פִּפְיוֹן שָּׂדוֹת או פִּפְיוֹן הַשָּׂדוֹת (שם מדעי: Anthus pratensis) הוא מין של ציפור שיר קטנה ממשפחת הנחליאליים, המתרבה בחלק גדול מהאזור הפלארקטי, מדרום מזרח גרינלנד ואיסלנד מזרחה עד מזרחית להרי אוראל ברוסיה, ומדרום למרכז צרפת ורומניה; אוכלוסייה מבודדת קיימת גם בהרי הקווקז. הוא נודד על פני רוב תפוצתו, חורף בדרום אירופה, צפון אפריקה ודרום מערב אסיה, אך יציב כל השנה במערב אירופה, אם כי גם שם פרטים רבים עוברים לחוף או לשפלה בחורף.[2][3]
בישראל הוא חולף וחורף נפוץ, בעיקר בעמקים. נודד מאוחר יחסית, לרוב החל מסוף אוקטובר.[4]
טקסונומיה ואטימולוגיה
פפיון שדות תואר רשמית על ידי חוקר הטבע השוודי קרל לינאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו תחת השם המדעיAlauda pratensis,[5] יישוב הטיפוס הוא שוודיה.[6] פיפיט האחו הוא כיום סוג הסוג של הסוג Anthus שהוצג בשנת 1805 על ידי חוקר הטבע הגרמני יוהאן מתאוס בקשטיין.[7][8][9] המין מונוטיפי; כלומר לא סווגו תת-מינים שונים.[8]
שם הסוגAnthus הוא שם הלטיני לציפור קטנה של שטחי עשב שהוזכרה על ידי פליניוס הזקן, ושם המין הספציפיpratensis פירושו "של אחו", מ-pratum, "אחו".[10]
השם העממי האנגלי "pipit", שתועד לראשונה על ידי תומאס פננט בשנת 1768, הוא אונומטופי, מתוך הדמיון לקריאות של מין זה.[11] שמות עממיים ישנים, שאינם בשימוש עוד, כוללים "chit lark", "peet lark", "tit lark" ו-"titling"; אלה מתייחסים לגודלו הקטן ולדמיון השטחי שלו לעפרוני.[11]
תיאור
פפיון שדות במגדיר קרוסלי
זהו פפיון קטן אורכו 14.5–15 ס"מ, ומשקלו 15–22 גרם. זהו מין בעל מראה בלתי-מובחן על הקרקע, בעיקר חום מלמעלה וצהבהב-חולי מלמטה, עם פסים כהים יותר על רוב הניצוי שלו; הזנב חום עם צדדים לבנים. יש לו מקור דק ורגליים בגוון ורדרד-צהוב חיוור; הטופר האחורי ארוך במיוחד, ארוך יותר משאר האצבעות האחוריות.
קולות
הקריאה היא "צי-צי" חלש. השירה הפשוטה שחוזרת על עצמה ניתנת בתעופה קצרה.[2][3]
שונות
לפרטים מאירלנד ומערב סקוטלנד צבע מעט כהה יותר מאלה שבאזורים אחרים, ולעיתים קרובות הם מובחנים כתת-מיןA. p. whistleri, אף על פי שהוא משתלב עם התת-מין הטיפוסי A. p. pratensis הנמצא בשאר תפוצת המין.[2][3]
מינים דומים
הוא דומה לפפיון אדום-גרון (A. cervinus), שהוא בעל פסים כבדים יותר ובעל גרון כתום-אדום (בעיקר בלבוש קיץ), ולפפיון עצים (A. trivialis), שהוא מעט גדול יותר, פחות מפוספס, ובעל סימני פנים חזקים יותר וטופר אחורי קצר יותר. שירת פפיון שדות מואצת לקראת הסוף ואילו שירת פפיון עצים מאטה.[2][3]
תפוצה ובית גידול
זהו בעיקר מין של בתי גידול פתוחים, או אדמות חקלאיות לא מעובדות או בעצימות נמוכה, כגון מרעה, ביצות ואדמות בור, אך מצוי גם במספרים נמוכים בשדות מעובדים. בחורף הוא מצוי גם במלחות ולפעמים ביערות פתוחים. זהו פפיון יבשתי למדי, הניזון תמיד מהקרקע, אך משתמש בעמדות גבוהות כגון שיחים, קווי גדר או חוטי חשמל כנקודות תצפית כדי לצפות בטורפים.[2][3][12]
סך האוכלוסייה מוערך בכ-12 מיליון זוגות. זהו מין המצוי בשפע בצפון תפוצתו, ובדרך כלל הציפור המקננת הנפוצה ביותר ברוב הרמה של בריטניה, אך פחות שכיחה דרומה יותר. צפיפות הרבייה נעה בין 80 זוגות לקמ"ר בצפון סקנדינביה, עד 5–20 לקמ"ר בשטחי עשב בדרום טווח הקינון, ורק 1 לקמ"ר באדמות חקלאיות מעובדות.[3][12] כמה זוגות מקננים בודדים תועדו מדרום לטווח העיקרי, בהרי ספרד, איטליה וצפון הבלקן.[2] ירידה כללית באוכלוסייה התרחשה במהלך 17 השנים האחרונות, הבולטת ביותר באדמות חקלאיות בצרפת, עם ירידה של 68%.[13]
התנהגות
בעת סכנה, הפפיון ימהר למצוא מחסה, או שיקפא במקומו ויסמוך על הסוואתו עם הקרקע. מעופו גלי.
קינון
הקן נמצא על הקרקע חבוי בצמחייה צפופה, עם שתיים עד שבע (לרוב בין שלוש לחמש) ביצים; הביצים בוקעות לאחר 11–15 ימים, כשהגוזלים פורחים 10–14 ימים לאחר הבקיעה. בדרך כלל גדלים שני מחזורים מדי שנה. מין זה הוא אחד מהפונדקאים החשובים ביותר של הקוקייה האירופית, והוא גם טרף חשוב לבז הגמדי ולזרון התכול.[2][3]
מזון
מזונו מורכב בעיקר מחרקים ומחסרי חוליות אחרים, בעיקר פריטים קטנים, באורך של פחות מ-5 מ"מ. הוא גם אוכל זרעים של דגנאים; בעיקר מהדגניים, מהגמאיים, ומהסמריים, וגם אברשיים, בעיקר בחורף.[2][3]
^ 12345678Snow, D. W.; Perrins, C. M. (1998). The Birds of the Western Palearctic (Concise ed.). Oxford: Oxford University Press. ISBN0-19-854099-X.
^ 12345678Hoyo, J. del; et al., eds. (2004). Handbook of the Birds of the World|Handbook of the Birds of the World, vol. 9. Barcelona: Lynx Edicions. pp. 763. ISBN84-87334-69-5.
^Mayr, Ernst; Greenway, James C. Jr, eds. (1960). Check-List of Birds of the World. Vol. 9. Cambridge, Massachusetts: Museum of Comparative Zoology. p. 159.
^Mayr, Ernst; Greenway, James C. Jr, eds. (1960). Check-List of Birds of the World. Vol. 9. Cambridge, Massachusetts: Museum of Comparative Zoology. p. 144.
,_Baltasound_-_geograph.org.uk_-_2473431.jpg)
_(6).jpg)
