיא תופיע במלואה ב'נויה צייט', כדי שהרושם המביש הזה יתוקן. אני לא אשאיר שום ספק לגבי מה שאני חושב על כך אצל ליבקנכט, וכך גם לגבי אלה, לא משנה מי הם, שנתנו לו את ההזדמנות לעוות את דעותיי, ועוד בלי מילה אחת על כך אלי".
לאחר מותו של מרקס, אנגלס הקדיש חלק ניכר מהשנים שנותרו לו לעריכת הכרכים הבלתי גמורים של "הקפיטל" של מרקס. הוא נחשב למי שמנע את אובדן העבודה בשל "הכתיבה הקשה מאוד" של מרקס. הוא היה צריך לתת לה מבנה ולפתח את קווי המחשבה שלה, כך שהכרכים השני והשלישי של "הקפיטל" הם למעשה יצירה משותפת, והתוכן שלה (למעט ההקדמות המפורטות של אנגלס) לא ניתן לייחס באופן בלעדי לאף אחד מהכותבים. כמה חוקרים, במיוחד ג'ורג' לאביקה, סברו כי אנגלס שינה את כיוון הניתוח של מרקס, אך המעבר ממיקוד בניצול העובדים להצטברות ההון, וההצגה של האפשרות שהקפיטליזם יכול לשרוד את נטיית שיעור הרווח לירידה, נטען על ידי ואן הולתון שכבר היו רעיונותיו של מרקס, עם הרעיון האחרון שצץ בגרונדריסה שלא פורסם זמן רב.
בעוד שהמשימה לערוך את "הקפיטל" גרמה לאנגלס לזנוח את חיבורו הבלתי-גמור "דיאלקטיקת הטבע", הוא עדיין סיים שני ספרים אחרים משלו בשנים שלאחר מותו של מרקס. ב-"מותא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה" (1884), הוא הציע טיעון בעזרת ראיות אתנוגרפיות של התקופה, שמראה כי המבנים המשפחתיים השתנו עם הזמן, וכי המוסד של הנישואין המונוגמיים נבע מצורך בחברה מעמדית שבו גברים צריכים לשלוט בנשים כדי להבטיח שהילדים שלהם ירשו את רכושם. הוא טען כי חברה קומוניסטית בעתיד תאפשר לאנשים לקבל החלטות על קשריהם ללא אילוצים כלכליים. חיבורו "לודוויג פוירבך וסוף הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית" פורסם בשנת 1886. ב-5 באוגוסט 1895, אנגלס מת מסרטן גרון בלונדון, בגיל 74. לאחר שנשרף במשרפת ווקינג, אפרו פוזר בים ליד ביצ'י הד, ליד איסטבורן, כפי שביקש. הוא השאיר ירושה ניכרת לאדוארד ברנשטיין ולואיז פרייברגר (אשתו של לודוויג פרייברגר), ששווייה היה 25,265 לירות שטרלינג.