למרות פרק הזמן הקצר בו פעל השירות והיותו כישלון כלכלי, הוא נותר מרכיב במיתולוגיה של המערב הישן של אמריקה. השירות התחרה למעשה בדואר הממשלתי הבלתי יעיל באמצעות יוזמה ותושייה של בודדים תוך הקרבה אישית ודבקות במטרה, הוא הוכיח ישימות וקיום של נתיבי תנועה במערב בהם ניתן לנוע לאורך כל השנה והנציח את הקשר בין האדם וידידו הטוב ביותר במערב, הסוס. השירות שילב שליחות לאומית פטריוטית עם הרפתקנות והישג אישי והפך בכך לסיפור אמריקאי. אחד מגיבורי המיתולוגיה של המערב הפרוע וממעצביה, באפלו ביל קודי, היה בימי נעוריו רוכב בשירות הפוני אקספרס.
רקע
במחצית המאה ה-19 כבר התקיימה התיישבות נרחבת במערב ארצות הברית (לפי מרשם האוכלוסין של 1860, כחצי מיליון אמריקאים חיו ממערב להרי הרוקי[1]). עם זאת, אמצעי הקשר והתחבורה עם אזורים אלו לא היו מספקים. לא הייתה מסילת ברזל למערב ולא היו אמצעים טכנולוגיים להעברת ידיעות כטלגרף למשל. הדרך המקובלת להובלת דואר בין ניו-יורק לסן פרנסיסקו באותה עת הייתה באמצעות ספינת קיטור שהקיפה את דרום אמריקה, במהלך שארך לפחות 30 יום, או ספינות שהפליגו עד חופי פנמה, שם נפרקו שקי הדואר והועברו על ידי חמורים לחוף המערבי של פנמה, שם הוטענו על ספינות שהפליגו לקליפורניה. מסע יבשתי מהיר ארך 23 יום, אך לא התקיים כשירות סדיר[2]. התווך היבשתי היה קשה ומסוכן למעבר ממספר סיבות. נמצאו בו שבטי אינדיאנים עוינים, תנאי מזג אוויר קיצוניים במדבר יוטה-נבדה ורכסי הרי הרוקי וסיירה נבדה שנחשבו לבלתי עבירים בחורף. הקושי התקשורתי ברחבי מדינות האיחוד העמיד את לכידותו של האיחוד בסכנה ממשית. קליפורניה והטריטוריות במערב התיכון היו חלק ממדינות האיחוד, אולם התקשורת האיטית והבלתי אמינה לא הייתה מספקת בפרט בעת המשבר שנרקם לקראת פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית.
הקמת השירות
השירות הופעל על ידי חברת "Central Overland California and Pikes Peak Express Company" אותה ייסדו בשנת 1850 שלושה אנשי עסקים, ויליאם ראסל (William Russell), אלכסנדר מייג'ורס (Alexander Majors) וויליאם וודל (William Waddell). הם הציעו לממשל ארצות הברית שירות דואר מהיר, שיופעל על ידי רוכבי סוסים מהירים, במחיר 5$ לחצי אונקיה (כ-14 גרם), תוך התחייבות לזמן הדמיוני של עשרה ימים בין מזרח למערב. תחנת השירות הראשונה נקבעה לסנט ג'וזף, משום ששם שכנה תחנת הטלגרף המערבית ביותר ולשם ניתן היה לשלוח מברקים מן החוף המזרחי.
אנשי העסקים, שלא קיבלו חוזה ממשלתי, גייסו החל מראשית 1860 מאות עובדים והקימו באופן פרטי רשת ובה 156 תחנות להחלפת סוסים ורוכבים, 400 סוסים ו-120 רוכבים צעירים, מתחת לגיל 18. מודעת הגיוס קראה לגיוסם של "נערים, בעדיפות ליתומים, רוכבים מיומנים, קלי-משקל, המוכנים לסכן את חייהם על בסיס יומיומי תמורת שכר של 25$ לשבוע"[2]. הרוכבים הושבעו על ספר תנ"ך לא לשתות לשוכרה, לא להמר ולא להתעלל בבעלי חיים ויצאו למשימתם לאחר תפילה.
שיטת ההפעלה
התחנות נפרשו במרחקים של כ-16 ק"מ זו מזו בממוצע על פני נתיב באורך 3,200 ק"מ. הפער בין שתי תחנות תאם את הטווח בו מסוגל סוס לדהור במלוא המהירות. הרוכב החליף בתחנה במהירות את סוסו לסוס טרי ומצויד שהוכן מבעוד מועד, כאשר הוא נוטל עמו רק את שק הדואר (ה"מוצ'ילה", מספרדית: mochila, תרמיל, שק[3]), ששקל כ-10 ק"ג. בנוסף נשא כל סוס מעט ציוד תקני במשקל 10 ק"ג נוספים, שכלל מים, מזון, רובה, תנ"ך וחצוצרה פשוטה להודיע על בוא הרוכב לתחנה.
הסך הכולל של משקל על גב סוס הוגבל ל-75 ק"ג (כלומר הנער הרוכב היה יכול לשקול 55 ק"ג לכל היותר). הרוכבים התחלפו כל 100 עד 120 ק"מ לערך, והשירות נמשך יום ולילה ללא הפסקה. הסוסים, רובם מסוג מוסטנג הוגבלו לגובה של 1.47 מטר ולמשקל של 410 ק"ג, כך שהשם "פוני" התאים להם, גם אם לא היו מזן הפוני, היו אלה סוסים קטנים.
הסיסמה "הדואר חייב לעבור" ("The mail must go" ) הפכה את שק הדואר לקדוש ואת העברתו למשימה ממנה אין לסטות בשום אופן. חברו לכך המסרים מהנהלת החברה ולא פחות מכך רוח ההקרבה והתחרות האישית של הרוכבים הצעירים חדורי רוח השליחות וההרפתקנות.
הנתיב[4] התחיל בסנט ג'וזף, מיזורי, לאורך נהר המיזורי ומה שהוא כיום כביש לאומי 36 (Pony Express Highway) למריסוויל (Marysville) שבקנזס. משם פנה צפון-מערבה לאורך נהר ליטל בלו ריבר לפורט קירני (Fort Kearny) שבנברסקה. מכאן חצה הנתיב את נברסקה לעיר גותנבורג (Gothenburg) ולצוקי מערב נברסקה וצפון-מזרח קולורדו, לעיר ג'ולסבורג (Julesburg), קולורדו וצפונה לפורט לרמי (Fort Laramie) שבויומינג. הנתיב עבר לצד נהר סוויטווטר, לצד ציוני דרך מובהקים של מערב ארצות הברית כ"סלע העצמאות" של ויומינג (Independence Rock) ו"שער השטן" (Devil's Gate) למחנה פורט קספר. משם המשיך הנתיב למדינת יוטה, דרך המעבר הדרומי לסולט לייק סיטי. משם חצה הנתיב את יוטה ונבדה כשהוא עוקב אחר הנתיב שגילה קצין ההנדסה ג'יימס ה. סימפסון ב-1859 (באופן גס, כביש לאומי 50 של ימינו בתחום מדינת נבדה). בהמשך חצה הנתיב את האגן הגדול ואת מדבר יוטה-נבדה עד למרגלות הרי סיירה נבדה, אותם חצה במעבר ליד אגם טאהו בואכה סקרמנטו. מסקרמנטו נשלח הדואר בספינת קיטור לסן פרנסיסקו.
סכנות והרפתקאות בדרך
מודעת גיוס לרוכבים צעירים המוכנים לסכן את חייהם על בסיס יומיומי
בפניו של רוכב בודד מהיר עמדו מספר רב של סכנות בהן סופות אבק, שיטפונות, ותאונות שונות. מחסור קריטי במים ובמזון גרם לכל תקלה בדרך שגזלה זמן להפוך לאירוע מסוכן, כיוון שהסוס לא נשא עמו שום רזרבה, אלא רק את הנדרש לקטע המחושב בין תחנה לתחנה. במקרים מסוימים נהרגו רוכבים בדרך ורוכבים תשושים, שכבר רכבו את קטע הדרך שלהם נאלצו לחפות על הרוכב החסר ולהמשיך ולרכב. רוכבים כאלה, כמו ג'ים מור (Jim Moore), זכו לתהילה. ב-8 ביוני 1860 רכב מור עקב כך לבדו 448 ק"מ בפחות מ-15 שעות, בלי לאכול או לישון תוך שהוא קובע את שיא המהירות של הפוני אקספרס[1].
כמה מן הרוכבים הותקפו על ידי אינדיאנים בעיקר בנבדה, בין מאי ליוני 1860. במהלך התקוממות של בני שבט הפאיוט הותקפו רוכבים ושבע תחנות שירות. בהיתקלויות נהרגו 16 מעובדי החברה ו-150 סוסים נגנבו. במשך כל ההיסטוריה של השירות רק פעם אחת, במאי 1860, קרה מקרה בו שק הדואר לא הועבר[5].
סכנה הפוכה הונצחה בסיפורו של רוכב השירות ג'יי ג'י קלי (J. G. Kelley), לעברו נורו יריות משיירת קרונות, משום שנחשב בעצמו לאינדיאני. קלי הצדיק את היורים לעברו: לפי חוקי הזמן והמקום, היה בטוח יותר לירות לעבר רוכב בודד במערב הפרוע, ולאחר מכן לברר[1].
סגירת השירות
במרץ 1861 הוענק זיכיון ממשלתי לדואר יבשתי מהיר במערב למתחרים של ראסל, מייג'ורס וודל, מיד לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית. בין מרץ ל-26 באוקטובר פעל השירות רק בין סולט לייק סיטי וסקרמנטו. אז, יומיים לאחר שהופעלה תחנת הטלגרף בסולט לייק סיטי, הודיעו ראסל, מייג'ורס וודל על סגירת שירות הפוני אקספרס. בששת החודשים האחרונים לקיומו פעל השירות בשותפות עם תאגידולס פארגו (מייסדי שירות אמריקן אקספרס למשלוח מוצרים פיננסיים).
השירות היה כישלון כלכלי. החברה הפסידה כ-200,000$ וגרמה לפשיטת רגל של מייסדיה[6]. ב-1866 נמכרו נכסי החברה, כולל מבני התחנות על ידי ולס פארגו, שהמשיך להשתמש בסמל המסחרי של הפוני הדוהר עבור שירות הובלה מאובטחת במכוניות משוריינות (בדומה לברינקס).
הנצחה ומורשת
בשנת 1869 החליט השירות הבולאי של דואר ארצות הברית להנפיק בול דואר שיוקדש לפוני אקספרס, עד אז הופיעו על גבי בולי הדואר האמריקאים רק תמונות של נשיאים. הבול, שהונפק כשמונה שנים לאחר שהשירות נסגר, נקרא "בול הפוני אקספרס" ופעמים רבות נחשב בטעות כבול ששימש את השירות בעת שפעל. ב-1960, לרגל יובל 100 שנים לשירות, הנפיק השירות הבולאי האמריקאי בול זיכרון נוסף.
בול אותנטי של השירות מ-1861
הבול של דואר ארצות הברית מ-1869
הבול מ-1960
פסל הפוני אקספרס בסנט ג'וזף
נתיב הפוני אקספרס הוכרז ב-1992 כשביל טיול לאומי[4] ובו 120 אתרים היסטוריים פתוחים לציבור, בהם חמישים תחנות משוקמות של השירות. בערים רבות לאורך הנתיב הוצבו פסלים המנציחים את השירות, המפורסם שבהם נחנך ב-1940 בסנט ג'וזף.
מאז 2006 משמש הלוגו של הפוני אקספרס את שירות דואר האוויר של דואר ארצות הברית, לאחר שהיה שנים רבות רכוש תאגיד ולס פארגו.
העיירה איגל מאונטיין (Eagle Mountain) שביוטה מנציחה את השירות במגוון אופנים. בעיירה נסלל רחוב בדיוק על הנתיב, זהו הרחוב הסלול היחיד לכל ארכו של נתיב השירות והוא נקרא על שמו, "שדרות פוני אקספרס" (Pony Express Boulevard). בשבוע הראשון של יוני בכל שנה נחגג בעיירה יום הפוני אקספרס. השכונות בעיירה קרויות על שם תחנות בנתיב הפוני אקספרס ויש בה אף בית ספר יסודי בשם פוני אקספרס[7].
בתרבות, בספרות ובקולנוע
החלפה בין רוכבים וסוסים בתחנת פוני אקספרס. ציור מאת פרדריק רמינגטון, 1900 לערך
בשנת 1900 יצא לאור ספרו של באפלו ביל קודי על ימיו בשירות.
ציור פרש הפוני אקספרס מופיע בציור "הקידמה האמריקאית" מ-1872, הבעה אמנותית של רעיון הייעוד הגלוי (האמונה שהאמריקאים חייבים לכבוש את המערב במצוות האל).
אחרון רוכבי הפוני (Last of the Pony Riders) - סרט נוסף מ-1953, עם זמר הקאנטרי ג'יין אוטרי[13]
רוכב הפוני אקספרס (The Pony Express Rider) - סרט מ-1976[14]
בסרט העתידני "פוסטמן"[15] (הדוור) בבימויו ובכיכובו של קווין קוסטנר משנת 1997[16] מתואר ראשית שיקום הציוויליזציה בארצות הברית לאחר שואה גרעינית שהרסה אותה כליל, באמצעות הקמתו של שירות דואר החולק מאפיינים משותפים רבים עם הפוני אקספרס[17].
הפוני אקספרס עומד גם במרכזה של סדרת הטלוויזיה "פוני אקספרס" ששודרה בארצות הברית ב-1959[18]. ובמרכז הפרק הכפול (17–18) "Ride the Wind" בעונה השביעית של הסדרה בוננזה[19].
בשנת 1996 הוציאו לאור חברת McGraw Hill ו-Amerikids USA משחק מחשב בשם "Pony Express Rider".
Glenn D. Bradley, The Story of the Pony Express: An Account of the Most Remarkable Mail Service Ever in Existence, and Its Place in History, Forgotten Books, 2008 ISBN 978-1606801680
Christopher Corbett, Orphans Preferred: The Twisted Truth and Lasting Legend of the Pony Express, Broadway, 2004 ISBN 978-0767906937
Ralph Moody, Riders of the Pony Express, Bison Books, 2004 ISBN 978-0803283053
Joseph J. Di Certo, The Saga of the Pony Express, Mountain Press Publishing Company, 2002 ISBN 978-0878424528
