הול היה יליד סטילטון, יורקשייר, למד אמנות בבית הספר לאמנות לינקולן בין השנים 1879–1881, לפני שעבר ללמוד אצל צ'ארלס ורלט באנטוורפן.
הוא הפך לחבר באסכולת ניולין בקורנוול בין 1883 ל־1885, התאריך המדויק אינו ברור. הוא נשאר שם והצטרף לחברו פרנק בראמלי, עד 1898. הוא הציג באקדמיה המלכותית לאמנויות משנת 1886 ואילך ובסלון פריז, וזכה שם במדליית זהב בשנת 1912. הוא הציג גם באגודה המלכותית של אמנים בריטים ברחוב סאפולק, לונדון, בגלריה גרוסוונור, בגלריה החדשה, ובמועדון האמנות האנגלי החדש, משם התפטר בשנת 1890.
הול צייר גם קריקטורות ואייר תמונות בסיפורים.
בשנת 1898 התחתן עם אנייס בריל דוד, שאיתה נולדה לו בת. עם משפחתו הוא התיישב מאוחר יותר בספין, ליד ניוברי בברקשייר.
סגנון
עבודתו המוקדמת בתקופת ניולין מראה את גישתה של האסכולה בניוולין לציורים בחוץ - בטבע, והמחויבות לריאליזם חברתי.[2] עם זאת, סגנונו לא נותר סטטי והוא המשיך להתפתח לכיוון אימפרסיוניסטי יותר. בסוף שנות השמונים של המאה ה-19 הוא נמשך לעבר נופים, ובילה זמן רב יותר מניולין, על חוף סאמרסט בפורלוק. עבודתו המאוחרת מציגה נוף עדין יותר.
הקריקטורות של חבריו האמנים בניולין היו לעיתים קרובות שנונות מאוד.
ביקורת
מגזין בקורנוול, שסקר את תערוכת ציירי צבעי שמן בשנת 1886, שיבח את האיכות הציורית של הבתים והחוף של כפר קורניש שלו (1886), אך מתח ביקורת על הכללתן של דמויות חסרות סיבת בציור. "האווז" שלו (1888) הוצג בתערוכת האקדמיה המלכותית בשנת 1888 ותואר על ידי "איפסוויץ ז'ורנל" כחכם ועוצמתי, ואילו העיתון "לידס מרקורי" כינה את היצירה הומוריסטית ועיתון אחר טען כי זהו ציור גרוטסקי.
"הדמדומים" שלו (1892) צוין על ידי "לידס מרקורי" עבור תפיסתו הפיוטית את הזוהר האחרון של יום בסתיו, אך ציור "בריכת השתייה" שלו (1897) ספג ביקורת על ידי "גלאזגו הראלד", אף על פי שהוא צבוע בחוכמה. לעומתו ה"מורנינג פוסט" ראה את הציור כנעים בשל צבעיו המבריקים וההרמוניים.
^Fox, Caroline, &, Greenacre, Francis. Artists of the Newlyn School, 1880-1900: An exhibition organised by the Newlyn Orion Galleries, (Newlyn Orion Galleries, Newlyn, 1979), p. 154
