PROFILBARU.COM

עקירה והנחה הם מונחים הלכתיים המייצגים כללי יסוד בהלכות הוצאה מרשות לרשות בשבת. הוצאה מרשות לרשות אינה נחשבת לכזו אלא אם כן הייתה עקירה ממקום מסוים וחשוב ברשות שמשם הוצא החפץ, וכן הנחה אינה נחשבת לכזו אלא אם כן החפץ מונח בשטח חשוב ברשות השנייה. הלכות רבות עוסקות בשאלה מה היא הנחה ומה היא עקירה, מה נחשב למקום חשוב ומה לא.

מקום העקירה וההנחה

הדעה הרווחת

ההלכה הרווחת היא שכדי שהעקירה מהרשות שמשם הוצא החפץ תחשב לעקירה כחלק ממעשה ההוצאה מהרשות, צריך שיעקר ממקום חשוב, בשטח ארבעה טפחים.

בראשונים מובאים מספר טעמים להלכה זו: לפי רבינו תם הטעם הוא שמקום של חפץ הוא ארבעה טפחים, שכן אין רגילות להניח חפץ במקום הקטן משטח זה, ומכיוון שמן הסתם כך הייתה דרך ההנחה במשכן, יש ללמוד מכאן למלאכת הוצאה, שכמו כל שאר ל"ט מלאכות שבת נלמדות ממלאכת המשכן, שגם בה אין הוצאה נחשבת לכזו אם לא היה החפץ מונח על מקום של ארבעה טפחים, וכן בהנחה^[1]. פירוש אחר הוא של ר"י, שדין זה נלמד מהפסוק ”אל יצא איש ממקומו”, שמשמעותו הפשטנית היא שקיים איסור על האדם לצאת ממקומו, ומכיוון שמפסוק זה למדו חז"ל^[2] את מלאכת הוצאה כדרשה, שלפיה ניתן לקרוא את המילים "אל יַצַא" בניגוד "אל יֹצִא" שמשמעותו לא להוציא חפצים ממקומם, לפי זה משמעות המילה "ממקומו" היא מקום החפץ. וכשם ש"מקום" של אדם, הוא שטח של ארבע אמות שהוא המקום הנדרש לאדם (שלוש אמות גופו ועוד אמה להוציא את ידיו ורגליו ולפושטם ברווח), כך גם "מקום" במשמעות של החפץ הכוונה היא אל מקום החפץ, ואין מקום חשוב פחות מארבעה טפחים^[3].

כ"מקום חשוב" נחשבת גם ידו של אדם, שלמרות שאין היא חשובה מחמת גודלה - שהרי אין בה ארבעה טפחים, חשובה היא מחמת שימושה, שידו של אדם חשובה לו כמקום ארבעה על ארבעה טפחים.

התנאים החלוקים

על הלכה זו האומרת כי כדי שה"עקירה" תחשב עקירה צריך מקום בשטח ארבעה על ארבעה, וכן ב"הנחה". על הלכה זו קיימים מספר תנאים החולקים עליה באופן מסויג:

דעת רבי עקיבא היא שהזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב. ששאר החכמים חלוקים על הלכה זו, ולפי פירושו של רבה המחלוקת היא האם כאשר חפץ נקלט באוויר רשות הרבים נחשב הדבר כאילו הונח בתוכו, גם אם לא הונח על גבי הקרקע, על גבי מקום חשוב. לפי דברי פרשני התלמוד, ייתכן שקיים חילוק בין עקירה להנחה, ולמרות שאמנם הנחה נחשבת לכזו גם אם לא הונחה על גבי מקום חשוב, אין הדין בעקירה כך, ולכן מחייב רבי עקיבא את הזורק באופן כזה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, רק בחיוב אחד ולא בשניים, שכן על הנחת החפץ ברשות הרבים חייב הזורק, אבל לא על עקירתו מרשות הרבים והנחתו השנייה ברשות היחיד.
דעת רבי יהודה הנשיא היא שהזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, הוא עבר בכך על מלאכת הוצאה, (שאר החכמים חלוקים עליו), ולפי המקובל בידי שמואל, מחייב היה רבי יהודה הנשיא שני חיובי שבת על כך, שכן נחשב החפץ כאילו נח ברשות היחיד, ושוב נעקר ממנו ונפל ברשות הרבים. אם כי, אין בכך סתירה גמורה לכלל שיש צורך שהחפץ ינוח על מקום של ארבעה טפחים, לפי פרשנותם של רב ושמואל שליה לא היה מחייב רבי יהודה הנשיא אלא ברשות היחיד מקורה, שאז נחשב הבית כאילו מלא היה בחפצים עד גגו, מכיוון שדבר סתום מכל צד נחשב כמלא חפצים עד גגו וכל הנזרק לתוכו נחשב כמונח.

הנחה

על ההנחה להתבצע במקום שאליו הייתה כוונת הזורק, ולכן אם זרק אדם חפץ לעבר מקום מסוים, וקיבלו אדם שם - יהיה חייב הזורק, אך אם האדן השני נעקר ממקומו ותפס את החפץ בעודו באוויר לפני שיגיע למקום ייעודו ולמקום שאליו הייתה מכוונת הזריקה, אין פעולת הזריקה מושלמת, ונחשב הדבר כאילו המקבל ביטל את פעולת העקירה ויעודה המקורי, כך שלא נעשתה כאן הנחה מכוח העקירה^[4].

מחשבתו משויא לה מקום

למרות שעל ההנחה להתבצע במקום חשוב, שהוא באופן רגיל ארבעה טפחים על ארבעה טפחים קיים אופן בו ההנחה נחשבת לכזו גם אם לא היה במקום של ארבעה טפחים. כדוגמה לכך מובא בתלמוד במסכת שבת^[5] ”זרק בפי הכלב ובפי הכבשן חייב”, ובמסכת עירובין^[6]: ”השתין ורק חייב חטאת”. בתלמוד הוסברו שתי הלכות אלו, בכך ש"מחשבתו משויא לה מקום", כלומר, מחשבתו של האדם וכוונתו שהחפץ יגיע לעבר מקום מסוים זה דווקא, מעניקה למקום זה חשיבות ודין "מקום חשוב".

בגדר הלכה זו נחלקו הראשונים: לפי חכמי התוספות, ההסבר לדין זה ש"מחשבתו משויא לה מקום" הוא בכך שמכיוון שמטרתו הוגשמה בכך שהחפץ יגיע למקום זה, ובשבת עיקר האיסור הוא ”מלאכת מחשבת”, חשיבותה ודינה של המלאכה נקבעים בעיקר אם באו להגשים את כוונתו ומחשבתו ותוכניותיו של האדם, ואלו התגשמו בכך שכיכר הלחם הגיע לפי הכלב ושבע או לפי הכבשן ונאפה, אך כאשר אדם קובע לו מקום באופן שלא התגשמה תוכניתו, ולמשל אדם שתפס בידו כיכר לחם, לא נחשב המקום למקום חשוב מדין "מחשבתו משויא לה מקום" (אלא מדין אחר ש"ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה").

דעה אחרת גורסת כי גם בכך שהאדם לוקח חפץ בידו נחשב הדבר להנחה כ"מקום חשוב" כי נעשית מחשבתו (דין "ידו של אדם חשובה לו כארבע על ארבע" נצרך רק כאשר האדם נוטל את החפץ ממקומו, שבו נחשבת העקירה לעקירה ממקום חשוב רק מכיוון שנעשית מ"ידו של אדם", שהרי שם לא ניתן למקום ש"מחשבתו משויא לה מקום").

שיטת הרמב"ן היא שפירוש "מחשבתו משויא לה מקום" הוא במקרה שעל ידי ההנחה, נשלמת ונעשית פעולה מסוימת שרצה האדם לעשות, ומיגו שנחשבת המלאכה ל"מלאכה" כדי להשלים את רצונו של הדם היא נחשבת כ"מלאכה" גם לעניין דין מלאכת הוצאה, כנלמד מדין "מלאכת מחשבת", אך כאשר יש לאדם תוכנית לעשות דבר מסוים במקום מסוים, אך לא נשלמת בכך מלאכתו, כמו בהנחת או עקירת כיכר ממקומו, שעד שלא שבע ממנה לא הושלמה מלאכתו, שם לא ניתן לומר דין זה^[7].

משקים על משקים

מים המונחים על מים אחרים, נחשבים כמונחים - למרות שאין הם מונחים על הקרקע, שכן "מים על גבי מים אלו הם הנחתן". לעומת זאת, כל אובייקט אחר מוצק, המונח על מים אינו נחשב כמונח, שכן אינו מונח על מקום יציב, ונחשב כאילו עומד באוויר.

בנוגע למשקאות שונים המונחים על משקאות אחרים, ההלכות דומות: כל שני מיני נוזלים המונחים זה על זה נחשבים כמונחים על הקרקע, כמו דם למשל. לעומת זאת, קיימת מחלוקת בין רבי יוחנן בן נורי לשאר החכמים אודות שמן שצף על יין למשל, שמכיוון שהשמן צף ועולה למעלה ואינו מעורב עם היין העומד למטה, שרבי יוחנן בן נורי הוא היחיד שסובר שחיבור כזה נחשב לחיבור מכיוון שהשמן נחשב כמחובר עם היין, אך שאר החכמים סבורים שהשמן שאינו מתערב עם המים נחשב כנפרד מהם, ולפי מה שמסר רבא (שרבא אמר שטבול יום הנוגע בשמן שנמצא על יין מטמא רק את השמן ולא את היין בסברה שהשמן לא מחובר ליין ויוחנן בן נורי חושב דווקא שגם היין נטמא שהרי הם מחוברים) כלל זה, שנאמר בהלכות טומאה וטהרה (שאמרנו לעיל), קיים גם בהלכות הנחה בשבת, ולפי רבי יוחנן בן נורי נחשב השמן כמונח, מכיוון שהוא מחבור לנוזל אחר המונח על הקרקע, ושאר החכמים שחלוקים עליו שם, חלוקים עליו גם כאן בהלכות שבת^[8].