PROFILBARU.COM

פסי גירש
לידה	13 ביולי 1954 (בת 70); מינכן, גרמניה המערבית
לאום	ישראלית
תחום יצירה	צילום
פרסים והוקרה	פרס ז'ראר לוי (1989); פרס אנריקה קבלין למפעל חיים בתחום הצילום (2016); פרס ליאון קונסטנטינר (1999) ;

פֶּסי גִירְש (Pesi Girsch; נולדה ב-13 ביולי 1954) היא צלמת ישראלית.

ביוגרפיה

פסי גירש נולדה ב-1954 במינכן שבגרמניה, בת להורים ניצולי השואה. ביולי 1968 עלתה לישראל עם אמה וארבעת אחיה, והחלה ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה". מאחר שגילתה כישרון אמנותי מגיל צעיר, עודדה אותה אמה ללמוד פיסול אצל רודי להמן. מאוחר יותר למדה רישום אצל יוסף שוורצמן.

גירש היא בוגרת לימודי פיסול באקדמיה לאמנויות יפות במינכן (1975-1977), ולימודי צילום במדרשה להכשרת מורים לאומנות ברמת השרון (1982-1987).

גירש הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות, הוציאה קטלוגים וספרים, ביניהם ספר מונוגרפיה צילומית ("Natures Mortes") ופרסמה מאמרים רבים בכתבי-עת. זכתה בפרסים רבים על פועלה האמנותי. עבודותיה של גירש נמצאות, בין היתר, באוספים של מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוסף משכנות שאננים, במוזיאון היהודי של ניו יורק, במוזיאון היהודי בברלין, בגלריה הלאומית שטוטגרט וכן באוספים פרטיים בישראל, גרמניה, ארצות הברית, צרפת ועוד.

בעשור השני של המאה ה-21, פסי גירש היא מרצה בכירה ופרופסור מן המניין (אמן) בחוג לאמנות-יצירה באוניברסיטת חיפה. כמו כן, לימדה צילום בתיכון מקצועי ויצו-צרפת, תל אביב, במכללה לצילום בקריית אונו, ב"קמרה אובסקורה" ובמכללת מנשר לאמנות, תל אביב.

בתה של גירש, קאיפו כהן, היא כוכבת הסרט "הקיץ של אביה".

על עבודתה

כבת לניצולי שואה שהחליטו להישאר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עבודותיה של גירש מתעסקות בשאלות של חיים ומוות ומאופיינות בסוגיות רבות של ה"קורבן". יצירתה מתמקדת במתח בין האקטואלי להיסטורי בשילוב אימה והומור.

בסדרה "הילה המצולם",שצולמה בין 1987–1993 מצולמים תעתועי גוף לנוף, הכלאות של איברי גוף אחד לאחר, איברים מנותקים לצד בתים הרוסים ונטושים, שנוצרו בהשראת תצלומי ערימות של גופות עירומות במחנות ההשמדה הנאציים. אותם ראתה לראשונה בהיותה ילדה בת שמונה או תשע, בספר שמצאה אצל סבתה בגרמניה^[1]. הסדרה בוחנת את זיכרון השואה על האדמה הישראלית.

מקורות השראתה של גירש לקוחות מהעולם הנוצרי וקושרים הקשרים לתולדות האמנות. בגוף העבודות Natures Mortes שצולם בשנים 1996–2002 מתעדת גירש חיות מתות, היא מביימת אותן במחוות גופניות ובקומפוזיציות סימטריות ונוקשות, היא מציבה את הפגרים כאיקונות וסמל לנזק עליו אחראי המין האנושי. "התצלומים מתקיימים בין 'תינוק שזה עתה נולד', אפרוח ברווזים שפלומת הנוצות הצחה והרקע הזוהר יוצרים סביבו מעין הילת קדושים נוצרית, לבין הנחשים המתפתלים באופן מעובה, מאגי, דמוני, מודגשים מתוך הרקע האפור כבטון ומתוך הקומפוזיציה הסימטרית, כמין כלי פולחן מוכסף לטוהרה".^[2]

בסדרה "קינדרשטובה" (2008) – מילה שפירושה המילולי בגרמנית הוא "חדר ילדים" אך הפכה עם השנים למושג המתייחס לרמה התרבותית והחינוך שאדם קיבל בילדות – נראה חדר מרוקן משימושו המקורי, החדר מצולם במצבי סידור שונים, ובזמנים שונים ביממה. בתוך החדר הציבה גירש תמהיל של בובות פרווה מרוטות ומלוכלכות לצד גוויות חיות, המונחות על מדף, זו לצד זו. על רצפת החדר בנתה מעין שטיח מכרכים של האנציקלופדיה העברית. בחלק מהעבודות בסדרה "קינדרשטובה" נראים בחדר נכדיה של האמנית, שמצולמים בתנוחות גופניות המזכירות את הצליבה של ישו.

נקודת מבטה מראה את ההתמודדות הכאובה לצד שאלות של אסתטיקה ויופי. ב-2014 גירש מפרסמת את הסדרה "צילום בסתר" בה היא חוזרת לצלם חיות מתות, אך הפעם היא מצלמת אותן לפני שנולדו, כלומר ולדים של חיות. גירש ממקמת אותם בכלי אוכל ולחלק מהן יוצרת מסכות זעירות מנייר.^[1] ההשראה לסדרה "צילום בסתר" היא כף מתכת ששימשה קרובת משפחה שלה במחנה שטוטהוף במלחמת העולם השנייה שהאמנית קיבלה במתנה.

בביאנלה לרישום בשנת 2019 בתערוכה "סופה להתקיים – רגישויות משותפות" מציגה גירש את המיצב "חלון וצל ספרים" המורכב מכרכי האנציקלופדיה העברית, לצד צילומים. הצילומים שצולמו באותו החלל בו מוצג המיצב, ובהם ספרים ומיטה שמצעיה עשויים טליתות. סמדר שפי כתבה שהעבודה מביעה "כמיהה לזמן ספציפי ועבר נוסטלגי, מודרניזם מרוסק. צילומי האנציקלופדיה ליד הכרכים עצמם יוצרים מפגש פיזי עם תרבות כתב וספר, קשב ודממה שכמעט נכחדו^[3]".

בשנת 2020 במסגרת הביאנלה לאומניות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל יצרה גירש את העבודה "מאוזולאום" המורכבת ממבנה אדריכלי מכרכים ישנים של האנציקלופדיה העברית, חיפוי קירות ורצפה, וממנו מבצבצים פתילי ציציות בין עמודי הספרים. היא יוצרת קשר בין הטקסט החילוני לדתי ומצביעה על סוף עידן הספר והיעלמות התרבות המקומית "התיאטרון הצילומי שיוצרת גירש הוא תגובה לייסורי החיים ולאימתם. כשהחיים נעשים בלתי נסבלים היא אומרת: ׳הכל תיאטרון. יום אחד ייסגר המסך.עד אז אני צריכה לראות הכל כתיאטרון אחד גדול^[4]"

תערוכות יחיד

אירועי שבע שנים לעיתון "העיר", התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, תל אביב (1987)
מכון גתה, תל אביב (1988)
המשכן לאמנות, חולון (1988)
גלריה מופ"ת מועצת הפועלים, רמת גן (1988)
הגלריה של המחלקה לצילום, המדרשה להכשרת מורים לאמנות, רמת השרון (1991)
"הילת המצולם", מוזיאון ישראל, ירושלים (1992)
הגלריה העירונית לאמנות, כפר-סבא
גלריה והוצאה לאור וגמן, מינכן (1994)
"פסי ובוריס צלמים" (עם בוריס כרמי) - בית אגודת הציירים והפסלים, תל אביב (1997)
"אם יום אחד במקרה, בפורים, כולם יתחפשו לדוסים, האם יבוא המשיח?" - פסאז' דה-רץ, פריז (במסגרת "העונה הישראלית") (1998)
גלריה נלי אמן, תל אביב (1998)
פסי גירש, גלריה נלי אמן, תל אביב (2001ׂ)
"Natures Mortes" - הגלריה של קיבוץ לוחמי הגטאות (2001), גלריית מיכאל הזנקלוור, מינכן (2001), לנדסמוזיאום אולדנבורג, גרמניה (2003), מוזיאון העיר מינסטר, גרמניה (2003)
"במקום שאני עומדת" - מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד (2003)
פסי גירש - גלריה פרד יאן, מינכן
"פסי גירש מצלמת את חנוך לוין" - תיאטרון חיפה (2005)
"פסי גירש ועבודות שליד" - הגלריה במוסררה ע"ש מורל דרפלר
"חלל" - גלריית בית גבריאל (2008)
"Kinderstube"‏ - גלריה מיכאל הזנקלוור, מינכן
המוזיאון הפתוח לצילום (2014)
"עוף גוזל" - גלריית קיבוץ בארי (עם יובל אצילי)
"פסי גירש: 2006-2016", מוזיאון פרטי פסלר, תל אביב-יפו (2015)
"דיוקן של היעדרות", הגלריה של המרכז האקדמי ויצו חיפה, חיפה (2016)
"דימנואנדו", גלריית עמותת מקום לאמנות בקרית המלאכה, תל אביב-יפו (2018)
‘סופה להתקיים – רגישויות משותפות‘, הביאנלה לרישום, מוזיאון וולפסון לאמנות יהודית, ירושלים (2019).

מלגות ופרסים אמנותיים

מלגה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל (1988)
פרס האמן הצעיר לשנת תשמ"ט, משרד החינוך והתרבות (קטלוג) (1989)
פרס ז'ראר לוי לצלם צעיר, מוזיאון ישראל, ירושלים
מלגה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל
מלגה מטעם DAAD‏ (Deutscher Akademischer Austauschdienst), ברלין (1996)
פרס ע"ש הדסה ורפאל קלצ'קין: מענק יצירה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל (קטלוג)
פרס לצילום ע"ש ליאון קונסטנטינר, מוזיאון תל אביב לאמנות (1999)
פרס האמן הנבחר לשנת 2001 ע"ש אלי אשרוב, אגודת הציירים והפסלים בישראל (2001)
פרס שר התרבות, המדע והספורט לאמן ישראלי (2001)
פרס שרת התרבות והספורט ליוצרים בתחומי האמנות הפלסטית (2014)
פרס אנריקה קבלין למפעל חיים בתחום הצילום (2016).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פסי גירש בוויקישיתוף

פסי גירש, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
פסי גירש, באתר מוזיאון אילנה גור
פסי גירש, באתר "גלריה הזנקלבר"
סמדר שפי, יופיו העז של המוות, באתר הארץ, 12 ביולי 2001
דליה קרפל, אובססיית המוות של האמנית פסי גירש, באתר הארץ, 26 במרץ 2014
פסי גירש, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² חייקן נעמה, שעשועים באימה, פסי גירש עבודות 1987–2014, 2014, עמ' 9-19
^ עוזי צור / עוצם עין אחת, קומפוזיציות של מוות זעיר, באתר הארץ, 6 ביולי 2001
^ Smadar Sheffi, סופה להתקיים - רגישויות משותפות|Human Nature: Shared Sensitivities - החלון | The Window, באתר החלון | The Window, ‏2019-10-15 (באנגלית אמריקאית)
^ גולן רות, תיאטרון האימה הקומסי-הקוסמטי של פסי גירש, פסי גירש עבודות 1987–2014, המוזיאון הפתוח לצילום תל-חי, 2014, עמ' 20-23