כבר בימי חייו של ג'ינגיס חאן הוא הקצה טריטוריות שנכבשו לאחרונה לארבעת בניו האהובים. ההקצאות נודעו כ־"אולוס" (Ulus) ופירושה "אומה" או "שבט" בטורקית,[4] כשהכוונה בפועל לשטח שניתן למישהו כמתנה לשלוט עליו. ארבעת בניו היו: ג'וצ'י, אוגדיי חאן, טולוי, וצ'אגאטאי חאן. ג'וצ'י, הבן הבכור, קיבל את הטריטוריה בצפון-מערב האימפריה שמאוחר יותר תתפתח לאורדת הזהב; אוגדיי חאן הפך לשליט באזור צפון שינג'יאנג של היום ומערב מונגוליה; טולוי, הבן הצעיר, קיבל את החלק המזרחי של מונגוליה ועוד חלקים גובלים בצפון סין; וצ'גאטאי חאן קיבל את כל מרכז אסיה, מה שיתפתח מאוחר יותר לחאנות של צ'גאגטאי. שניים מבניו של טולוי לקחו חלק בהקמת שתיים ממדינות הירושה, אלו היו קובלאי חאן, שהקים את שושלת יואן בסין, והולאגו חאן, שהקים את המדינה האילח'אנית בפרס ודרום-מערב אסיה.[5][6][7][8]
גם אחרי שנת 1294 קיסרי שושלת יואן הוכתרו כח'אנים גדולים על כל האימפריה, אך זה היה תואר סמלי בלבד, והאימפריה חולקה לארבע חאנויות שונות, שכל אחת עלתה ונפלה בזמנים שונים, רדפה אחרי האינטרסים האישיים שלה והתמודדה עם הבעיות שלה. כך, נוצרו מדינות הירושה של האימפריה המונגולית.
בשנת 1259, מונגקה חאן נהרג במהלך קרב, בלי שמינה יורש לפני מותו. מותו עורר מחלוקת בין שני אחיו הצעירים, קובלאי חאן ואריק בוק על היורש הראוי לתפקיד הח'אן הגדול של האימפריה המונגולית. תוך שנה אחת ממותו של מונגקה, המחלוקת הפכה למלחמת אזרחים בין שני אחיו הצעירים, מלחמת האזרחים הטולויית.[9] ב-5 במאי 1260, קובלאי חאן כינס קורילטאי (אספה מנהלית של האימפריה המונגולית) בעיר זאנאדו שבסין, בו הוא נבחר כח'אן גדול באופן חד-משמעי.[10] ביולי 1260, אריק בוק כינס את הקורילטאי שלו בקארקורם, בו הוא גם כן נבחר כח'אן גדול.[11] רוב האצילים המונגולים תמכו באריק בוק, אך קובלאי נהנה מיתרונות אסטרטגיים חשובים רבים. קובלאי שלט באדמות הפוריות של צפון סין, ושלט בחיל רגלים של אלפים על גבי אלפים של סיני האן.[12] בנוסף, אריק בוק התבצר בעיר קארקורום שבצפון מונגוליה, ואותה עיר נשענה על עשרות משלוחי מזון בכל יום כדי להאכיל את תושביה. בסתיו 1260, קובלאי הצליח לחסום את כל קווי האספקה לקארקורום חוץ מעמק נהר היניסיי. קובלאי כבש את מונגוליה בהדרגה עד שבשנת 1261 נפלה העיר קארקורום לכוחותיו של קובלאי באופן סופי.
מלחמת האזרחים בין קובלאי חאן ואריק בוק התרחבה לאזורים אחרים ברחבי האימפריה המונגולית, למעט מונגוליה וסין. לאחר שהח'אן של ח'אנות צ'אגאטאי נפטר, קובלאי חאן שלח את אחד מהגנרלים שלו, אבישקה (Abishkha), להשתלט על ח'אנות צ'אגאטאי. אולם, כוחותיו של אריק בוק הצליחו לנטרל, לעכב ולבסוף להרוג את אבישקה.[13] אריק בוק מינה את אחד מתומכיו העיקריים, אלגו (Alghu), כח'אן של ח'אנות צ'אגאטאי. ח'אנות צ'אגאטאי שבמרכז אסיה הייתה לקו אספקה חשוב בשביל אריק בוק, ממנה הוא ייבא תבואה ושאר סוגי אספקה שאליהם אריק בוק הזדקק נואשות. אריק בוק נתן לאלגו שליטה מלאה על הכנסות המיסים באזור של הח'אנות.[14]
בדרום-מערב האימפריה המונגולית, הולאגו חאן, שליט האילח'אנאת בדרום-מערב אסיה, כבש את הקווקז מאורדת הזהב, המדינה המונגולית ברוסיה ובמזרח אירופה.[15] כיבוש הקווקז על ידי הולאגו גרם לסכסוך בין הולאגו לשליט של אורדת הזהב באותו זמן, ברקה. ברקה והולאגו שניהם תבעו בעלות על השטח של אזרבייג'ן המודרנית.[16] ברקה היה מונגולי שהתאסלם, וההרס שזרע הולאגו במזרח התיכון כנגד המוסלמים תרם מאוד לסכסוך ביניהם והיה אחד מגורמיו העיקריים. החרבת בגדאד על ידי הולאגו בשנת 1258 הכעיסה מאוד את ברקה המוסלמי.[16] ברקה יצר ברית עם הממלוכים ששלטו במצרים כנגד הולאגו. הולאגו חאן תמך בקובלאי במהלך מלחמת האזרחים הטולויית כנגד אריק בוק, ובתגובה לכך, ברקה תמך ביריבם של קובלאי והואלגו, אריק בוק.[17][16] לאחר מותו של מונגקה חאן, הולאגו נסע למונגוליה כדי להיות נוכח בקורילטאי, אך ההפסד של חלק מצבאו בקרב עין ג'אלות הכריח אותו לחזור למזרח התיכון. בנוסף, ברקה ניצל את היעדרותו של הולאגו ופשט על האילח'אנאת בשנת 1262, מה שפתח את מלחמת הולאגו-ברקה באותה שנה.[15]התוצאה של פשיטתו של ברקה הייתה קרב נהר הטרק של 1262, ובו צבא של אורדת הזהב הביס את כוחות האילח'אנאת.[18] הפעולות הצבאיות בין ברקה והולאגו היו ההתנגשויות הצבאיות הראשונות בין שני כוחות מונגולים, ובכך סימנו את סופה של האימפריה המונגולית המאוחדת. היריבות בין הולאגו וברקה עצמם מנעה מהם להתערב במלחמה של קובלאי חאן ואריק בוק, וכל אחד תמך בצדדו במידת האפשר.[19][20] ברקה, לדוגמה, טבע מטבעות בשמו של אריק בוק.
התרחבות האימפריה המונגולית עד פיצולה הסופי לארבע ח'אנויות בשנת 1294.
אלגו, בן בריתו הגדול של אריק בוק במרכז אסיה, כבאופן טבעי רצה לשמור לעצמו את הסוסים, סחורות, ומתכות יקרות שהניבו המיסים באזור. ברגע שאלגו הבין כי אריק בוק פגיע, הוא קרא עליו תיגר וסירב לשתף איתו את ההכנסות של המיסים שהוא הטיל וגבה.[14] כאשר שליחיו של אריק בוק הגיעו לאלגו וביקשו ממנו חלק מהשלל שהניבו המיסים, אלגו הוציא אותם להורג, מה שפתח מלחמה בינו לבין אריק בוק.[14] אריק בוק הצעיד את כוחותיו כנגד אלגו, אך בהתנגשות ראשונה כוחותיו של אלגו הביסו את אריק בוק ומפקד כוחותיו של אריק, קארה בוקה, נהרג. אך תוך זמן קצר אריק בוק חזר, כבש את בסיסו של אלגו בעיר אלמליק והביס את כוחותיו, אחת ולתמיד.[14] אולם, ניצחונו של אריק בוק נגד אלגו נראה כניצחון פירוס. הבסיס החדש של אריק בוק בעיר אלמליק שכן בסטפה, ולא היה לו מקור של תבואה ונשקים שאפשר לסמוך עליו. כוחותיו של אלגו חסמו את הגישה לאזורים הפוריים יותר דרומה, בשינג'יאנג. ככל הנראה, אריק בוק היה במצב גרוע משהיה לפני העימות עם אלגו.[14]
החורף הקשה במיוחד של שנת 1263 פגע מאוד במצבו של אריק בוק. רבים מאנשיו וסוסיו מתו. באביב, אפילו חלק מתומכיו הגדולים ביותר נטשו אותו.[21] אריק בוק היה מיואש, והבין כי האפשרות היחידה שנותרה לו היא להיכנע לקובלאי. אריק בוק נסע לבדו לעיר זאנאדו, בירתו של קובלאי, ושם ניכנע בפני קובלאי בשנת 1264, מה שסיים את מלחמת האזרחים הטולויית.[22] לאחר כניעתו של אריק בוק, קובלאי הוציא להורג מספר מתומכיו, אך לא היה בטוח מה לעשות בנוגע לאריק בוק. קובלאי החליט לזמן קורילטאי שיקבע את גורלו של אריק בוק, אך הוא כשל והקורילטאי לא התקיים.[23] בסופו של דבר, קובלאי כלא את אריק בוק והתעלם ממנו למשך שנה כעונש. כשנתיים מאז סיומה של מלחמת האזרחים הטולויית, בשנת 1266, אריק בוק נפטר בשבי של קובלאי כשהוא אחוז מחלה.[24] סיבות המוות של אריק בוק אינן ידועות באופן ודאי, ורבים סוברים שמותו לא היה טבעי. יש מאמינים כי אריק בוק הורעל על ידי קובלאי.[24]
המלחמה בין הולאגו חאן וברקה הסתיימה ב-8 בפברואר 1265, עם מותו של הולאגו. לאחר מותו של הולאגו, ברקה רצה לנצל את ההזדמנות ופשט על האילח'אנאת, אך הוא מת באמצע הדרך, בסביבות שנת 1266 או 1267. אלגו, הח'אן של ח'אנות צ'אגאטאי, מת גם הוא בשנת 1266. ואקום הכוח הפתאומי בשלושת הח'אנויות חיזק את שליטתו של קובלאי חאן על כלל האימפריה במידה מסוימת, והוא מינה שליט חדש לאורדת הזהב (האורדה הכחולה) ולאילח'אנאת. אולם, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-13, סכסוכים בין אצילים מונגולים פרצו שוב עם סכסוך בין קובלאי חאן וקאידו, השליט דה פקטו של ח'אנות צ'אגאטאי.
בשנת 1237, פתח באטו חאן במסע כיבוש מונגולי במזרח אירופה.[25] צבא מונגולי בראשות באטו חאן זרע הרס נרחב במזרח אירופה והחריב ערים רבות. רק שתי ערים ראשיות בצפון שרדו ולא נכבשו, נובגורוד ופסקוב. בשנת 1240 נכבשהרוס של קייב על ידי המונגולים והפכה לווסאלית שלהם. באותה שנה העיר קייב, שהייתה בירתה, נפלה למונגולים.[26] כמחצית מאוכלוסיית רוס של קייב נהרגה במהלך הכיבוש המונגולי. מאוחר יותר המונגולים התקדמו לעבר הונגריה ופולין, והמסע נמשך עד 1242, כשנגמר בניצחון מונגולי ונוסדה אורדת הזהב. באטו חאן מונה כאחראי על החלק הצפון מערבי של האימפריה המונגולית, וירש את האולוס של אביו ג'וצ'י בצפון מערב האימפריה, ובכך הקים את אורדת הזהב.[א][27]
אף על פי שאורדת הזהב נוסדה כמדינה יורשת של האימפריה המונגולית, היא הורכבה מעמים רבים, וחיו בה מונגולים מעטים בלבד שהיוו את האצולה (אריסטוקרטיה).[28]
אורדת הזהב הורכבה משני ענפים: ענף מערבי שנקרא ”האורדה הכחולה“, שנשלטה על ידי באטו חאן וצאצאיו; והענף המזרחי שנודע כ-"האורדה הלבנה", שנשלטה על ידי אורדה חאן (אנ'), שהיה אחיו של באטו חאן. לכל ענף היה חאן אחד ששלט בו, ולעיתים היו חאנים ששלטו בשני הענפים במקביל.
אורדת הזהב קיבלה את האסלאם, ועם השנים עברה תהליך אסלאמיזציה איטי.[29] בשנת 1313 אוזבק חאן הפך את האסלאם רשמית לדת המדינה.[30] הוא הפיץ את האסלאם ברחביהּ, ואסר על קיום דתות אחרות בתוך המדינה. אוזבק חאן היה החאן ששלט למשך הזמן הארוך ביותר באורדת הזהב, ותחתיו המדינה הגיעה לשיא כוחה. בירת אורדת הזהב הייתה העיר סראי. סראי תחת אורדת הזהב הייתה לעיר משגשגת מבחינה כלכלית. וכמו בשאר חלקי האימפריה המונגולית, המסחר המשגשג הביא איתו סובלנות דתית רבה בקרב הסוחרים אשר באו ממקומות שונים.[ב][31]
בשנת 1380, טוכטמיש תפס את השלטון באורדת הזהב בעזרתו של טימור לנג, בן בריתו. טוכטמיש איחד לתקופה קצרה בשנים 1380–1396 את האורדה הכחולה והאורדה הלבנה למדינה אחת ששלט בה. אך, השאיפות שלו להרחיב את החאנות שלו לתוך פרס (שהייתה בשליטת טימור), פירקו את הידידות בינו לבין טימור לנג.[32] טוכטמיש וטימור לנג הפכו ליריבים ונאבקו אחד בשני במשך עשר שנים. בסופו של דבר טימור גבר על טוכטמיש, אחרי שניצח אותו בקרב נהר הטרק (אנ') בשנת 1395. באותה שנה הצבאות של טימור בזזו והחריבו את סראי, בירת אורדת הזהב, יחד עם עוד מספר ערים חשובות.[33][ג]
עד סוף שנת 1399 טימור לנג כבש את אורדת הזהב,[ד] הדיח את טוכטמיש ושם על הכס במקומו את אידיגו (אנ'), אחד מהגנרלים שלו. טוכטמיש, שנמלט לסיביר, נרצח בשנת 1406 בהוראתו של טימור לנג.[34]
מתחילת המאה ה-15, אורדת הזהב החלה לרדת בכוחה. כוחם של החאנים ירד לאט לאט,[29] וחאנויות שונות דוברות טורקית פרשו ממנה.[ה] משנת 1466 אורדת הזהב נקראה בפשטות "האורדה הגדולה (אנ')".[ו] המכה הסופית לאורדת הזהב הייתה התבוסה של החאן האחרון למנגלי הראשון גיראי (אנ') שהיה החאן של חאנות קרים. החאן האחרון של האורדה הגדולה הובס בשנת 1502. באותה שנה מנגלי הראשון גיראי החריב והשמיד את סראי הבירה, ובכך חדלה אורדת הזהב להתקיים לחלוטין. היא התפרקה לתוך מספר חאנויות קטנות יותר כשהיורשות הראשיות שלה היו: חאנות קרים, חאנות אסטרחן, החאנות הקזחית, חאנות סיביר וחאנות קאזאן.
צ'אגאטאי חאן היה בנו השני של ג'ינגיס חאן. האולוס שקיבל צ'אגאטאי חאן מאביו היה מרכז אסיה, הוענקו לו השטחים הכבושים של ממלכת קארה חיטאי (אנ') והאימפריה הח'ווארזמית.[35][36] הח'אנות של צ'אגאטאי הייתה דחוסה בין שלושת מדינות הירושה האחרות: האילח'אנאת במערבהּ, אורדת הזהב בצפונהּ ושושלת יואן ממזרחהּ.[37]
כבר בתחילתהּ, הח'אנות של צ'אגאטאי הייתה אחת ממדינות המונגולים החלשות ביותר, ולעיתים קרובות הח'אנים ששלטו בה היו שליטי בובה לכובשים אזוריים חזקים יותר. כמו כן ההיסטוריה של הח'אנות נראית לעיתים מבלבלת ולא מובנת, זאת מאחר שישנם מעט מאוד מקורות אמינים. אפילו תאריכי שליטתם של מספר ח'אנים לא יכולים להיות מאומתים בקלות.[38] למרות אלו, ח'אנות צ'אגאטאי הביאה מנהיגים גדולים כמו טימור לנג ונכדו באבור, שייסד את האימפריה המוגולית בהודו.[39]
בדומה לאורדת הזהב, הח'אנות של צ'אגאטאי עברה תהליך של אסלאמיזציה וטורקיזציה.[40][ז] התפתחה בה שפה בשם טורקית צ'אגאטאי, היא הייתה שפה טורקית בעלת השפעה אדירה ברחבי הח'אנות, היא תפסה תאוצה בעיקר במאה ה-14.[41] עד היום השפעתה של השפה ניכרת, בעיקר באופן ספרותי.[42] אולם כיום השפה נחשבת לשפה נכחדת.
צ'אגאטאי חאן שלט במרכז אסיה למשך 14–15 שנים, משנת 1227 בה האולוס הוקצה לו, עד מותו בשנת 1242.[43] אף על פי שלצ'אגאטאי חאן היה מספר רב של בנים, הוא מינה כיורש את נכדו, קארה הולגו (אנ').[44][45] אולם קארה הולגו היה קטין ולא היה יכול למלוך בח'אנות, לכן אחת מנשותיו של צ'אגאטאי חאן, אבוסקון (אנ'), שימשה כעוצרת במקומו.[ח][46][43] קארה הולגו מלך שתי קדנציות בח'אנות של צ'אגאטאי, עם הפסקה של כמה שנים בין כל קדנציה. בשנת 1246 גויוק חאן, שהיה החאן הגדול הנוכחי, הדיח את קארה הולגו ושם במקומו את יסו מונגקה (Yesü Möngke) שהיה דודו, ובנו של צ'אגאטאי חאן. יסו מונגקה הוצא להורג בשנת 1252[47] וכתוצאה מכך קארה הולגו הוחזר לעמדתו הקודמת כחאן בח'אנות של צ'אגאטאי. אך קארה הולגו מת באותה שנה בה חזר לכס, ב-1252, ואותו ירש בנו, מובארק שאה (אנ'). מובארק שאה שלט גם כן לשתי קדנציות עם תקופת הפוגה של 6 שנים. בקדנציה הראשונה שלו, אמו שלטה כעוצרת. בשנת 1260 מינה אריק בוק את אלגו (אנ') במקום מובארק שאה כחאן של צ'אגאטאי, הוא עשה זאת כמהלך שהיה חלק ממלחמת האזרחים הטולויית. אלגו מת בשנת 1266 ומובארק שאה חזר לתפקידו. מובארק שאה היה החאן הראשון של צ'אגאטאי שהתאסלם.
בשנים 1267–1301 הח'אנות של צ'אגאגטאי הייתה נתונה לשליטתו של קאידו (אנ').[48] קאידו היה בנו של אוגדיי חאן ובכך השתייך לבית אוגדיי (אנ'). קאידו שלט באימפריה יחד עם בנו.[ט] הם שלטו בח'אנות דה פקטו בלבד, היו שלושה ח'אנים רשמיים בתקופת שלטונם, שלושתם היו שליטי בובה של קאידו ובנו. רק בשנת 1301, השנה בה מת קאידו, הח'אנים של צ'אגאטאי קיבלו את עצמאותם חזרה.[49] הח'אן השלישי והאחרון שהיה שליט בובה של קאידו ובנו היה דואה. דואה (אנ') היה שליט בובה של קאידו משנת 1282, ובתחילת המאה ה-14, עם מותו של קאידו, הוא קיבל את השליטה דה פקטו על הח'אנות. דואה היה שליט מוצלח מאוד מהרגע שקיבל את עצמאותו על הח'אנות מקאידו.[י][י"א]בירתהּ הרשמית של הח'אנות הייתה העיר אלמליק. בעודה יושבת על דרך המשי, הייתה לה חשיבות רבה וביקרו בה סוחרים רבים. העיר הייתה ממוקמת במערב מחוז שינג'יאנג של ימינו, בצפון-מזרח הח'אנות.[50][51]
למרות התאסלמותם של מספר ח'אנים לפני כן, מעמד האסלאם בח'אנות נשאר עוין ולא בטוח.[52] לאחר תקופה קצרה של יציבות פנימית בתוך הח'אנות, תקופה שנמשכה בערך בין השנים 1301–1325, הח'אן טרמאשירין ח'אן (אנ') שוב אימץ את האסלאם ועורר אי יציבות.[53] הוא היה אחד מהשליטים הבולטים ביותר של ח'אנות צ'אגאטאי שהתאסלמו. מקורות מוסלמיים מסכימים בפה אחד שההתאסלמות של טרמאשירין ח'אן סללה את הדרך להתאסלמות המוחלטת של הח'אנות של צ'אגאטאי והייתה אחד השלבים החשובים להתאסלמות המוחלטת של כלל מרכז אסיה.[54] טראמאשירין ח'אן היה אחד מבניו של דואה שתיפקדו כח'אנים אחריו.
מתחילת העשור של שנת 1340, הח'אנות הפכה ליותר ויותר לא-יציבה עד שבשנת 1347 היא התפצלה לשני חלקים: החלק המערבי, שנודע כ"ח'אנות צ'אגאטאי המערבית" והחלק המזרחי שנודע כ"מוגוליסטן (אנ')"[55][י"ב] מוגוליסטן נודעה גם כ"ח'אנות צ'אגאטאי המזרחית".[י"ג]
מוגוליסטן בעצמה התפצלה בשנת 1462 לשתי ישויות פוליטיות נפרדות, מוגוליסטן המערבית ומוגוליסטן המזרחית, שנשלטו על ידי שני ח'אנים שונים. בשנת 1370 הכובש טימור לנג השתלט על ח'אנות צ'אגאטאי המערבית ועל טרנסאוקסאניה.[56] ובכך חדלה ח'אנות צ'אגאטאי המערבית מלהתקיים. אף על פי שהחלק המערבי של ח'אנות צ'אגאטאי אבד לטימור מוקדם, החלק המזרחי שלה (מוגוליסטן) נשאר תחת הח'אנים של צ'אגאטאי שלפעמים היו לבעלי ברית של יורשיו של טימור או שהיו במלחמה איתם.[57] הח'אנות של צ'אגאטאי התקיימה בצורה כזו או אחרת מהעשור השני של המאה ה-13, בו ג'ינגיס חאן כבש את האזור, עד סוף המאה ה-17, אז היא נספגה בח'אנות בוכרה האוזבקית.[58]
שושלת יואן נוסדה בשנת 1271.[59] השושלת עצמה לא ניתנה כאולוס לאחד מבניו של ג'ינגיס חאן, היא נוסדה זמן רב לאחר מותו וקצת לפני שהכיבוש המונגולי של סין הסתיים. אולם טולוי, הבן הצעיר מבין הארבעה, קיבל כאולוס את מזרח מונגוליה ועם זאת את החלקים הגובלים של צפון סין.[60] בניו של טולוי היו כובשים גדולים, ולאחר שבנו קובלאי חאן ניצח אריק בוק במלחמת האזרחים הטולויית בשנת 1264, הוא נותר כח'אן הגדול הבלתי מעורער למשך 30 שנים עד מותו. קובלאי חאן נודע באהדתו והערצתו הרבה לתרבות הסינית,[61] הוא אפילו בנה עיר בסגנון סיני בסין, העיר זאנאדו.[62][י"ד] זאנאדו היוותה את בירת הקיץ של קובלאי עד שהחליט להחליף בירה בשנת 1271. הכיבוש המונגולי של סין נמשך עשרות שנים, קובלאי המשיך את עבודתו של מונגקה חאן בכיבושה, ועד שנת 1279, השנה בה נפלה שושלת סונג הדרומית, כל חלקיה של סין נכבשו.[63]
קובלאי הכריז על הקמתה של שושלת יואן באמצע מלכותו בשנת 1271, והיה לקיסר הראשון שלה.[64] לאחר שסיים לכבוש את סין לחלוטין בשנת 1279, הוא הפך לקיסר הלא-סיני הראשון ששלט אי פעם בכל סין.[65] הוא זכור כ"זר" ששלט בסין, אך שושלת יואן נחשבת לשושלת סינית בדומה לשושלות האחרות. קובלאי מלך בשושלת בשנים 1271–1294.בשנת 1271 הוא העביר את בירתו מזאנאדו, לעיר חאנאבליק.[ט"ו] העברת הבירה לסין היה מעשה שנראה בעין רעה בעיני מונגולים שמרניים רבים שרצו לשמר את מורשתו של ג'ינגיס. עד נפילתה של שושלת יואן, קיסריהּ המשיכו להיות מוכתרים כ-ח'אנים גדולים, אך זה היה תואר סמלי בלבד הודות לפיצול האימפריה.
בשנת 1275, מרקו פולו הגיע לחצרו המלכותית של קובלאי[66]. חוקר הארצות הוונציאני הצעיר הרשים מאוד את קובלאי ולכן קובלאי מינה אותו לכמה תפקידים דיפלומטיים ומנהליים[66]. למשך 17 שנים מרקו פולו שירת את קובלאי חאן עד שחזר לוונציה עם משפחתו.[67][68] מרקו פולו ידוע בשל ספרו "המסעות של מרקו פולו (אנ')" שמתאר את מסעו וחוויותיו באסיה.[67] כשחזר לאירופה, הציג את סין בפני האירופאים.[69]
בשנים 1274 ו-1281 התרחשו הניסיונות של קובלאי לכבוש את יפן. אלו היו מאורעות בעלי חשיבות היסטורית רבה, ונחשבים למאורעות שמגדירים את האומה היפנית. הם גם נמצאים בין המאורעות המוכרים ביותר בהיטסטוריה היפנית אף על פי שנכשלו. הציים של שושלת יואן ניסו לכבוש את הארכיפלג היפני פעמיים, אך שתי הפלישות נכשלו הודות לסופות שונות שהרסו את הצי של קובלאי והקשו על המונגולים להמשיך את הקרב. גם בפלישה השנייה פרצה סופת טייפון שהרסה את רוב הצי הפולש. היפנים האמינו שהאלים שלהם שלחו את הסופות על מנת להציל את יפן מהכיבוש המונגולי.[72] בספרות היפנית מתייחסים הרבה לשתי הסופות בשם "קמיקאזה" או בעברית, "רוח אלוהית"[73]. נראה שקובלאי חאן האמין שיפן הייתה מוגנת על ידי מעורבים על-טבעיים, ובסופו של דבר נטש את הרעיון של כיבוש יפן.[73]
בשנת 1239, קובלאי נישא לקיסרית צ'בי (אנ'). צ'בי הייתה אשתו המועדפת על כל אישה או פילגש אחרת, והיא הולידה עם קובלאי את הנסיך ג'ינגים (אנ') שהיה מיועד לרשת את קובלאי כקיסר יואן וכח'אן גדול. אולם, הנסיך ג'ינגים מת בשנת 1286, כ-8 שנים לפני קובלאי, ולכן לא ירש אותו.[74] לאחר שהתאבל על מותו של ג'ינגים, קובלאי מינה כיורש את בנו של ג'ינגים, טמור (אנ'). ב-18 בפברואר 1294, קובלאי חאן, מייסד שושלת יואן, נפטר. לאחר מותו בשנת 1294, האימפריה המונגולית התפצלה רשמית וכל מדינות הירושה שלה היו לעצמאיות. טמור, נכדו של קובלאי ובנו של ג'ינגים ירש את קובלאי כקיסרהּ השני של שושלת יואן וכח'אן הגדול השישי עם השם טמור חאן. בתקופת שלטונם של קובלאי וטמור, שושלת יואן שגשגה. אך לאחר מותו של טמור, הח'אנים הבאים החלו לרדת בכוחם.[75]
רעבים ואסונות טבע שונים גרמו לאי יציבות פוליטית.[76] משנת 1330 והלאה, אסונות טבע כמו מגפות, בצורות ושיטפונות הביאו סבל רב ומוות לאיכרים ברחבי סין. בשנת 1341, מגפת דבר שידועה כמגפת המוות השחור הכתה קשות את שושלת יואן. מיליוני אנשים מתו במחוז חביי בלבד.[77]
שושלת יואן זכורה כְּדור זהב של מדע, ותרבות.[78][ט"ז] היא איחדה את כל סין לאחר יותר מ-300 שנים של חלוקה ואי-אחדות.[79] הישגים רבים נעשו בתוך השושלת, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה והתרבות.[80] היא הייתה הראשונה להשתמש בשטרות (כסף נייר) כמטבעהּ הראשי.[81] היא גם הייתה השושלת ה"זרה" הראשונה, זאת אומרת, השושלת הלא-סינית הראשונה ששלטה בכל רחבי סין.
בניגוד לשלושת מדינות הירושה האחרות, שושלת יואן הייתה מדינת הירושה היחידה של האימפריה המונגולית שלא עברה תהליך אסלאמיזציה.[י"ז]
למרות הערצתו של קובלאי לסינים, לאחר מותו קיסרי יואן כוננו מבנה חברתי לא הוגן: בני שבטו של ג'ינגיס חאן היו הנעלים ביותר, אחריהם המונגולים, אחריהם מוסלמים וזרים אחרים שהיו בעלי תפקידים רשמיים, ובתחתית הסינים בני האן.[82] הודות ליחס לא הוגן, מיסים כבדים, רעב, וטענה לחוסר הנכונות של שלטון שושלת יואן למנדט השמיים,[83][84] פרץ בשנת 1351 מרד של הסינים, בני האן נגד השלטון של שושלת יואן המכונה מרד המצנפת האדומה. הוא פרץ בגלל רוב תושבי סיני ההאן המקופחים.[85] המרד הוצת על ידי תנועת הלוטוס הלבן ואחד ממנהיגי המרד הראשונים היה האן שאנטונג (אנ') שטען כי הוא צאצא לאחד מקיסרי שושלת סונג הקודמת.[86] בשנים 1356–1368 הנהיג את המרד ג'וּ יְוֵּאנְגָ'אנְג תחת הלוטוס הלבן. הוא הביס את כל הצבאות היריבים עד שנת 1367, ובשנת 1368, הוא תקף את חאנאבליק, בירת שושלת יואן, וכבש אותה בהצלחה.[87] לאחר כיבוש חאנבאליק, טוֹגּוֹן טִימוּר, שהיה הקיסר הנוכחי של יואן, יחד עם שאר האצולה המונגולית, נסו צפונה על נפשם לעבר מונגוליה והסתדרו שם מחדש.[88] הם הקימו ברחבי הערבה האסייתית את שושלת יואן הצפונית (אנ') וטוגון טימור היה לקיסר הראשון שלה.[י"ח] בשנת 1368, עם נפילת חאנאבליק לכוחות המורדים ונסיגת יואן צפונה, נפלה שושלת יואן. באותה שנה הוקמה שושלת מינג על ידי ג'וּ יְוֵּאנְגָ'אנְג שנודע כחונגוו, קיסר סין. שושלת מינג הסדירה את כוחה והחליפה את שושלת יואן כשליטת סין עם בירתה נאנג'ינג.[89][90]
בדומה לשושלת יואן המונגולית, השושלת האילח'אנית לא ניתנה כאולוס לאחד מבניו של ג'ינגיס חאן ונוסדה מספר עשורים לאחר מותו. היא נוסדה על ידי הולאגו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן, בשנת 1256. הולאגו היה החאן הראשון שלה. המדינה האילח'אנית כיסתה את כל מה שהיום זו איראן, יחד עם עוד חלקים נרחבים מטורקיה, עיראק, סוריה, ארמניה, טורקמניסטן, פקיסטן ואפגניסטן המודרניות.[91] השושלת האילח'אנית איחדה את אזור איראן תחת ישות פוליטית טריטוריאלית אחת לאחר כמה מאות של חוסר אחדות.[92] הולאגו חאן מונה על ידי אחיו, מונגקה חאן, שהיה הח'אן הגדול הנוכחי, להרחיב כוח מונגולי באזורים האסלאמיים.[93][94] תהליך הכיבוש המונגולי של מערב אסיה החל בשנת 1220,[95] ובמהלכו הוקמה השושלת האילח'אנית.
המדינה האילח'אנית במהלך המאה ה-13 הייתה מעורבת במספר קרבות נגד שלושת המדינות החזקות יותר שגבלו בה: ח'אנות צ'אגאטאי במזרח, אורדת הזהב בצפון, והסולטנות הממלוכית במערב. לעיתים האילח'אנאת ניצחה ולעיתים הובסה.
המדינה האילח'אנית בשיאה, משתרעת ממזרח אנטוליה למערב פקיסטן.
הולאגו חאן היה גנרל צבאי מוכשר, בשנת 1253 הוא גייס את צבאו בהצלחה והחל להרחיב את שטחיו.[96] בשנים 1253–1260 צבא מונגולי בראשות הולאגו פלש לאזור פרס והמזרח התיכון. עד שנת 1258, השנה בה נפלה בגדאד, כל איראן נכבשה על ידי המונגולים.[97] עם החרבת בגדאד בשנת 1258, הולאגו הביא לסופה של הח'ליפות העבאסית. המונגולים בראשות הולאגו ראו ניצחונות בהתחלה, הם חצו את נהר הפרת והתקדמו לעבר סוריה.[98] בדצמבר של שנת 1259 הולאגו הטיל מצור על העיר חלב, תוך שבוע בלבד העיר נפלה לצבא המונגולי.[י"ט] טבח בתושבי העיר שנמשך כ-6 ימים עקב מיד אחרי נפילתה.[99] לאחר מכן, באמצע שנת 1260, החדשות על מותו של מונגקה הגיעו להולאגו והמסע במזרח התיכון הופסק בפתאומיות,[100] הולאגו פתח במסע ארוך מזרחה כי היה צריך להשתתף בקורילטאי[כ] שהתנהל כדי לקבוע את היורש למונגקה.[101] בעוד שהולאגו עזב מזרחה לקורילטאי, הוא השאיר כוח צבאי קטן בסוריה תחת גנרל בשם כתבגא. כוח שמנה בסביבות 10,000 חיילים.[כ"א]קוטוז, שהיה הסולטאן הנוכחי של הממלוכים, פתח בהתקפה כנגד המונגולים שנשארו בסוריה.[102] צבאות הממלוכים והמונגולים נפגשו בקרב עין ג'אלות בשנת 1260. הצבא הממלוכי, שמנה כ-10,000 חיילים בדומה לצבא המונגולי, ניצח ניצחון מכריע את המונגולים.[103] המפקד כתבגא נהרג באותו קרב. אף על פי שלקרב עין ג'אלות לא היו השלכות צבאיות או פוליטיות משמעותיות, הוא היה לניצחון ממלוכי שבישר לעולם שהמונגולים לא היו בלתי מנוצחים.[104] הקרב גם עצר את ההתרחבות מערבה של המונגולים, לכיוון מצרים והסולטנות הממלוכית.[105] הולאגו לאחר הקרב נסג מהמזרח התיכון והתמקד בהחזקת פרס.[106]
בדומה לאורדת הזהב ולח'אנות צ'אגאטאי, האילח'אנאת עברה תהליך אסלאמיזציה. משנת 1295 והלאה, כל הח'אנים בה היו מוסלמים ואיתם הרוב המוחלט של התושבים.
הולאגו חאן היה מעורב במלחמת הולאגו-ברקה נגד אורדת הזהב. ברקה היה מפקד צבאי שהתאסלם בשנת 1252, ובשנת 1257 הפך לח'אן באורדת הזהב (בענף המערבי, הכחול.) ברקה התרגז ממעשיו של הולאגו כנגד המוסלמים בדרום-מערב אסיה, מחלוקת השלל של המוסלמים באופן לא שווה והטבח בהם, בעיקר כשהולאגו החריב את בגדאד בשנת 1258, זאת אף על פי שהיה מודע להתאסלמות ברקה. הולאגו תמך בקובלאי במהלך מלחמת האזרחים הטולויית ועל כן ברקה תמך באריק בוק (יריבו של קובלאי[107]). ברקה גם יצר ברית עם הממלוכים המצריים כנגד הולאגו. התנגשויות צבאיות בין כוחות אורדת הזהב והאילח'אנאת החלו בשנת 1262, באותה שנה האילח'אנאת הובסה על ידי צבא של אורדת הזהב בקרב נהר הטרק של (1262).[108][109][כ"ב]
לאחר שתפקד במשך 9 שנים כח'אן של המדינה האילח'אנית, בחודש פברואר של שנת 1265 הולאגו חלה, ונפטר ב-8 בפברואר 1265. את הולאגו ירש בנו הבכור, אבקא ח'אן (אנ'). אבקא, מיד לאחר שעלה לכס, נאלץ להתמודד עם פלישה של ברקה מאורדת הזהב. אך הפלישה הסתיימה עם מותו של ברקה בשנת 1266 בטביליסי. בשנת 1270, הוא נאלץ להתמודד עם פלישה נוספת, הפעם פלישה של באראק (אנ'), שהיה הח'אן הנוכחי של הח'אנות של צ'אגאטאי במרכז אסיה. אבקא הביס בהצלחה את הצבא הפולש.[110] הצלחה אפילו גדולה יותר עקבה כשאחיו של אבקא החריב את העיר בוכרה, שהייתה אז חלק מח'אנות צ'אגאטאי.[111] הגבולות שלא האילח'אנאת השתנו ללא הרף, אבל, לפחות כעת, המדינה האילח'אנית השתרעה ממזרח אנטוליה דרך איראן עד למערב פקיסטן.[112] למרות מתחים ממושכים בגבולות המדינה מכל גבולותיה, אבקא (אנ') נהנה מתקופה של יציבות פנימית ושגשוג.[113]
עקבות מותו של אבקא ח'אן בשנת 1282, החלה תקופה של אי יציבות במדינה האילח'אנית.[114][כ"ג] אחיו של אבקא ובנו של הולאגו, אחמד טקודר (אנ') ירש אותו. טקודר היה הח'אן הראשון של האילח'אנאת שהתאסלם, אך זה לא שינה את היחסים של האילח'אנים עם הממלוכים במצרים שכן המנהיגים המונגולים המשיכו להאמין שהם מחזיקים בזכות אלוהית לכבוש את כל העולם, לא משנה עם איזו דת.[115]טקודר (אנ') מלך כח'אן למשך שנתיים בלבד, הוא היה חלש ופזיז, ותקופת מלכותו הקצרה פגעה קשות ביציבות הפוליטית של האילח'אנאת.[116] חסרונותיו הרבים של טקודר הבטיחו תמיכה לאחיינו ארגון.[117] טקודר מת בשנת 1284 ואכן אחיינו ארגון ירש אותו. ארגון נפטר בשנת 1291 ואחיו, גאיח'טו (אנ') ירש אותו.[118] תקופת אי היציבות התסתיימה בשנת 1295 עם עלייתו של מחמוד ע'אזאן (אנ') כח'אן באילח'אנאת. עלייתו לכס מסמנת את תחילת גיל הזהב של המדינה האילח'אנית. כשירש את הכס, מתקופה של כאוס פוליטי, כלכלי וחברתי, ע'אזאן סוף סוף שם את הכתר על ראש חזק ותקיף.[119] ע'אזאן קיבל את האסלאם (הסוני[120]), ובשנה הראשונה למלוכותו, ב-1295, הוא התאסלם, ואיתו רוב תושבי האילח'אנאת. למרות זאת, מונגולים רבים באילח'אנאת המירו את דתם לאסלאם הרבה לפני ההתאסלמות של ע'אזאן.[121] מאז מלכותו של ע'אזאן, כל הח'אנים שמלכו אחריו באילח'אנאת היו מוסלמים. במהלך מלכותו של ע'אזאן המונגולים באיראן איבדו כל קשר עם ראשי השבטים המונגולים בסין, ותקופת מלכותו הייתה תקופת רנסאנס של תרבות איראנית, שבה מלומדים כמו רשיד א-דין פרחו ושגשגו תחת חסותו.[122] ע'אזאן הכריז על עצמו השליט של איראן מאוחדת, המלך של הטג'יקים והטורקים, והשליט של כל ניתיניו בין אם הם מוסלמים, בודהיסטים, נוצרים או שמאניסטים.[123] הוא הבין את החשיבות החיונית שהייתה בלסיים סכסוכים כלשהם שכמעט החריבו את האיחוד והרסו את יציבות המדינה.[124]
בשנת 1304, מחמוד ע'אזאן נפטר ואחיו, אולג'ייטו (אנ'), ירש אותו.[כ"ד] בשנת 1295 הוא המיר את דתו יחד עם אחיו ע'אזאן לאסלאם הסוני.[125] וכמו אחיו, הוא שינה את שמו הפרטי לשם האסלאמי "מוחמד".[126] בשנת 1310 אולג'ייטו המיר את פלגו באסלאם לאסלאם השיעי והפך למוסלמי שיעי.[127][128] המרת דתו של אולג'ייטו לאסלאם השיעי לא עברה בשקט ברחבי המדינה האילח'אנית, והייתה אות לתסיסה במדינה.[129] בשנת 1316 אולג'ייטו מת ועם מותו, האילח'אנאת הייתה על סף מלחמת אזרחים.[130] בנו של אולג'ייטו, אבו סעיד (אנ') ירש אותו. אולם אבו סעיד המיר את דתו לאסלאם הסוני ובכך מנע מלחמה.[131] למרות זאת, במהלך מלכותו של אבו סעיד מחלוקות בין פלגים שונים והפרעות פנימיות המשיכו והפכו לפרועות.[132] בשנת 1335 אבו סעיד מת, ככל הנראה מהרעלה על ידי אישה קנאית, או ממחלת המוות השחור שהכתה באילח'אנאת בשנת 1330.[133][134]
אבו סעיד מת ללא יורש, ועם מותו בשנת 1335 אחדות השושלת נשברה. המדינה האילח'אנית נפלה באותה שנה והתפרקה למספר ח'אנויות זעירות שהתחרו אחת בשנייה.[135][136] נפילת האילח'אנאת לא קרתה עקבות נפילה כלכלית או מהפכה פוליטית כלשהי, ולהפך, המדינה האילח'אנית נפלה בשיא כוחה.[137] בשנת 1322, במהלך מלכותו של אבו סעיד, נחתם הסכם שלום עם הממלוכים והאילח'אנאת נראתה בריאה לגמרי, אך עם מותו של אבו סעיד החלה סדרת מריבות שושלתיות שהביאו לנפילת המדינה.[138] בפשטות, ניתן לומר שהסיבה היחידה לנפילת האילח'אנאת הייתה שאבו סעיד מת ללא יורש זכר.[139] לאחר נפילת המדינה האילח'אנית, היורשות הקטנות שלה היו חשופות בפני אורדת הזהב מצפון שעוד שגשגה. אך אורדת הזהב לא היא שכבשה את הנסיכויות היורשות של האילח'אנאת, אלא טימור לנג. משנת 1370 והלאה, הטריטוריות הקודמות של המדינה האילח'אנית נכבשו על ידי הכובש טימור לנג שייסד את האימפריה הטימורית והיה לכוח הדומיננטי החדש באזור.[140]
^כמו Uzbek khanate, Qasim khanate, חאנות אסטרחן וחאנות קרים.
^האורדה הגדולה הייתה בערך מדינת ירושה של אורדת הזהב אבל עדיין נחשבת לחלק ממנה. זאת אומרת, אורדת הזהב מעתה והלאה המשיכה להתקיים בשם "האורדה הגדולה" ("The Great Horde")
^הכוונה ב"עוצרת" היא שאבוסקון הייתה השליטה דה פקטו בעוד שקארה הולגו היה השליט דה יורה. זאת אומרת, הוא הוכתר כח'אן של הח'אנות של צ'אגאטאי אך הכוח האמיתי היה אצל אבוסקון.
^תחת שלטונו של דואה, הח'אנות הגיעה לשיאה.
ראו בוויקיפדיה האנגלית על הח'אן דואה: Duwa
^לאחר מותו של דואה בשנת 1307, חלק גדול מבניו, היו בשלב כלשהו ח'אנים של ח'אנות צ'אגאטאי. בנים רבים היו לו שתפקדו כח'אנים: Esen Buqa I, Kebek, Konchek, Eljigidey, Duwa Temür וגם טרמאשירין חאן (Tarmashirin). גם מספר מנכדיו של דואה תיפקדו כח'אנים.
^חאנבאליק, שמכונה גם דאדו, זו בעצם בייג'ינג המודרנית.
^בערך כמו הרוב המוחלט של השושלות הסיניות.
סין מאז ומתמיד הייתה מעצמה עולמית, גם היום.
ראו כאן דוגמה על מספר מהישגיה הטכנולוגיים והתרבותיים:Yuan Dynasty, Mongol China History, Facts & Achievements, www.chinahighlights.com (באנגלית)
^מאחר שקיסרי שושלת יואן הוכתרו כח'אנים גדולים כביכול (דה יורה בלבד), טוגון טימור, קיסר סין נחשב לח'אן הגדול האחרון על כל האימפריה המונגולית למרות הפיצול הסופי בשנת 1294 (עם מותו של קובלאי חאן).
^קורילטאי הייתה אספה של נסיכים וח'אנים מובילים, בדרך כלל קבעו בה דברים בנוגע לניהול האימפריה והמשך ההתרחבות הטריטוריאלית.
^אחת הסיבות לכך שהכוח שהולאגו השאיר עם כתבגא היה קטן, היא הערכה שגויה של אויביו, דבר שנבע ממודיעין שגוי של המונגולים. הם לא חישבו נכון את הכֹח שעל הולגו להשאיר, מפני שחשבו שהכוח הממלוכי קטן יותר. כמו כן, הולגו לקח עמו חיילים לפרס בכמות הגדולה מן הנחוץ, מפני שחשש מעימות עם אורדת הזהב, אך לא נראה שחשש זה היה מבוסס. ניתן לומר, שמותו של מונגקה, אחיו של הולגו, הציל את הממלוכים. אם הולגו היה נשאר עם כל צבאו, המונגולים היו מנצחים.
^הן בוויקיפדיה העברית הן באנגלית חסר את הערך על קרב נהר הטרק של שנת 1262 בין אורדת הזהב לאילח'אנאת.
