על פי התורה מותר לגבר לשאת יותר מאישה אחת, תופעה המכונה "פוליגיניה" (או בשם היותר כללי "פוליגמיה"), אולם, בתחילת תקופת הראשונים הוסכם על ידי רוב קהילות ישראל, על איסור לשאת יותר מאישה אחת, איסור המכונה "חרם דרבנו גרשום". איסור זה התקבל בראשיתו בעיקר ביהדות אשכנז, אך כיום נהוג גם בקרב מרבית יהדות ספרד. מנגד, אין מושג ותקפות הלכתית לנישואים של אישה עם יותר מגבר אחד (פוליאנדריה).
בעת העתיקה
בתקופת המקרא
בתקופת המקרא נשיאת כמה נשים הייתה דבר נפוץ, הן בקרב עם ישראל והן בין אומות העולם, בעיקר אצל מלכים ואנשים בעלי יכולת כלכלית. בתנ"ך הוזכרו מלכים רבים שנשאו מספר נשים, הבולט והמפורסם מכולם הוא שלמה המלך המתואר במקרא כמי שהיו לו 700 נשים ו־300 פילגשים (ישנם מקורות הסוברים שעשה כך כדי "לקנות" שלום בין העמים).
במספר מקרים התקיימו נישואים לאישה שנייה מחמת עקרותה של האשה הראשונה, לדוגמה נישואי הגר לאברהם, וייתכן שגם נישואי פנינה לאלקנה, אבי שמואל.
במדרש בבראשית רבה מובא על הפסוק "וייקח לו למך שתי נשים" - ”כך היו אנשי דור המבול עושין: היה אחד מהן לוקח לו שתים, אחת לפריה ורבייה ואחת לתשמיש, זו שהיתה לפריה ורבייה היתה יושבת כאלו אלמנה בחיי בעלה, וזו לתשמיש היה משקה אותה כוס של עקרים שלא תלד, והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה...” (בראשית רבה, פרשה כ"ג, פסקה ג') כלומר כאשר חז"ל במדרש דנו על דור המבול הם ראו לנכון לציין כי לדעתם היה מנהג לשאת שתי נשים בדור המבול, כאשר רק אחת נועדה להולדת צאצאים. עם זאת ראוי להדגיש את הנימה הביקורתית שעולה מדברי חז"ל, כלפי מנהג זה של אנשי דור המבול, "אלמנה בחיי בעלה" ו"מקושטת כזונה". נראה א"כ שכאשר כל הצורך באישה היה מיני גרידא, לא ראו זאת חז"ל בחיוב.
צרה
ערך מורחב – צרה (יהדות)
בספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ח נכתב איסור מיוחד על נשיאת שתי אחיות: ”וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.” בעקבות לשון 'צרור' שבפסוק, נשותיו של אדם נקראות "צרות" זו לזו. הצרות נחשבות בין חמש קרובות המשפחה אשר מוחזקות לשנוא זו את זו וחשודות בכך שהן רוצות להזיק האחת לשנייה.
דין התורה
אף שהתורה לא הביאה איסור כללי לשאת כמה נשים, היא אסרה על מלך ישראל להרבות לו נשים (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ז): "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ". בתורה עצמה לא מפורש כמה נשים מותרות למלך, אך חז"ל למדו שאין לו להרבות יותר משמונה עשרה נשים (נלמד מדוד המלך)[1], וביקרו את שלמה על שעבר על האיסור הזה בחושבו שיוכל להרבות בלי שיסור לבבו[2]. וע"פ דברי חז"ל כאשר הכתוב מתאר את חטאותיו של שלמה (מלכים א' פרק יא' פסוקים א-י') לא ששלמה אכן חטא, אלא שריבוי הנשים ואהבתו אותן הביאה אותו להעלמת עין ממעשיהן.
בתקופת התלמוד
אף על פי שהתורה התירה לאדם לשאת יותר מאישה אחת, כבר בתקופת בית שני לא היה הדבר רווח בקרב היהודים בארץ.
גם מדברי המשנה[3] עולה כי הפוליגמיה לא הייתה נהוגה אז בעם. עם זאת, ידועים מקרים בודדים בתקופה זו של נישואין עם שתי נשים, אך גם במקרים אלו לא תמיד דרו שתי הנשים יחד.
בתוספתא מסופר שבשנת בצורת קידש רבי טרפון שהיה כהן, 300 נשים כדי שתוכלנה לאכול תרומה.[4]
בקרב חכמי התלמוד לא ידוע על פוליגמיה[5].
מדברי התלמוד נראה כי אין כל פסול לישא נשים רבות אם יש הסכמה מצידן, כל עוד יוכל לפרנס את כולן כראוי, ולקיים את מצוות עונה לכל הפחות פעם בחודש.[6] בנוסף על כך, נחלקו חכמים האם אדם רשאי לשאת נשים נוספות בלי הסכמה מצד אשתו הראשונה:
”אמר רבי אמי: אף בזו - יוציא ויתן כתובה, שאני אומר: כל הנושא אשה על אשתו (מבלי רשותה) - יוציא ויתן כתובה. רבא אמר: נושא אדם כמה נשים על אשתו; והוא, דאית ליה למיזיינינהי [לזוּן אותה].” (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה, עמוד א') ההלכה נפסקה כדעת רבא.
לעומת זאת, אסרו על כהן גדול לשאת שתי נשים, משום הפסוק המתאר את עבודת הכהן הגדול ביום כיפור: 'וכפר בעדו ובעד ביתו', ממנו נדרש: "בעד ביתו ולא בעד שני בתים".[7]
אכן, נראה כי דעת חכמים לא הייתה נוחה בריבוי נשים, כפי שעולה מאזהרת הלל הזקן, שחי בשלהי בית שני: "מרבה נשים - מרבה כשפים" (משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ז').
בימי הביניים ובעת החדשה
תקנת רבנו גרשום
נשיאת שתי נשים נאסרה בחרם דרבנו גרשום על ידי רבנו גרשום מאור הגולה, בסביבות שנת 1000 לספירה, ותקנתו נתקבלה בקהילות אשכנז ופרובאנס. אולם יהודי ספרד, איטליה וארצות האסלאם לא קיימו את התקנה ולא הסכימו עליה.
יש אחרונים שסוברים שהחרם נאמר רק על האיש שלא ייקח אישה נוספת אבל אין איסור לאישה שתתחתן עם אדם נשוי, ויש שסוברים שחל אף על האישה.
על חשיבותו של החרם יכולים להעיד דבריו הנחרצים של הרא"ש ”תקנות רגמ"ה נחשבות כמו שניתנו מסיני!”.[8]
אך הרמ"א מסתייג וכותב ”בכל מקום שיש דיחוי מצווה, כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, לא גזר רגמ"ה. אמנם ישנם חולקים הסוברים שחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצווה”[9]
סיבת התקנה
בטעם התקנה הובאו בראשונים ובאחרונים מספר טעמים עיקריים.
- אחת הסיבות החשובות היא הפן הכלכלי, רבינו גרשום חשש שמא יישא אדם מספר נשים ולא יהיה בידו לפרנסן.
- וכך כותב המהר"ם פדובה: ”חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן, כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא מסיים והוא דאית ליה למיזיינינהי, ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי”.[10]
- עוד סיבה חשובה משום שמצב כזה יגרור אחריו קטטות ומריבות בין הנשים, שכידוע וכפי שאנו מוצאים במקורות, במערכות פוליגמיות שכיח ביותר תופעת היריבות בין הנשים, ולפיכך נקראו "צרות" שכל אחת צרה בחברתה.
- וכך מובא בר"ן: ”שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם”.[11]
זמן התקנה ותוקפה
ישנם דעות חלוקות בראשונים האם התקנה תקפה לימינו או שמא ר"ג גזר זאת רק לתקופתו.
יש מהראשונים שכתבו שלא שמענו שגזר אלא עד סוף האלף החמישי (עד שנת 1239),[12] ובימינו אחרי האלף החמישי כבר כלה זמנה והתבטלה התקנה ואינה אלא מנהג שנהגו להחמיר, השו"ע ועוד פוסקים הביאו את דבריהם להלכה.[13]
ויש שהוסיף שאף על פי שרגמ"ה גזר כן לזמן קבוע ראו חכמי אשכנז שתקנה טובה כזו לא ראוי להפסיקה והסכימו להמשיכה עולמית, וכדי שלא יפקפקו בה אמרו שעד היום תקנת ר"ג קיימת. ויש מן האחרונים שכתבו שאכן גזר לזמן מוגבל אך נתנו טעם בדבר שזה משום שאין חכמים חכמים גוזרים דבר לעולם אלא א"כ יש בכך משום סייג ומשמרת לאיסור תורה, מה שאין כן תקנה לצורך שעה לפי עניין הדור שאינם רשאים לקבוע לדורות לפי שיש בכך משום בל תוסיף.
ויש מן הפוסקים שחולקים וסוברים שתקנת רגמ"ה נתקנה עד עולם, וכן רואים אצל כמה מהראשונים אחרי האלף החמישי שאסרו לשאת אישה על אשתו מכוח חרם דרבנו גרשום.
התפשטות התקנה
רשימה גדולה של רבנים, רובם מארצות אשכנז, תמכו בתקנה, וחלקם אף כתבו שכיון שקיבלו את התקנה היא נהפכה לכעין דין דאורייתא, כדוגמת הרא"ש שכתב: ”תקנות רגמ"ה נחשבות כמו שניתנו מסיני!”.[8]
מאידך, החברה הספרדית ושאר עדות המזרח וכן מקצת מחכמי אשכנז לא קיבלו את התקנה.
הרשב"א כתב בתשובה[14] שהובאה אחר כך בבית יוסף: ”אותה תקנה דר' גרשום לא פשטה בכל גבולותינו ולא בגבולות פרובינצייא הסמוכים לצרפת ולא שמענו שפשטה ומעשים במקומותינו בת"ח ואנשי מעשה שנשאו אישה על נשיהם ואחרים רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם”
השו"ע פסק: ”ר"ג החרים על הנושא את אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה ולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי”.[15]
הרב שמואל די מדינה[16] כתב שחרם רגמ"ה לא נתפשט אלא בין האשכנזים. וכן כתב הרדב"ז[17]: "שבירושלים ובכל המקומות האלה לא נתפשטה גזרת רגמ"ה, ונהגו לישא כמה נשים ואין פוצה פה". וכמו כן כתב המהר"ם אלשקר[18]: "רוב הגליות כגון בגלילות ספרד ובמערב ובכל המזרח לא קבלו עליהם מעולם תקנת רגמ"ה"
רבי יוסף קולון כותב: ”תקנת רבנו גרשום לא ראיתי, ולא נתפשטה בכל הארצות, והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים, שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהן שלא כראוי, אבל לא יעלה על הדעת שנתפשטה תקנתו אפילו באותן שאמרו חכמים שיוציאו שלא בכתובה וגו'. כ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף אלף חמישי”.[19]
ידועה דעת הגר"א שהתנגד בחריפות לחרם דרבינו גרשום, להלן מכתב שכתב רבי שמואל העליר אל רבי עקיבא יוסף שלזינגר[20]: ”והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מווילנא זיע"א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דר' גרשום בעניין איסור לשאת שתי נשים, כי על ידי ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה.”
היעב"ץ התנגד עקרונית לחרם דרבנו גרשום וראה בו תקנה זמנית ומקומית, ובאחת מתשובותיו הוא כותב: ”כל מה שרבינו גרשום אסר הוא רק מפני חילול השם בין הגויים מפני שאצל הנוצרים זה היה נחשב לדבר אסור וטמא”.[21]
הרב עובדיה יוסף פסק להתיר נישואים עם שתי נשים לספרדים, ויצא נגד זה שבתי הדין אינם נותנים לבני ספרד לשאת שתי נשים, וכך כתב בשו"ת יביע אומר ”בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר גם על הספרדים ועדות המזרח בעניין זה, בהחילם חרם דרבינו גרשום גם על עדות המזרח בפסקיהם, ושגגה היא בידם...” בהמשך מביא הוכחות מדברי הראשונים והאחרונים.[22]
דיני התקנה
גם לרבנים שתמכו בתקנה ישנם מחלוקות בנוגע למקרים הבאים:
- בארוסה:
- בספק אם יש לו אישה:
- בנישואי מצווה: כגון במצוות ייבום, השולחן ערוך פסק שר"ג לא אסר כלל בייבום, ויש שחלקו עליו.
- בביטול פריה ורבייה: אם הייתה אשתו עקרה, הרמ"א מתיר וכותב ”בכל מקום שיש דיחוי מצווה, כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, לא גזר רגמ"ה. אמנם ישנם חולקים הסוברים שחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצווה”[9]
- בבורחת ושבויה:
בחוק הישראלי
פוליגמיה אסורה על פי חוק העונשין בישראל: ”נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים”.[23]
לאיסור זה יש מספר סייגים: אם הנישואים השניים הם נישואים לפי דין תורה לא יעבור אדם עבירה אם בית דין רבני התיר לו לשאת אשה שנייה והפסק אושר על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול.
איסור הפוליגמיה מכוון דווקא כלפי בני זוג נשואים, אך לא חל כלפי בני זוג שחיים ללא נישואים רשמיים.[24] אף שחוק העונשין אוסר פוליגמיה, הוא אינו מבטל את תוקפם של נישואים כאלו, והמוסד לביטוח לאומי אף משלם קצבת הבטחת הכנסה למשפחות פוליגמיות תוך התחשבות ותוספת תשלום לפי מספר הנשים.[25]
חרם ירושלים
"חרם ירושלים" זה שמם של תקנות שונות העוסקות בדיני האישות בישראל שתוקנו בשנת 1950, אשר תכליתן הייתה להביא לאחידותו של הדין האישי בישראל ולאחד בין המסורת האשכנזית למסורת הספרדית.
בכינוס הרבנות הראשית נקבע: ”אסור לאיש ולאישה מישראל לארס או להתארס עם אישה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשים בישראל”.[26]
תקנה זו השתלבה עם החוק הישראלי, כנראה לעיל.
מקרים מיוחדים
העובדה שעל פי הדין המקורי מותר לאדם לשאת שתי נשים מנוצלת למקרים בהם אין אפשרות לתת גט, כגון: אם בת הזוג לקתה במחלת נפש ובגללה אינה יכולה להסכים לביטול הנישואים, או אם בת הזוג נעדרת למעלה מ־7 שנים בנסיבות המעוררות חשש לחייה, או במקרה שאשתו מסורבת גט. במקרים אלה מתירים לישא אשה אחרת בהסכמת מאה רבנים.
דוגמה לאדם כזה שקיבל היתר מאה רבנים ונשא אישה נוספת הוא שולי רנד[27]
יחד עם זאת הפוליגמיה קיימת עדיין אצל יהודי ישראל באופן רגיל, בעיקר אצל יוצאי תימן מבוגרים שהספיקו להינשא לשתי נשים לפני שעלו לארץ, או אנשים שהתחתנו עם כמה נשים באופן לא רשמי, אך מקרים כאלו נדירים מאוד בקרב החברה הישראלית.
התחייבות שלא לשאת אשה שנייה
ראו גם
לקריאה נוספת
מרדכי עקיבא פרידמן, ריבוי נשים בחברה היהודית - מקורות חדשים מן הגניזה: מצב המחקר(הקישור אינו פעיל), פורסם בפעמים, 25, תשמ"ו 1985, עמ' 3-12.- אנציקלופדיה תלמודית, כרך י"ז, עמ' שע"ט - שפ"ב.
- רשימה של עשרות מקורות בנושא באתר "מורשת המשפט בישראל". (הקישור אינו פעיל)
- מתן ההיתר לריבוי נישואין, בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אתר משרד המשפטים,
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ראו משנה, מסכת סנהדרין, פרק ב', משנה ד'
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ב, עמוד א'
- ^ ראה תלמוד בבלי, יבמות כו, א. משנה יבמות, פרק ב, י.
- ^ תוספתא/כתובות/ה – ויקיטקסט, באתר he.m.wikisource.org
- ^ חלק מהקביעות בפיסקה זו מסתמכות על הספר של משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של א"י – תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, כתר ספרים ויד יצחק בן-צבי, עמ' 148–149.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ד, עמוד א', וראה רש"י שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ג, עמוד א'.
- ^ 1 2 שו"ת הרא"ש, כלל מד, סימן ח
- ^ 1 2 הגהות הרמ"א, אבן העזר, סימן א, סעיף י.
- ^ שו"ת מהר"ם פדובה סימן יד
- ^ שו"ת הר"ן סימן מח
- ^ עיין שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קפו בד"ה השואל, וכן בעוד ראשונים
- ^ בית יוסף אהע"ז סי' א, ושו"ע שם י, וד"מ ס"ק י
- ^ תשובות הרשב"א, חלק ג סימן תמו
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א', סעיף י'
- ^ חיו"ד סי' קמ
- ^ הרדב"ז בתשובה שהובאה בשו"ת מהר"י בי רב, סוף סי' סא
- ^ מהר"ם אלשקר סוף סימן צה
- ^ שו"ת מהר"י קולון שרש ק"א סי' ד
- ^ ספר הגאון החסיד מווילנא, מאת הרב בצלאל לנדוי (עמוד קז) שהביא נוסח המכתב שכתב הרה"ג רבי שמואל העליר מצפת ביום י"ד טבת תרל"ו, אל הרה"ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר
- ^ שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן טו
- ^ עיין בשו"ת יביע אומר של הרב עובדיה יוסף, חלק ח' אה"ע סימן ב.
- ^ חוק העונשין, סימן ח': ריבוי נישואין, סעיפים 176-183, כפי שנחקק בחוק לתיקון דיני עונשין (ריבוי נישואין), התשי"ט-1959.
- ^ כך למשל במקרה של גואל רצון לא ניתן היה להאשים אותו בפוליגמיה היות שמעולם לא נישא לאף אחת מנשותיו
- ^ פוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית בישראל באתר מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 17 באוקטובר 2006.
- ^ ב' שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים תשנ"ג, עמ' 452.
- ^ שולי רנד מגיב על "ההיתר" שקיבל לשאת אישה שנייה. צפו, באתר סרוגים (בעברית)
