הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני להכרה במדינה פלסטינית באו"ם (אשר זכה גם לכינויים "פלסטין: חברה מס' 194"[1] ו"פלסטין 194"[2]) הוא קמפיין דיפלומטי שמובילה הרשות הפלסטינית במטרה להביא להכרה ברשות הפלסטינית כמדינה (החברה ה-194 באו"ם) במהלך העצרת הכללית ה-66 של האו"ם בספטמבר2011. הרשות הפלסטינית מבקשת בכך לקבל הכרה חוקית להקמת מדינה פלסטינית, המבוססת על הגבולות שלפני מלחמת ששת הימים, כלומר מדינה שתתקיים ברצועת עזה ובגדה המערבית, שמזרח ירושלים היא בירתה, ללא הסכמה של ישראל, השולטת בחלק ניכר משטחים אלה.
לטענת ההנהגה הפלסטינית, הניסיון להכרה במדינה פלסטינית בקמפיין זה, בא בעקבות המבוי הסתום במשא ומתן עם ישראל, ובעקבות סירובה של ישראל לדרישות הפלסטיניות להמשיך ולהקפיא את כלל הבנייה בהתנחלויות ביהודה ושומרון כתנאי לחידוש המשא ומתן. ההתייחסות הראשונה לקמפיין באמצעי התקשורת הייתה בסוף 2009, והוא זכה לסיקור רב, לקראת הדיון בעצרת הכללית בספטמבר 2011. ב-23 בספטמבר2011, במהלך הפתיחה של העצרת הכללית ה-66 של האו"ם, הגיש יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס את הבקשה להכרה במדינה פלסטינית, למזכ"ל האו"םבאן קי מון. מועצת הביטחון של האו"ם טרם קיימה הצבעה בנוגע לבקשה.
הקמפיין הדיפלומטי זכה לעידוד ולגיבוי מצד הליגה הערבית,[3] ואושר ב-26 ביוני על ידי אש"ף.[4] הקמפיין גונה על ידי ממשלת ישראל, שראתה בו צעד חד-צדדי. מספר מדינות אחרות, בהן גרמניה וקנדה, גינו אף הן את הקמפיין, וקראו לפלסטינים לחזור לאלתר למשא ומתן עם ישראל. מדינות אחרות, בהן נורווגיה ורוסיה, אימצו את התוכנית, והמזכיר הכללי של האו"ם הצהיר ש"חברי האו"ם זכאים להצביע בעד או נגד הכרה במדינה פלסטינית באו"ם".
הקמפיין הדיפלומטי והגשת הבקשה לאו"ם
המאמצים הדיפלומטיים הפלסטיניים להשגת תמיכה להכרה במדינה פלסטינית באו"ם, תפסו תאוצה בתחילת שנת 2011, לאחר שמספר רב של מדינות בדרום אמריקה הביעו תמיכה מפורשת בכך. במקביל, החלו הפלסטינים לקיים משלחות דיפלומטיות, שערכו ביקורים במדינות רבות. בראשות המשלחות הדיפלומטיות עמדו בין היתר מחמוד עבאס, יאסר עבד רבו, ריאד אל מאליכי, סאיב עריקאת, נביל שעת' וריאד מנצור. השגרירים הפלסטינים, בסיוע שגרירי מדינות ערביות אחרות, החלו לגייס תמיכה בקרב ממשלות שונות. לקראת ספטמבר הצהירו רוסיה, ספרד והרפובליקה העממית של סין בפומבי, כי הן תומכות בהכרה במדינה פלסטינית באו"ם.
ב-16 בספטמבר הכריז עבאס כי בכוונתו להגיש בקשה לחברות מלאה באו"ם. ב-23 בספטמבר הגיש את הבקשה למזכ"ל האו"ם באן קי מון, מיד לפני שנשא את נאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם. הבסיס הטריטוריאלי למדינה הפלסטינית, כפי שפירט עבאס בבקשה שהוגשה למזכ"ל האו"ם, הוא הגבולות שקדמו ל-4 ביוני 1967, כאשר "אל קודס אל שריף" (מזרח ירושלים) תהיה בירת המדינה.[5]
הבקשה הופנתה למועצת הביטחון של האו"ם ב-28 בספטמבר.[6]
השפעה
תוצאות ההצבעה של המדינות החברות באונסק"ו: בעד נגד נמנעים נעדרים אינם חברים בארגון
במהלך הפגישה ה-187 של מועצת ארגון אונסק"ו של האו"ם, שהתקיימה בספטמבר 2011, הוצגה בקשה מטעם 24 מדינות, המבקשות להעניק למדינת פלסטין חברות בארגון. לאחר התייעצויות בין נציגי 58 החברים במועצת המנהלים של הארגון, הועלתה ההצעה להצבעה ב-5 באוקטובר. ב-5 באוקטובר2011 החליט ארגון אונסק"ו ברוב קולות לצרף אליו את פלסטין כחברה מלאה, החברה ה-195 באונסק"ו. מתוך 185 חברי הארגון בעלי זכות ההצבעה, היו 107 בעד, 14 נגד, 52 נמנעים ו-12 נעדרו.[7] קבלתה של הרשות הפלסטינית לאונסק"ו הפכה אותה לחברה השלישית בארגון שאיננה מוכרת כמדינה חברה באו"ם. בתגובה הודיעה ארצות הברית על הפסקת העברת כספים לארגון[8], ולאחר מכן הכריזה קנדה אף היא על הפסקת העברת כספים לאונסק"ו[9].
ברצועת עזה הוחרמו כל גילויי תמיכה או גינוי בנוגע לאפשרות קבלתה לאו"ם של מדינה פלסטינית, על מנת להימנע מכל פעולה שתעמיק את המחלוקות בין הפלגים הפלסטינים.[11][12] סקר שנערך על ידי מרכז מחקר פלסטיני מצא כי 86 אחוז מתושבי עזה תומכים בקבלתה לאו"ם של מדינה פלסטינית – יותר מאשר בגדה המערבית.[13]
בתחילת ספטמבר הביע ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין תמיכה בקבלתה לאו"ם של מדינה פלסטינית. דובר מטעם הארגון ציין: "אנו תומכים בתוכנית של ההנהגה הפלסטינית לפנות לאו"ם, משום שזו הזכות הטבעית של הפלסטינים כחלק ממאבק פוליטי נגד הכיבוש הישראלי". יו"ר מפלגת היוזמה הלאומית הפלסטיניתמוסטפא ברגותי תמך בקמפיין וציין כי הוא "האופציה האחרונה עבור שתי המדינות". כמו כן, טען ברגותי כי "הגיע הזמן לאלטרנטיבה. אין יותר מקום לקיום שיחות", והוסיף כי הקמפיין הדיפלומטי הוא "קול צעקה אשר מופנה כלפי הקהילה הבינלאומית בבקשה למציאת פתרון של שתי מדינות".[11] ארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין הביע אף הוא תמיכה בקמפיין הדיפלומטי, עוד ביולי 2011, וארגן עצרת תמיכה בקמפיין במטה האו"ם בעזה. דובר מטעם הארגון עודד את הציבור לתמוך בקמפיין, וציין כי יש להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל.
על אף הסכם הפיוס בין חמאס לפת"ח, שהושג באפריל 2011, הביע ארגון חמאס ביקורת רבה כלפי הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני. גורמים רשמיים בארגון חמאס ציינו כי הקמפיין הוא מהלך סמלי בלבד, שלא יביא לכל תוצאות. דובר הארגון סאמי אבו זוהרי ציין כי "גם אם המהלך הזה יתבצע, הוא לא יחייב את כוחות הכיבוש לסגת מאדמות פלסטין".[14] הוא אף האשים את פת"ח שכך פעל באופן חד-צדדי, וציין שחששות הארגון חמאס לא נלקחו בחשבון. ימים מספר לפני הגשת הבקשה למועצת הביטחון של האו"ם, דחה ראש הממשלה בפועל ברצועת עזה אסמאעיל הנייה באופן פומבי את הבקשה, אך הדגיש כי חמאס לא יעמוד בדרכה של הקמת מדינה פלסטינית. כמו כן, אמר הנייה כי "לאף מנהיג פלסטיני אין זכות לפגוע בזכויות הלאומיות הפלסטיניות, וכן לכל גורם רשמי פלסטיני אין זכות לבצע ויתורים היסטוריים על אדמות פלסטיניות או על זכויותיהם של הפלסטינים, ובראשן זכות השיבה".[15]
על אף שמספר בכירים בארגון חמאס ציינו כי יתמכו בהסכם שלום על בסיס קווי 1967, המשיכו הנייה ובכירים רבים אחרים להתנגד להסכם מסוג זה.
התייחסות בישראל
ממשלת ישראל התנגדה לחלוטין למהלך הפלסטיני באו"ם וטענה כי רק באמצעות משא ומתן בין ישראל לפלסטינים ללא תנאים מוקדמים תוכל לקום מדינה פלסטינית. בעקבות המהלך הפלסטיני, דיפלומטים ישראלים ברחבי העולם החלו אף לנסות ולהפעיל לחץ על מדינות רבות על מנת שיתנגדו או שימנעו מלהצביע בעד הכרה והצטרפות של מדינה פלסטינית לאו"ם.[16][17] עם זאת, בשל ה"רוב אוטומטי" לו זוכים הפלסטינים בעצרת הכללית של האו"ם,[18] ממשלת נתניהו הצהירה מראש כי היא אינה מצפה שתצליח למנוע מהחלטה זו לעבור במקרה בו תתקיים על כך הצבעה בעצרת הכללית של האו"ם.[19][17] באוגוסט 2011 ציין שגריר ישראל באו"םרון פרושאור כי לישראל לא יהיה כל סיכוי לשנות את התוצאה של החלטה מסוג זה באספה הכללית של האו"ם ואמר כי "המקסימום שאנחנו יכולים לקוות הוא שנשיג קבוצה של מדינות אשר ימנעו בלהצביע או שיעדרו במהלך ההצבעה".[20]
במקום זאת, ממשלת ישראל התמקדה בהשגת "רוב מוסרי" של המעצמות הדמוקרטיות הגדולות, בניסיון להפחית את משקל ההצבעה.[21][22] משקל רב הושם על עמדת האיחוד האירופי,[23][24] אשר טרם הודיעה על עמדתה הרשמית בנושא.
שר החוץ אביגדור ליברמן הזהיר כי אם הפלסטינים יפנו באופן חד צדדי לאו"ם, הם יפרו את הסכמי אוסלו ובעקבות כך ישראל כבר לא תראה עצמה כמחויבת להסכמי אוסלו.[24] כמו כן, ליברמן המליץ גם להפסיק את הקשרים של ישראל עם הרשות הפלסטינית.[25]
התייחסות בארצות הברית
בארצות הברית, הקונגרס העביר הצעת חוק המגנה את היוזמה הפלסטינית וקראה לממשל אובמה הממשל להטיל וטו על כל החלטה חד צדדית להכרה במדינה פלסטינית שתתקבל מחוץ להסדר מוסכם על ידי שני הצדדים.[26] הצעת חוק דומה עברה בסנאט אשר גם איים להפסיק את הסיוע הכספי לגדה המערבית.[27][28] בסוף אוגוסט הועלתה הצעת חוק נוספת בקונגרס אשר הציעה לחסום מימון ממשלתי אמריקני לכל מדינה החברה באו"ם אשר תומכת בהכרה חד צדדית במדינה פלסטינית.[29] גורמים רשמיים בארצות הברית בהם שגרירת ארצות הברית באו"ם סוזן רייס והקונסול הכללי בירושליםדניאל רובינשטיין, הביעו עמדות דומות.[30][31]
התייחסות בינלאומית
נכון לספטמבר 2011, 127 מהמדינות החברות באו"ם הכירו במדינת פלסטין. על מנת שהמדינה הפלסטינית תהפוך לחברה בעצרת הכללית, בקשתה חייבת לזכות באישור בהצבעת מועצת הביטחון של האו"ם ולאחר מכן בתמיכת שני שלישים (129) מן המדינות החברות באו"ם. מהלך זה יצליח רק במידה ואף אחת מחמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון לא ישתמשו בזכות הווטו שלהן. בשל כוונתה המוצהרת של ארצות הברית להשתמש בזכות הווטו שלה, ההנהגה הפלסטינית העלתה את האפשרות כי תנסה בשלב זה להשיג מעמד של מדינה שאינה חברה (non member state) בעצרת הכללית של האו"ם - מהלך שמועצת הביטחון אינה מעורבת בו.
ארגנטינה - בנאום שלה בפני האספה הכללית ב-21 בספטמבר 2011, הנשיאה המכהנת של ארגנטינה כריסטינה פרננדס הצהירה על תמיכתה בהכרה במדינה פלסטינית וציינה כי הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית תתרום לעולם בטוח יותר והוגן יותר.[32]
ברזיל - ברזיל הדגישה בתוקף את תמיכתה בהכרה במדינה פלסטינית בגבולות 1967 עם ירושלים כבירתה.[33] במהלך נאומה בפני האספה הכללית, חזרה נשיאת ברזיל דילמה רוסף והדגישה את התמיכה המפורשת במדינה פלסטינית באומרה: "אנו מאמינים כי הגיעה העת שפלסטין תיוצג כחברה בפורום זה".[34]
סין - בנאומו בפני העצרת הכללית ציין שר החוץ הסיני יאנג ג'יציי כי "סין תומכת באופן עקבי בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית ותומכת בחברותה של פלסטין באו"ם".[35]
צרפת - הנשיא הצרפתי ניקולא סרקוזי טען כי למרות שמוקדם מדי כעת להכיר במדינה פלסטינית, הענקת מעמד של "חבר משקיף" לפלסטין יהיה לפחות "צעד חשוב קדימה".[36]
גרמניה - באפריל 2011 אנגלה מרקל כינתה את הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני בתור "צעד חד צדדי", וקבעה באופן חד משמעי כי גרמניה לא תכיר במדינה פלסטינית ללא הסכמה מוקדמת לכך מצד ישראל.[37]
יוון - שר החוץ היווני סטברוס לאמברינידיס ציין בעצרת הכללית כי "יוון תומכת באופן חד משמעי בזכותה של פלסטין למדינה. כעת זו האחריות שלנו, האחריות של כל המדינות החברות באו"ם, לכבד את ההחלטה הפלסטינית לבקשת חברות באו"ם, וחשוב יותר מכך, להפוך צעד זה להזדמנות להניע מחדש את המשא ומתן הישיר".[38]
איסלנד - בעקבות סיור שערך ברצועת עזה במהלך יולי 2011 הודיע שר החוץ האיסלנדי אוסור סקארפינסון כי ארצו תתמוך בהחלטה.[39]
הודו - בנאומו בפני העצרת הכללית הביע ראש ממשלת הודומאנמוהאן סינג את תמיכת ארצו בהכרה בהצטרפותה של מדינה פלסטינית לאו"ם והוסיף כי "אנו מקבלים בברכה את פלסטין כחברה שווה של האומות המאוחדות".[40]
איראן - האייתוללהעלי ח'אמנאי גינה את הבקשה באומרו "כל תוכנית, המבקשת לחלק את פלסטין תידחה באופן מוחלט." הוא הוסיף, "למותר לציין כי העם הפלסטיני, כפי שעשה ברצועת עזה, יקים מדינה על אדמות פלסטיניות משוחררות. אף על פי כן, המטרה הסופית היא לשחרר את כל פלסטין מהים התיכון לים המלח".[41] שר החוץ האיראני עלי אכבר צאלחי ציין כי "לא ניתן לחלק את פלסטין, ולא ניתן יהיה לחלק אותה לשניים כפי שחלק טוענים. עמדתה הרשמית של אירן היא שפלסטין שייכת לעם הפלסטיני. פלסטין הייתה שייכת לפלסטינים מלכתחילה, ואנו לא נאשר את חלוקתה של פלסטין."[42] הנשיא האירני מחמוד אחמדינז'אד ציין כי הכרה במדינה פלסטינית על ידי האו"ם תהיה רק "צעד מקדים לקראת השחרור המלא". כמו כן, הוא ציין כי גורלה של פלסטין יקבע רק במשאל בקרב כלל הילידים הפלסטינים.[41]
אירלנד - נאומו בעצרת הכללית הצהיר שר החוץ האירי אימון גילמור כי "ההחלטה של הנשיא עבאס להפוך את פלסטין למדינה חברה באו"ם היא החלטה לגיטימית ומובנת. לפלסטין יש זכות זהה לחברות באו"ם כמו אירלנד או כל מדינה אחרת החברה בארגון הזה".[43]
^Gruen, G.E. (1982). The Palestinians in perspective: implications for Mideast peace and U.S. policy. Institute of Human Relations Press, American Jewish Committee. p. 16. ISBN9780874950427.
