פִּפְיוֹן זֵיתִי (שם מדעי: Anthus hodgsoni) הוא מין של ציפור שיר קטנה ממשפחת הנחליאליים, המתרבה ברחבי דרום, צפון מרכז ומזרח אסיה, כמו גם בצפון-מזרח רוסיה האירופית. מין זה נודד למרחקים ארוכים ומגיע בחורף עד דרום אסיה ואינדונזיה. לפעמים הוא נקרא באנגלית "פפיון הודי" (Indian pipit) או "פפיון הודג'סון" (Hodgson's pipit).
בישראל הוא חולף נדיר, בעיקר בסתיו המאוחר, ובמיוחד באילת, בנגב ובערבה הדרומית. כמעט באופן קבוע מדי שנה חורפים פרטים מעטים בישראל. לעיתים באילת ולעיתים אף בפארק הירקון בתל אביב.[2]
טקסונומיה ואטימולוגיה
שם הסוגAnthus הוא השם הלטיני לציפור קטנה של שטחי עשב שהוזכרה על ידי פליניוס הזקן. שם המין הספציפיhodgsoni מנציח את הדיפלומט וחוקר הטבע האנגלי בריאן הוטון הודג'סון.[3]
A. h. hodgsoni (ריצ'מונד, 1907) - מקייץ מההימלאיה למרכז מזרח סין, צפון חצי האי הקוריאני, הוקאידו והונשו בצפון ומרכז יפן. חורף בהימלאיה, דרך דרום-מזרח אסיה, דרום-מזרח סין ומרכז הונשו דרך איי ריוקיו והפיליפינים.[5]
A. h. yunnanensis (אוצ'ידה וקורודה, 1916) - מקייץ בצפון-מערב רוסיה עד קמצ'טקה, סחלין והאיים הקוריליים במזרח רוסיה. חורף במונגוליה, צפון-מזרח סין, דרום ודרום-מזרח אסיה עד הפיליפינים.[5]
תפוצה
הפפיון הזיתי מקייץ ומקנן בהימלאיה הפקיסטנית וההודית, מערבה דרך נפאל, לתוך סין, צפונה למחוז גאנסו, ומזרחה דרך קוריאה ליפן, וצפונה דרך צפון-מרכז אסיה לצפון-מזרח אירופה (רוסיה האירופית). מקנן עד רום של 4,500 מטר במזרח נפאל. אזורי החריפה הדרומיים בעלי פריסה נרחבת באסיה, מחצי-האי הודו, מזרחה לדרום-מזרח אסיה והפיליפינים. הוא נודד למרחקים ארוכים, ומזדמן נדיר במערב אירופה.
בית גידול
מין זה מקנן בשולי הטייגה, על מדרונות עשבוניים ומכוסי עשב, קרקע סלעית ובקרחות ביערות פתוחים של אלונים, ליבנה, אלמון, אשוח או אורן. הוא מצוי גם בגידול משני ובגידול מיוער או נטוש ובבתות עם עצים מבודדים, בשטחים בזלתיים עקרים, סביב ביצות ואזורים מוצלים בשדות אורז. הוא גם חובב שיחי ערער ננסי או שיחים נמוכים אחרים מעל קו העצים.
קינון
עונת הקינון נמשכת מיוני עד אוגוסט במערב סיביר וממאי עד סוף יולי/אוגוסט בדרום התפוצה. לקן צורת גביע והוא עשוי מאזוב ועשב יבש, מרופד בעשב עדין יותר ובכמה שערות, וממוקם על הקרקע מתחת לציצת דשא או סלע, או בשקע רדוד. בתטולה בדרך כלל שלוש עד חמש ביצים בצבע חום כהה ומנוקד. לרוב מתרחשים שני מחזורי קינון בעונה.[6][7][8]
פפיון זיתי גדול במעט מדרור הבית, עם אורך של כ-15 ס"מ. הוא בעל גוון חום ירקרק בחלקים העליונים, עם מעט פספוס חום כהה. פס-הגבה, הפס הכפול בכנפיים וצדדי הזנב לבנים. החלקים התחתונים בצע לבן עד צהוב, עם ניקוד כהה ובולט על החזה ובצדדים. הזוויגים דומים.[9]
מינים דומים
דומה למדי לפפיון עצים; עם זאת, הגב שלו בגוון זיתי ופחות מפוספס, ודגם הראש בולט יותר - פס הגבה לבן בולט, מעט חלודי לפני העין, ועם כתם בהיר בולט בחלק האחורי של סוככות האוזן שמתחתיו כתם כהה.[2]
התנהגות
לרוב נצפה ביחיד או בזוגות. מתרוצץ על הקרקע בחיפוש אחר מזון ועף לעצים כאשר מפריעים לו. תעופתו קופצנית ומתפתלת.
השירה דומה לזו של עפרוני ומתבצעת במעוף. היא דומה לזו של פפיון עצים, אך מהירה וגבוהה יותר. הקריאות הן צפצוף בודד "טסיפ", הדומה גם לפפיון עצים.
סטטוס
כיוון שטווח התפוצה שלו נחשב רחב, ובהיעדר ראיות לירידה באוכלוסייה או לאיומים מהותיים, סווג מין זה כללא חשש לפי הרשימה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע.
הכמות העולמית הכוללת אינה ידועה בוודאות, אך האוכלוסייה האירופית מונה בין 45,000 ל-60,000 זוגות מקננים, כשאירופה מספקת פחות מ-5% מטווח התפוצה העולמית של המין.[8]
^Stephanie Tyler, David A. Christie, Andrew Elliott, Josep del Hoyo (ע), Family Motacillidae (Pipits and Wagtails), Handbook of the Birds of the World, כרך Volume 9, Barcelona: Lynx Edicions, September 2004, ISBN 978-84-87334-69-6. (באנגלית)
^Snow, David William; Perrins, Christopher (1998). The Birds of the Western Palearctic concise edition. OUP. ISBN019854099X.
