פּירוֹט (בסרבית: Пирот) היא עיר הממוקמת בדרום מזרח סרביה, ושוכנת 330 קילומטרים מהבירה בלגרד, 35 ק"מ מגבול בולגריה, 70 ק"מ מהעיר סופיה ומהווה את בירת מחוז פירוט.
אקלים וטופוגרפיה
הטמפרטורה השנתית הממוצעת המרבית בעיר היא 18.5oc והטמפרטורה השנתית הממוצעת המזערית היא 6oc. כמות המשקעים הממוצעת היא 505 מ"מ בשנה. תוואי השטח הוא הררי.
בסמיכות לעיר עובר עורק התחבורה הפאן אירופאי, מסדרון 10, שמחבר את אירופה עם אסיה. בנוסף עובר דרך העיר קו מסילת הברזל המחבר את הבלקן לטורקיה. פירוט נודעה בעבר, כמרכז מחלבות וייצור מוצרי חלב, עור, צמר, עץ ותעשיית בגדים. בראשית המאה ה-21 התפתחו גם מגזרים תעשייתיים נוספים, כגון מפעלים למוצרי גומי ומפעלי צמיגים ובראשית המאה ה-21 גם מפעלים לעיבוד בשר ומפעל טקסטיל, המעסיק כ-2000 עובדים.
ראשוני היהודים שהתיישבו בעיר, כבכל הבלקן היו הרומניוטים, אם כי עיקר התפתחות הקהילה היה בעת שהגיעו מגורשי ספרד ופורטוגל לשטחים הנתונים לשליטת האימפריה העות'מאנית ושם השתלבו בקהילה המקומית[2]. בראשית המאה ה-19, התדרדר מצבה של הקהילה במקביל לנסיגת כוחה של האימפריה העות'מאנית והחלשותו של מנגנון הממשל שלה. היהודים עסקו במסחר זעיר, חלק לא מבוטל מהם חיו בעוני ובדלות[3]. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), עברה העיר לשליטת נסיכות סרביה והאזור נתון היה למלחמות בלתי פוסקות, מצב שהביא לעזיבתם של חלק מבני הקהילה את העיר ודרדר עוד יותר את מצבם הכלכלי של הנשארים.
בתחילת חודש מרץ 1943, בצו המלך בוריס השלישי, הוחל בגירושם של יהודי תראקיה ומקדוניה וב-14 במרץ, נערכה אקציה בעיר וכל היהודים רוכזו בבית הספר המקומי. האקציה שביצעו שוטרים בולגרים, הייתה אכזרית במיוחד. היהודים הוכו, רכושם נבזז, הם נכלאו, ללא אספקת מזון ותנאים סניטריים ונשים נאנסו. יצוין כי רבים מתושבי העיר פירוט ואיכרי הסביבה, השתתפו במעשי הביזה[5][6].
ב-19 במרץ1943, הובלו היהודים אל תחנת הרכבת, תוך זעקות שבר וקריאות "שמע ישראל", נדחסו לקרונות משא ונשלחו לכיוון מחנה טרבלינקה. במועד הגירוש, כבר הגיעו ידיעות על גורלם של היהודים בחלקי אירופה הכבושים על ידי הנאצים ועל כן, ידעו המגורשים והמגרשים, על הגורל הצפוי ליהודים[7].
הרכבות הובילו 158 מבני הקהילה לעיר לום, משם במעבורות משא דרך נהר הדנובה לווינה ומשם שוב ברכבות לקטוביץ שבפולין ודרכה לטרבלינקה[6]. בנתיבן בתוך בולגריה חלפו הרכבות בשטחים בהם עבדו עובדי כפייה יהודים, אשר נדהמו מהמראות שראו, זעקות השבר ששמעו והבינו את משמעותן (לאדינו). חלקם רצו לעבר הרכבות וניסו להשליך את מעט המזון שהיה להם עצמם, אל עבר הקרונות. בנוסף, קבוצה של 30 מגורשים שנמלטו מהאקציה הראשונית, הסתתרו בעיר או ביישובים סמוכים, נעצרו תוך מספר ימים. הם צורפו לעצורי מקדוניה ונכלאו במחנה המעצר מונופול שבעיר סקופיה. שלושה יהודים שוחררו בשל היותם בעלי אזרחות זרה ו-27 הנותרים שולחו אל מותם במחנה טרבלינקה ביחד עם יהודי מקדוניה. מבין 185 המגורשים מהעיר פירוט לא ידוע על ניצולים[8].
